ארכיון הקטגוריה: רדיו

ספיישל The Hold Steady

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

באמצע שנות התשעים במיניאפוליס, קרייג פין וטאד קובלר היו חברים בהרכב Lifter Puller. הם הספיקו לשחרר שלושה אלבומים ולא ממש זכו להצלחה גדולה עד שהתפרקו בשנת 2000 והצמד עבר לגור בברוקלין, ניו-יורק. היה נראה שהקריירה המוזיקלית שלהם לא תמומש בסופו של דבר, עד שביקור של קרייג בהופעה של הדרייב ביי טראקרס ב-2002 וצפייה נוספת ב-The Last Waltz של The Band, גרמו לו לרצות להקים שוב להקה ולנגן.

לא הרבה אחר, כך פין וקובלר שוב מצאו את עצמם יחד, בהרכב חדש, שמבוסס בניו-יורק, אבל הלב שלו עדיין במיניאפוליס. יחד עם חברים והרבה חופש ובלי הרבה ציפיות, הם הקליטו את אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלהם, כשהם משלבים רוקנ’רול, השפעות פאנק-רוק ואת הליריקה הסיפורית של פין שיוצאת החוצה כמו היפ-הופ פיוטי, עם מלא גיטרות וחשמל מסביב.


השירים באלבום מלאים בדמויות שמשקפות מסיבות, התמכרויות, נעורים ואהבות מדליקות וכואבות. האלבום שוחרר בשנת 2004 ופתאום תפס קהל חדש ומבקרים והתחיל משהו חיובי, מלהיב ומפתיע שרק הלך וגדל עם שני האלבומים שיבואו אחריו. לאלבום הזה קוראים Almost Killed Me וללהקה הזו קוראים The Hold Steady. מההרכבים היותר אהובים עליי בעשור וחצי האחרון, שמאז מחזיקים קריירה ודיסקוגרפיה מכובדת עם רכבת הרים מוזיקלית.

החודש הם שחררו את אלבום האולפן השמיני שלהם, Open Door Policy, ולכבוד זאת שידרתי Killer Party ברדיו הקצה בדמות שלוש שעות של ספיישל המוקדש ללהקה. עם סיקור כל הקריירה שלהם, האלבומים, השירים, הדמויות, הסיפורים, השינויים, ההצלחות, ההופעות, ההתפרקות שכמעט הייתה והחזרה הגדולה והמגובשת של הליין-אפ הנוכחי בשנים האחרונות. כולל גם נציגים מהאלבום הטרי.






רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל ניל יאנג: Archives Vol. 2

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בשנת 2009, לאחר שנים רבות של דיבורים והכנות, ניל יאנג שחרר את קופסת הארכיון הראשונה שלו. תיבת אוצר שכיסתה את כל השנים הראשונות שלו בקריירה, מ-1963 ועד 1972. מאז שזה שוחרר, פנטזתי כבר על הוצאת הארכיון הבאה, זו שתאגד את השנים הכי אפלות, אדירות ומבריקות שלו בקריירה לדעתי.

ב-20 בנובמבר 2020, לאחר 11 שנים נוספות, הדבר הזה יצא בדמות קופסת ה-Archives Vol. II, שמכסה את השנים המטורפות והמופלאות של 1972 עד 1976. עם אין-ספור פנינים, אוצרות וקטעים מדהימים שלא שוחררו קודם לכן. כדי לחגוג את ההוצאה, הגעתי לאולפן של הקצה והקדשתי לקופסא הטרייה הזו שלוש שעות ספיישל, בהן אסיקרתי ושידרתי את הקטעים הכי מיוחדים ושווים לדעתי האישית.

ניתן להאזין לספיישל ה-Archives הזה באון דימנד באתר הקצה, בדף המיקסקלאוד שלי וכאן למטה. שלוש שעות איתי ועם אך ורק שירים ורצועות שלא שוחררו או נשמעו קודם לעולם של ניל יאנג. עד עכשיו.

פלייליסט:





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 50 שנה ל-Layla

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בתחילת נובמבר 1970 שוחרר אלבום האולפן היחיד של Derek And The Dominos, ההרכב שכלל את אריק קלפטון יחד עם בובי וויטלוק, קרל ריידל וג’ים גורדון ובתוספת הנשק הסודי בדמותו של דוויין אולמן. אלבום הבכורה של הדומינוז תפס את קלפטון עם לב מדמם, כאשר היה מאוהב בפטי בויד, אשתו של חברו ג’ורג’ האריסון. זה קרה בזמן הקלטת האלבום All Things Must Pass של האריסון באותה השנה, אותו הזמן בו ההרכב של הדומינוז התגבש והקליט את השירים שירכיבו את Layla & Other Assorted Love Songs. שירים מקוריים+קאברים ספציפיים שכולם סובבים סביב האהבה הנכזבת והבלוז שאפף את קלפטון דאז. אהבה בלתי מושגת דאז שהשפיעה ישירות על הקלאסיקה המושלמת הזו ששוחררה השבוע לפני 50 שנה.

לכבוד יובל שנים ל-Layla, נכנסתי לאולפן של הקצה והקדשתי שעתיים (ועשר דקות) לאלבום, לשירים מסביבו וגם למורשת שלו ושל החיבור בין קלפטון לדוויין אולמן. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובעמוד המיקסקלאוד שלי ופה למטה:

פלייליסט:

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל ג’וני מיטשל: השנים הראשונות

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לכבוד הוצאת הארכיון החדשה של ג’וני מיטשל, שידרתי ספיישל שצולל לתוך כל המוזיקה שלו והשנים הראשונות של ג’וני כמוזיקאית, בשנים 1963 עד 1967, לפני יציאת אלבום הבכורה שלה. מסע של שעתיים לתוך כל תקופת הפולק המוקדמת בקריירה.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף ה-Mixcloud שלי וכאן למטה:

פלייליסט:

(Joni Mitchell – House of the Rising Sun (Radio Session, 1963
(Joni Mitchell – Dark As A Dungeon (Radio Session, 1963
Joni Mitchell – Fare Thee Well (Radio Session, 1963
(Joni Mitchell – Nancy Whiskey (Live 1964)
(Joni Mitchell – Pestures of Plenty (Live 1964
(Joni Mitchell – The Long Black Rifle (Home Recording, 1965
(Joni Mitchell – Urge FOr Going (Home Recording, 1965
(Joni Mitchell – Born To Take The Highway (Home Recording, 1965
(Joni Mitchell – Day After Day (Demo Tape, 1965
(Joni Mitchell – Me and My Uncle (TV Session, 1965
(Joni Mitchell – Sad Winds Blowin’ (Demo Tape, 1966
(Joni Mitchell – Night In The City (TV Session, 1966
(Joni Mitchell – What’s The Story Mr. Blue (Live 1966
(Neil Young – Sugar Mountain (Live 1969
(Joni Mitchell – The Circle Game (Live 1966
(Joni Mitchell – Both Sides Now (Radio Session, 1967
(Joni Mitchell – Song To a Seagull (Live 1967
(Joni Mitchell – Eastern Rain (Radio Session, 1967
(Joni Mitchell – Tin Angel (Home Recording, 1967
(Joni Mitchell – I Had A King (Demo Tape, 1967
(Joni Mitchell – Morning Morgantown (Demo Tape, 1967
(Joni Mitchell – Chelsea Morning (Live 1967
(Joni Mitchell – Little Green (Live 1967
(Joni Mitchell – Cactus Tree (Live 1967
(Joni Mitchell – A Melody In Your Name (Live 1967

























רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל Tom Petty: Deep Cuts of the Heart

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

חודש אוקטובר תמיד היה מקושר לי לטום פטי. בגלל יום ההולדת שלו (שדי צמוד לשלי), אבל בשלוש השנים האחרונות הוא הפך עוד יותר לחודש שלו, כי גם תאריך מותו המצער התרחש בהתחלה של אותו החודש. השנה, באוקטובר של 2020, הוא לחלוטין הכי שייך לטום. עם ציון 3 שנים למותו לא מזמן, היציאה רבת הציפיה של Wildflowers & All The Rest ביום שישי האחרון ובנוסף לציון 70 שנה להולדתו השבוע.

כשחשבתי על משהו מיוחד להכין לטום השנה כדי לחגוג את יום הולדתו העגול והחודש הזה, גם כשהוא לא איתנו, רציתי באמת משהו שונה ואחר הפעם. כבר הקדשתי לו בעבר ספיישל פרידה ענק סוקר קריירה, כתבתי רבות והכל. ואז עלה לי רעיון לספיישל חדש. כזה שיביא במה לשירים ספציפיים של טום שלא ממש זכו לה, או בספק אם שודרו ברדיו אי פעם. לפחות רובם. לכן, הכנתי את הספיישל תחת השם:
Tom Petty: Deep Cuts of the Heart

ספיישל שכולו הוקדש לשירים אהובים של טום שלא נמצאים באף אלבום אולפן. השירים בצד הדרך, יפים ופחות מוכרים, שאולי התפספסו ע”י מאזינים ומצאו בתים רק בהוצאות מיוחדות, סינגלים, רצועות בונוס או בהופעות. חלקם גם לא שוחררו רשמית לעולם. שעתיים של Deep Cuts והרצועות הנדירות יותר של פטי לאורך הקריירה. אלו שצריך קצת להתאמץ כדי למצוא אותן.






רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 50 שנה למותה של ג’ניס ג’ופלין

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בארבעה באוקטובר, 1970, ג’ניס ג’ופלין נמצאה ללא רוח חיים בחדרה ב-Landmark Motor Hotel של הוליווד. לא רחוק מאולפני Sunset Sound Recorders, שם היא היתה באמצע העבודה המתמשכת וההקלטות של אלבום הסולו השני שלה. זה היה כמובן מוות מתוקשר, כשבועיים לאחר שג’ימי הנדריקס עזב את העולם גם כן. בדרך די דומה, באותו הגיל המיתולוגי של 27.

הקריירה של ג’ניס היתה קצרה, עם סיפור עצוב וכישרון עצום והופעות שהשאירו חותם גדול על הקהל שצופה בה לראשונה ועל מאזינים עד עצם היום הזה. בדיוק 50 שנה לאחר שעזבה את העולם, בארבעה באוקטובר 2020, הקדשתי לג’ניס ספיישל בהרמוניה דרומית, כזה שחגג וציין יובל שנים למותה דווקא עם המוזיקה ה”חיה” שלה, שתמיד תישאר כאן. שעתיים שכוללות אך ורק קטעי לייב בקריירה ורצועות ספציפיות שבחרתי. מתחילת הדרך שלה עם Big Brother & The Holding Company ב-1966 ועד לחודשים האחרונים של חייה על הבמה ב-1970.

הספיישל הזה מוקדש באהבה גדולה וגעגועים עזים לחברתי היקרה לימור שפיגל. מקווה שהאזנת ונהנית שם למעלה.

ניתן להאזין לו באתר הקצה ובמיקסקלאוד, גם כאן למטה:

פלייליסט:





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 50 שנה ל-After The Gold Rush

פורסם בתאריך על ידי
2

בספטמבר 1970 ניל יאנג מינף את עצמו סוף סוף כאמן סולו מצליח, אחרי שני אלבומים שלא קיבלו אהדה גדולה בזמן אמת מהתקשורת או הרבה מהמאזינים. זה קרה עם האלבום After The Gold Rush, שהגיע בזמן מושלם בקריירה של יאנג, אחרי ההצלחות מוקדם יותר באותה שנה עם Deja Vu של CSNY והסינגל של Ohio. ניל שחרר אלבום מאוד רגיש, על טהרת ה-Singer/Songwriter היותר נגיש לקהל רחב והפך לשם הרבה יותר מוכר בפני עצמו, אחרי ההרכבים בהם היה חבר.

עד היום After The Gold Rush נשאר אחד האלבומים החשובים, הקלאסים וגם היפים של יאנג בקריירה. אלבום שהציג עם יאנג נגנים צעירים כמו נילס לופגרן ומאט ריבס לצד העבודה המשותפת עם ג’ק ניטשה ויוצאי קרייזי הורס, שהיו שותפים להתחלה על העבודה של שירי Gold Rush כבר בקיץ של 1969.

לכבוד יובל שנים לאלבום, הקדשתי לו שעתיים ספיישל בתכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה. עם הסיפורים, הרקע, הבסיס וכל המסביב בשנת 1970 וההקלטות המוכרות והנדירות יותר שהובילו להקלטות והיציאה של After The Gold Rush. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי וכמו כן פה למטה:

פלייליסט:



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

פורסם בתאריך על ידי
4

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

אותו סאונד חזר בענק ב-Ragged Glory, לראשונה מאז Everybody Knows של הליין-אפ המקורי עם דני וויטן ושני האלבומים הגדולים עם פונצ’ו משנות השבעים; Zuma ו-Rust Never Sleeps. הסאונד שהחזיר את הסגנון, הג’מג’ומים והצלילים הלא-מושלמים הנפלאים שהם חלק מהייחוד של קרייזי הורס, עם הספונטניות והגיטרות הלא מתפשרות ולא נגמרות. ואפילו הוסיף עליהן משהו חדש.

עם Ragged Glory יאנג הוציא לדרך הצלחה כבירה נוספת בקריירה, סחף אליו עדר מעריצים חדש בניינטיז שכלל הרבה צעירים ופתח את העשור הכי מוצלח שלו עם קרייזי הורס בפרט, שכלל שיתוף פעולה מצוין בשלושה אלבומי אולפן מעולים, שני אלבומי הופעה אדירים וסיבובי הופעות סופר-מוצלחים מבחינה מוזיקלית. כאלו ששמרו את היחסים והסגנון לשלושת העשורים הבאים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל יום הולדת 60 לאיימי מאן

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לא ייאמן, אבל איימי מאן חוגגת השבוע יום הולדת 60. לכבוד הציון העגול הקדשתי לה ספיישל סוקר קריירה בתכנית הרדיו של הרמוניה דרומית, עם שלוש שעות חגיגיות של המוזיקה שלה, מכל התקופות, התחנות והאלבומים. מתחילת הדרך בשנות השמונים, דרך קריירת הסולו הנפלאה, פרויקטים אחרים על הדרך ועד לאלבומה האחרון (כרגע) Mental Illness. מה שהיה אלבום השנה שלי בסיכום של 2017.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי וכאן למטה:

פלייליסט:

Aimee Mann – Lies of Summer
The Young Snakes – Give Me Your Face
Till Tuesday – Voices Carry
Till Tuesday – Coming Up Close
Aimee Mann – I Should’ve Known
Aimee Mann – 4th of July
(Aimee Mann & Elvis Costello – The Other Side (of the Telescope
Aimee Mann – Say Anything
Aimee Mann – You’re With Stupid Now
Aimee Mann – It’s Not Safe
Aimee Mann – One
Aimee Mann – You Could Make A Killing
Aimee Mann – Wise Up
Aimee Mann – You Do
Aimee Mann – Save Me
Aimee Mann – How Am I Different
Aimee Mann – Driving Sideways
Aimee Mann – Satelite
Aimee Mann – Lost In Space
Aimee Mann – Humpty Dumpty
(Aimee Mann – The Moth (Live 2004
(Aimee Mann – Deathly (Live 2004
Aimee Mann – Going Through The Motions
Aimee Mann – Little Bombs
Aimee Mann – Calling On Mary
Aimee Mann – 31 Today
Aimee Mann – Borrowing Time
Aimee Mann – Labrador
Aimee Mann – Disappeared
Aimee Mann – It’s Not
The Both – You Can’t Help Me Now
Aimee Mann – Can’t You Tell
(Aimee Mann – Everybody Bleeds (Big Mouth
Portlandia Scene with Aimee Mann
Aimee Mann – Goose Snow Cone
Aimee Mann – Simple Fix
Aimee Mann – You Never Loved Me
Aimee Mann – Good For Me






































רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

פרידה מג’סטין טאונס ארל

פורסם בתאריך על ידי
6

הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל הכניסה אותי לשוק טוטאלי. היה לי קשה לעכל. ג’סטין היה מיקירי הבלוג הזה לאורך כל שנות קיומו. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues בסיכום של 2010 ולאורך כל העשור החולף. לא פחות משישה אלבומים הוא שחרר בתקופה הזו ועל כולם כתבתי והמלצתי ודחפתי. ג’סטין היה כישרון מדהים שהלך מהעולם הזה בגיל 38 בלבד.

אנחנו חולקים אותו שנתון, זה של 82′, וכל כך מוזר שהוא נפטר בגיל הזה. צעיר ועם המון עוד לפניו. ג’סטין נאבק עוד בגיל העשרה בהתמכרויות ושדים וצלקות שהקיפו אותו. הוא אמר פעם שמבחינתו זה היה לחיות עם הסמים ברחוב או לצאת לדרכים לנגן מוזיקה. הוא בחר באופציה השניה שבעיקרון הצילה אותו. עד השנה הארורה הנוכחית, זו שהשאירה אותו בבית, לקחה לו את הדרכים וגם כנראה את האנשים, הקהל והדברים שהחזיקו אותו. הוא נפל שוב לעוד תהום והשדים של העבר ניצחו הפעם.

תמיד ציינתי שהמוזיקה של ג’סטין היתה איתי יותר בלילות. היא קיבלה שם נפח מיוחד, כשאני לבד איתה בשעות הקטנות, עם המחשבות ואיזו כוס וויסקי בצד. ככה היא חדרה לי ללב הכי טוב. הוא היה הכי חשוף שאפשר בשירים שלו וזה משהו שתמיד נורא אהבתי והתחברתי אליו. למלנכוליות, לאפלה, לחשיפה האישית וגם היופי והקסם שתמיד היה שם מסביב ועטף את כל זה. הלילות עם אותה המוזיקה מעכשיו ירגישו הרבה יותר בודדים.

אחרי המוות הכואב הגעתי לאולפן של הקצה והקדשתי לג’סטין פרידה של שעתיים בתכנית שלי. עם הרבה שירים אהובים ונציגים מכל הקריירה הקצרה מדי, אך מפוצצת בכישרון. ניתן להאזין לתכנית באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי ופה למטה:





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: