פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי “דינוזאורים” כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.
אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:
Gregg Allman – Southern Blood
בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ”כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.
אז מה יש פה?
בקיץ של 1976, ממש אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג שקע שוב לתוך עצמו והחל בעוד איזו תקופת יצירה אינטימית שהיתה המשך ישיר לשלושת אלבומי ה-Ditch Trilogy של 73-75. בערב של ה-11 באוגוסט, הוא והמפיק האגדי שלו דיוויד בריגס, נסעו לאולפני Indigo במאליבו. שם, יאנג הקליט לייב באולפן ולתוך הלילה, עשרה שירים חדשים, באווירה אינטימית. הוא עבר שיר אחר שיר בצורה סולו-אקוסטית ומופשטת והשאיר את כל העשרה שם. כי כמו שקרה לו הרבה בקריירה, ההקלטות הללו בסוף לא שוחררו.
החודשים החמים ביותר של הקיץ הביאו איתם גם עוד הרבה מוזיקה חדשה. אז בנוסף לאלבומי יוני, הנה הסיכום הקטן שלי לאלבומים הבולטים של יולי ואוגוסט. תשעה אלבומי אולפן + הוצאה מחודשת אחת ראויה. עדיין חם מאוד, אז מוזמנים לצלול קצת בתוך הפוסט ולהתקרר עם המוזיקה שמגיעה עכשיו.
Offa Rex – The Queen of Hearts
ג’ף טווידי חוגג היום 50. לכבוד האירוע ערכתי ספיישל שעתיים בתוכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. עברתי על כמה שיותר תחנות שונות בקריירה של טווידי, עם ההרכבים השונים, הפרויקטים הצדדיים, שיתופי הפעולה, חוויות אישיות ונציגים מהמון אלבומים שונים בקריירה של כמעט שלושה עשורים.
מהאלבום הראשון של Uncle Tupelo מ-1990 ועד לאלבום הסולו הנוכחי של 2017. מסע כרונולוגי של שעתיים דרך שלל הוצאות שונות והרבה מוזיקה שחתום עליה ג’ף טווידי.
מוזמנים להאזין ממש כאן: (ולבקר גם בדף ה-Mixcloud שלי עם כל התוכניות של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי)
רשימת השירים המלאה + מהיכן לקוח כל שיר:
מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.
מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.
באיחור קל ובזמן שכמות גדולה של אלבומי יוני המצוינים עוברים אצלי באוזניים, הנה סיקור חדש של האלבומים הבולטים אצלי של החודשים אפריל+מאי:
Lillie Mae – Forever And Then Some
לילי מיי היתה חברה בלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט. ניגנה שם לרוב כינור ועשתה גם קולות רקע (מעריצי ווייט יזהו את הקול\נגינה שלה למשל כאן). עכשיו היא פוסעת אל קדמת הבמה עם אלבום סולו משלה, ראשון במספר. יש פה שירים יפים ורגישים, על קו הקאנטרי-רוק, במיוחד כשהכינור ההוא שלה והקול היפה של לילי נפגשים. ווייט הפיק לה את האלבום, ששוחרר בלייבל שלו – Third Man Records. אני בטוח שהוא די גאה בעשייה הזו והעזרה והדחיפה שלה קדימה. אבל עושה זאת בלי להישמע ומשאיר לה את הרחבה. כזו שהיא ממלאת פה בשירים מקוריים שלה, שיוצרים את אחד מאלבומי הבכורה החביבים עלי השנה. התחלה חיובית אולי לקריירת סולו ארוכה.
רוני ווד חוגג יום הולדת 70 היום. הגיטריסט שלרוב מתקשר לרולינג סטונס, איתם הוא כבר ארבעה עשורים חבר מן המניין, אבל הוא עשה דברים עוד הרבה יותר טובים מוקדם יותר בקריירה מבחינתי. במיוחד מבחינת הקלטות. בהרכבים השונים שהיה חבר בהם וגם בקריירת סולו.
כדי להגיד מזל טוב בחרתי לשתף עשרה שירים מתוך נקודות ותחנות בולטות ואהובות עלי שלו, בהן הוא כתב\מנגן\שר. שירים והוצאות שיותר בולטים אצלי, מתוך באמת המון קטעים לאורך הקריירה הארוכה.
?The Birds – How Can It Be
1965
אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.
