ארכיון הקטגוריה: ביוגרפיה

My Morning Project Vol. 1 – Where To Begin

פורסם בתאריך על ידי
1

לשאר חלקי הפרויקט:
חלק 2 – I Needed It Most
חלק 3 – Master Plan
חלק 4 – Off The Record
חלק 5 – Movin’ Away
חלק 6 – I Will Sing You Songs
חלק 7 – In It’s Infancy


I was born in east Kentucky, home of where the grass is dyed”
“Always down and always out, but my morals always seemed just fine

תמיד כשהייתי ממליץ על אלבומים של מיי מורנינג ג’אקט למאזינים טריים, או כשאנשים היו שואלים אותי מאיפה להתחיל איתם, אף פעם לא כיוונתי באמת להתחלה…תמיד זה היה לאלבומים המאוחרים יותר, ספציפית התקופה של 2003 עד 2008 (שאגיע אליה בהמשך הפרוייקט). כי יש משהו מאוד שונה בשני האלבומים הראשונים לעומת הרביעיה שהגיעו לאחר מכן. אם זו הפשטות, הסאונד, ההפקה הקטנה, שירים שנשמעים יותר כמו דמואים וכמובן לפני הפריצה האמיתית. יחד עם זאת, לשני האלבומים הראשונים יש את הקסם שלהם. כזה שלפעמים קולטים אותו קצת אחר כך. אולי עם היכרות מקיפה יותר של ההרכב או השמיעה שלהם בלייב. אצלי אישית השירים פה חלחלו בזמנו טיפה לאט. לפחות לעומת האלבומים המאוחרים יותר. אבל כשזה קרה, הבנתי את היופי שלהם ומאז הם לא עזבו אותי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: האלבום שצמח מן ההריסות

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג’ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג’יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג’יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.

כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה. או לפחות הסיפור הקצת טראגי שלנו, אבל כזה שבזכות הטרגדיה שלו קיבלנו שתי להקות אדירות ואהובות עלי נורא. שתיהן מציינות ב-2015 עשרים שנה לאלבום הבכורה שלהן, שתיהן פעילות עד היום, אבל האחת היותר קרובה לליבי מציינת ממש בימים אלו שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה שלה. זכיתי גם לחגוג איתה את 20 השנים הללו לא מזמן.
בלב הסיפור הזה נמצאים שלושה הרכבים, שני מוזיקאים אדירים וחברות אחת שהתפרקה והובילה לדרכים נפרדות.

אם שואלים אותי, Uncle Tupelo היתה מלהקות הרוקנ’רול\אלט-קאנטרי הכי טובות בסביבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ולמעשה גם עד היום. המוזיקה שלהם נשארה מצוינת ושרדה היטב את מבחן הזמן. הם התחילו בתור טריו שכלל את מייק היידורן, ג’יי פרר וג’ף טווידי. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כמה חברים, אבל זה היה הלב של ההרכב. לב שנשלט יותר ע”י שני חבריו הדומיננטיים טווידי את פרר ועם הזמן נחצה לשניים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Levon Helm 1940-2012

פורסם בתאריך על ידי
3

ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.

ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.

לפני כמה ימים אשתו ובתו יצאו בהודעה שליבון נמצא בשלבים אחרונים עם המחלה שחזרה והוא בדרכו לעזוב אותנו. הפתיע נורא שהסרטן חזר ובכזו פתאומיות ואופס, הנה הוא כבר סיים את חייו. כשהיה נראה שהוא התגבר על זה פעם הקודמת, ליבון הלם נכנס מבחינתי לעוד תקופת שיא בחיים שלו. עם שני אלבומי הסולו האחרונים אחרי שחזר לו הקול, ושלל העבודה וההופעות. זה היה מדהים. זה היה מלא השראה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Sweet Soul Music

פורסם בתאריך על ידי
1

שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.

Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.

אם The Big To-Do היה לגמרי אלבום של “Straight Up Rock ‘n’ Roll”, אז ממשיכו Go-Go Boots נשען הרבה על סגנון של “Country-Soul”…התקפת שלוש הגיטרות והאנרגיות החשמליות הוחלפו ברובן בשביל גיטרות אקוסטיות לפרקים וסגנון רך בכלליות שיצר אלבום מענג עם יופי של שירים. לא מעט שירים בסגנון הזה נמצאים שם באלבומים המוקדמים של הטראקרס, אבל האווירה של האלבום השלם של Go-Go Boots זה משהו שלא דומה ליצירות קודמות שלהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

קול צעיר בלב קודר

פורסם בתאריך על ידי
1

לא כל יום תופס אותך אלבום של יוצרת שהקליטה ושחררה אותו עוד בטרם מלאו לה 20 שנה. לא כל יום אתה מוצא קול בגיל העשרה שיכול לרגש אותך מוזיקלית כמו אמנים כפולים ומשולשים ממנו בגיל. ג’סיקה לי מייפילד היא האחראית לאלבום וקול הזה. זכרו את השם כבר מעכשיו.

מייפילד מגיעה מקנט, אוהיו, וחגגה לא מזמן יום הולדת 21 נכון לכתיבת שורות אלו. הקריירה המוזיקלית שלה החלה לפני מספר שנים, כאשר מיני-אלבום עם שירים ביתיים שהקליטה בגיל 15 הגיע לאוזניו של דן אורבך, המתפקד כחצי מהצמד המוצלח The Black Keys. אורבך זיהה סגנון וכישרון כתיבה שלא רואים אצל נערות בגילה, לקח את מייפילד תחת חסותו והקליט איתה את אלבום הבכורה שלה, אותו גם הפיק.

ב-2008, כחודש אחרי שחגגה יום הולדת 19, יצא אותו אלבום, תחת השם “With Blasphemy So Heartfelt”.

בשמיעה ראשונה של האלבום היה לי קצת קשה להאמין שהמילים הללו וסגנון המוזיקה נכתבו על-ידי מישהי שעוד לא חגגה עשרים. מייפילד כותבת שירים קודרים, כנים, מאוד אישיים, שמוגשים עם קול צעיר ויפה, שלפרקים נראה שהוא מוכשר ובוגר הרבה יותר מגילו האמיתי.

“With Blasphemy So Heartfelt” – אלבום בכורה בוגר בהרבה מגילו…

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

70 שנה בדרכי העפר של אמריקה

פורסם בתאריך על ידי
5

הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.

וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.

ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.

הוא היה בעצם החבר הראשון במה שלעתיד יהפוך ל-The Band. הוא הצטרף ללהקת הגיבוי של רוני הוקינס ואחד-אחד אחריו הצטרפו עם הזמן לאותו הרכב ארבעה מוזיקאים קנדים; רובי רוברטסון, ריצ’ארד מנואל, ריק דנקו וגארת’ האדסון. הלם למעשה היה האמריקאי היחיד בהרכב שיפרוץ לתודעה עם שמו המוכר. הוא גם היה הסולן המרכזי בלהקה ששילבה בין קולות חבריה. ריצ’ארד מנואל וריק דנקו לפעמים תפסו פיקוד מול המיקרופון, אבל היה זה ליבון שנשאר כקול המרכזי הכי מוכר בשירים של The Band. אותו קול עם מבטא דרומי שיושב לו שם מאחורי התופים ושר על כל ההיסטוריה והסיפורים בשירים להם היה שותף.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

דבנדרה חוזר לישראל

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

דבנדרה בנהארט חוזר להופעה בישראל, ב-16 ביוני ב-בארבי ת”א.

בנהארט, שיחגוג 29 בסוף החודש, הוא אחד האמנים וה- Singer/Songwriters היותר מעניינים כיום בשטח. משלב מוזיקת פולק, יותר על הצד האלטרנטיבי שלה, עם הרבה טעימות והשפעות מגוונות שהדביקו לו את סגנון ה- Freak Folk. וזה מתאר אותו די טוב. סוג של היפי מודרני, קצת מוזר, על גבול הפסיכדלי והנסיוני, שעושה אחלה מוזיקה.

בעשור האחרון יצאו לו כמה אלבומים מצויינים. ביקר פה לפני 4 שנים עם שתי הופעות שלא הלכתי אליהן, כי בזמנו פחות הכרתי אותו. אחר כך הגיע החיבור והצטערתי על זה. עכשיו אני לא הולך לפספס את ההופעה. כרטיס כבר יש.

Devendra Banhart (צילום: Tim Broddin)

דבנדרה הוא לא לכל אחד, זה אני יכול להגיד. מי שמחפש אבל אמן מוכשר נורא, קצת פריקי על הצד הטוב של המילה, הופעה אינטימית מאוד וטיפה מוזרה ומעניינת, עם מוזיקה מקורית וטובה שלא תראו פה כל יום – שווה להגיע לבארבי ב-16 ביוני.

מי שרוצה להתכונן או להכיר, קצת כיוונים עם אלבומים מומלצים:

Rejoicing In The Hands, 2004

Cripple Crow, 2005

What Will We Be, 2009
(אלבומו האחרון)

טעימות:

 

 

 

Permanent link to this post (179 words, 1 image, estimated 43 secs reading time)
אהבתם? שתפו את זה:

על גיליאן וולש וה-14 באפריל

פורסם בתאריך על ידי
5

היום הוא תאריך מצויין לכתוב על שיר יפהפה, מאלבום מקסים, של זמרת ויוצרת נפלאה שאני אישית נורא אוהב. שם השיר הוא April The 14th, לאלבום נגיע עוד מעט וקודם כל טיפה רקע על הקול שכתב ומבצע אותו…

גיליאן וולש, בת 42 כיום, היא זמרת פולק שהחלה את דרכה באמצע שנות ה-90. עד כה יצאו לה ארבעה אלבומים, הראשון שבהם ב-1996, האחרון בינתיים ב-2003. וולש, יחד עם שותפה המוזיקלי דיוויד רולינגס, כותבים ומנגנים יחד מוזיקת פולק, בשילוב עם בלוגראס, מעט השפעות קאנטרי ואפילו בלוז אקוסטי. וולש מעבירה בדרך כלל את השירים שכתבה רק בעזרת הקול שלה וגיטרה אקוסטית. ככה בדיוק היא הקליטה את אלבומה השלישי שיצא ב-2001, אלבום העונה לשם (Time (The Revelator.

“Time” שוחרר בקיץ של 2001, כמה חודשים אחרי שיצא הפסקול של הסרט “אחי, איפה אתה?” של האחים כהן, שם וולש הייתה חלק בהפקה ובביצוע שני שירים. משהו שהביא לה מעט פרסום. אבל בשמיעת האלבום הזה שלה מבינים מצוין שהיא לא צריכה שום פרויקטים אחרים או שמות מוכרים יותר כדי שהמאזין יבין היטב את היופי בשירים ובכתיבה שיש לה להציע לעולם.

האלבום מכיל 10 שירים שכתבה וולש (עם עזרתו כאמור של דיוויד רולינגס), בכולו יש שימוש אך ורק בקולות שלה, גיטרה אקוסטית ובאנג’ו, וממש בליבו של האלבום, באמצע שמיעתו, מוצאים את השיר April The 14th. השיר בעצם מתפצל לשני חלקים כאשר ממשיכו, או חלקו השני, נמצא תחת השם Ruination Day והוא מגיע שלוש רצועות לאחר מכן.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הרבה יותר מפסלון

פורסם בתאריך על ידי
3

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה “השיר הטוב ביותר מתוך סרט” והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט “Crazy Heart”, שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג’ף ברידג’ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.

אני התוודעתי לבינגהם ולמוזיקה שלו במהלך 2007, בעיקרון שנת הפריצה שלו. לפני כן בינגהם היה נער שעזב בית ספר, התפרנס קצת מרודאו, ובין רכיבות על פרים ונדודים בטקסס החל לכתוב מוזיקה. הוא הוציא כמה הקלטות בהוצאה עצמית, עד שחתם בלייבל של Lost Highway Records, הידועים  בתור בית לאמני קאנטרי-רוק, אמריקנה והסביבה (ראיין אדאמס, ג’וני קאש, ווילי נלסון, ואן מוריסון ועוד).

51yWhlTZvqL

אלבום הבכורה – Mescalito

את תשומת הלב שלי הוא משך בזכות המפיק של אלבומו הראשון – הגיטריסט מארק פורד (לשעבר חבר בלהקת הבלאק קרואוז). פורד הפיק וניגן באלבומו וכך ב-2007 יצא לאוויר העולם Mescalito, אלבום הבכורה של בינגהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: