זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd’s Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ”כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.
לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.
המזכרת והמחווה מהמפגש הקצר.
בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית’ כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.
