סיכום שנה, הקדמה:
מאיפה לעזאזל מתחילים לסכם את השנה הזו? משפט ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים במהלך החודשים האחרונים, כשהתחלתי לחשוב על כתיבת הפוסט הזה. כי לא ככה חשבתי שאפתח את פוסט סיכום השנה המסורתי הראשון של העשור הנוכחי. זו הייתה שנה מוטרפת, מדכאת ומוזרה. כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. שנה כמעט ללא הופעות והמון דברים נוספים שנלקחו ממני ומאיתנו.
הרבה בגלל כל מה שאבד לנו ונעצר, נשענתי השנה עוד יותר על כל המוזיקה החדשה. זו שכן המשיכה לצאת החוצה, בכמויות. והיה הרבה טוב ממנה. לכן יצא שזה פוסט הסיכום הגדול ביותר שלי עד כה, עם 60 אלבומים שבחרתי לייצג. כאלו שעשו לי משהו השנה והיה איתם איזה חיבור מיוחד ואישי. אלו שפעלו אצלי כפסקול מסוים לשנה המשוגעת הזו, או תפקדו כמשענת ומשהו להיאחז בו.
באותו הקשר של הטירוף המשתולל, נפרדנו השנה גם משניים מיקירי הבלוג הזה, שארצה להזכיר ולהביא להם עוד מחווה קטנה. בנוסף למילים איתן נפרדתי מהם והספיישלים שהקדשתי למוזיקה שהשאירו מאחור: ג’ון פריין האהוב, שהיה קורבן מצער כ”כ של המגיפה הנוראית של 2020, ואיתו ג’סטין טאונס ארל היקר, שעזב את העולם בגיל 38 בלבד. מי שהיה פה בסיכום הראשון של הבלוג ב-2010 והמשיך לככב אצלי כל הזמן. הם יוזכרו כאן גם מאוחר יותר בין השורות ואלבומים של אחרים.
תזכורת שאת עונת הסיכומים הזו פתחתי עם פלייליסט 30 הקאברים של השנה שלי, ואחריו הפוסט המסורתי הנלווה לנוכחי, עם 30 ההוצאות המיוחדות של השנה. מוזמנות/ים לבדוק גם אותם. כמו כן בואו לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, בו אני כותב ומעדכן באופן יום-יומי על כל האהבות המוזיקליות שלי במהלך השנה. וכמובן גם התכנית של “הרמוניה” ברדיו הקצה, אותה אני משדר מדי יום ראשון, בנוסף לספיישלים ועוד. אשמח גם אם תמליצו ותשתפו את הסיכום, אם אתם חושבים שאחרים יאהבו זאת וימצאו כאן כמה דברים טובים ושווים.
בין אם אתן/ם עוקבים ותיקים של הרמוניה דרומית או יחסית טריים – תודה על המעקב, הפידבקים, התגובות והשיתופים. או רק הקריאה וההאזנה. אם זה בכל עשר השנים האחרונות, או עשרת הימים האחרונים. מעריך ומוקיר הכל.
אז… מאיפה מתחילים? ממה שמוזיקה עשתה לי השנה. וזה בדיוק מה שניסיתי להעביר בסיכום שלפניכן/ם ופוסט אלבומי השנה ה-11 במספר של הרמוניה דרומית. כרגיל, עם כל הטקסטים האישיים, לינקים לשירים נבחרים, המידע, הסיבות, החיבורים והמילים שיצאו ממני. בסופו של הפוסט יש גם פלייליסט בספוטיפיי שמאגד נציגים מכולם יחד, להאזנה ברקע או כל זמן אחר. כמו גם תכניות סיכום השנה שלי בקצה.
שנייה לפני כן, תזכורת לכל סיכומי השנה הקודמים בבלוג בין השנים. אם תרצו אחר כך להיזכר, לגלות, או לגלות מחדש:
אלבומי העשור 2010-2019 (חלק 1 / חלק 2 / חלק 3 / חלק 4 / חלק 5)
הופעות השנה 2019
אלבומי השנה 2019
ההוצאות המיוחדות של השנה 2019
אלבומי השנה 2018
ההוצאות המיוחדות של השנה 2018
אלבומי השנה 2017
ההוצאות המיוחדות של השנה 2017
אלבומי השנה 2016
ההוצאות המיוחדות של השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
עכשיו בואו נתחיל ואז נסיים כבר את השנה הזו. קריאה והאזנה נעימה. מקווה שתיהנו:
.60
Futurebirds – Teamwork
פותחים עם עוד ביקור של Futurebirds, ההרכב הנהדר מאת’נס, ג’ורג’יה. כתבתי עליהם בעבר עם שני האלבומים האחרונים, במיוחד Baba Yaga שדי כיכב אצלי פה ב-2013. עברו חמש שנים מאז האלבום הקודם וזה לגמרי זמן בו הספקתי להתגעגע. אני חושב ש-Teamwork פוגש איפשהו את שני האלבומים הקודמים באמצע. לחלוטין טוב יותר מקודמו ומתקרב לסאונד היותר אהוב עלי שלהם, עם כל האלט-קאנטרי-רוק המעט פסיכדלי ו-Dreamy. הוא התבשל אצלי על אש קטנה במהלך השנה, אך התחבב עלי יותר בכל האזנה.
.59
Jonathan Wilson – Dixie Blur
קצת התגעגעתי לג’ונתן וילסון שלמדתי לאהוב. זה של תחילת הקריירה המופלאה שלו. הוא הוציא אלבום לפני שנתיים האמת, אבל לא ממש התחברתי אליו. הרגיש לי בהפקה וסגנון לגמרי אחרים. זה היה האלבום הראשון שלו בקריירה שלא מצאתי איתו חיבור והוא די אכזב אותי. השנה וילסון חזר עם Dixie Blur והייתה הרגשה באמת של יותר חזרה אחורה. הוא עדיין שונה מהראשונים המעולים שלו, אך עשה לי את זה הרבה יותר מהקודם. עם חזרה להפקה יותר פשוטה ושורשית, עם שירים ששואבים יותר מהפולק הקאנטרי-פסיכדלי שהוא אוהב כל כך.
פט סנסון מ-Wilco מנגן פה לא מעט (הוא תמיד היה נשק סודי וחבוי) וג’ונתן עושה כרגיל כמעט הכל. ברגעים הכי יפים של האלבום הוא נשמע כמו שילוב של הבירדז בתקןפת Sweetheart of the Rodeo פוגשים את וילסון של Fanfare. קצת חבל שזה לא לאורך כולו. עדיין קיבלתי בהנאה לא מעט קטעים פה, למרות שאני חושב שזה אלבום קצת יותר מדי ארוך. אבל בגדול אני שמח שהוא התחבר אלי שוב והנה השם שלו חוזר אצלי לסיכומים.
.58
Amy LaVere – Painting Blue
השם של Amy LaVere היה פה בלא מעט סיכומים, אבל תמיד מתחת לפני השטח. בצד הבמה אפשר להגיד. זה קרה כשהתארחה באלבומים של אחרים בעשור האחרון, כמו Lucero או טוד סניידר ובמיוחד כמעט כל דבר שקשור ללות’ר דיקינסון, הרכבים ופרויקטים שלו. לאחרונה זה קרה בשנה שעברה עם האלבום של לות’ר וה-Sisters of the Strawberry Moon.
השנה איימי חזרה לקריירת הסולו שלה והצליחה להשתחל אצלי לראדר המוזיקלי החיובי. שמחתי מאוד לשמוע אותה כשהיא מקדימה ורק השם שלה נמצא לצד שם האלבום. היא מביאה לפה את הקול היפה, הכישרון על מספר כלים מוזיקליים והסגנון המאוד השורשי, אך כזה שמתובל בפולק ואף פופ יותר מודרני. זה יצר משהו נעים מאוד של הישן והחדש ולשמוע אותה פשוט מרגיע אותי.
No Battle Hymn
I Don’t Wanna Know
.57
Jeff Tweedy – Love Is The King
ג’ף טווידי נמצא בתקופת יצירה מטורפת לגמרי. שחרר השנה את Love Is The King, אלבום סולו רביעי שלו בארבע שנים. תקופת זמן בה הוא גם הוציא שני ספרים, כולל האוטוביוגרפיה המופלאה והמקסימה שלו, פלוס אלבום עם Wilco בשנה שעברה. וכל זה גם עם ההוצאות האחרות של 2020 עם השם שלו עליהן; מהדורת הדלוקס של Summerteeth ופס הקול של Showbiz Kids, עליהם עבד.
מספר פעמים בשנות היצירה הללו אמרתי לעצמי שנראה לי נמאס לי ממנו, וזה הדבר ההגיוני שיקרה, כי אני בן-אדם שצריך קצת געגועים לאמנים ומוזיקה מסוימת. אבל איכשהו כל פעם האזנתי למה שטווידי משחרר וזה נשאר איתי. במיוחד האלבום הנוכחי, שהוא אולי החביב עלי מבין האחרונים. עם טווידי הרגיש, הפשוט, החמוד ומחמם הלב.
Gwendolyn
Opaline
.56
Bettye LaVette – Blackbirds
מאז ששחררה את האלבום The Scene of the Crime של 2007, אני נוהג לעדכן תמיד על בטי לאבט והקריירה המאוחרת, המפתיעה והנהדרת שלה. מאז אותו אלבום אישי ומעולה (שהקליטה עם הדרייב ביי טראקרס) היא מתרכזת בטייקים שלה על שירים של אחרים ועושה זאת מצוין. אחרי אלבום שהקדישה לשירים של בוב דילן, הנושא באלבום החדש הוא עם דגש גדול על השפעות ממוזיקאיות שחורות. עם גרסאות של בטי לשירים שהתפרסמו ע”י כאלו. כמו נינה סימון, בילי הולידיי ואחרות. זה יצר ממתק יפה נוסף מבית היוצר של גברת לאבט, עם הנשמה היפה שלה שאפילו מרגשת כאן יותר מהרגיל.
.55
Will Johnson – El Capitan
וויל ג’ונסון הוא אחד מיקירי הבלוג. בעשור הקודם הוא הכניס לסיכומי השנה שלי ארבעה אלבומי סולו ועוד כמה פרויקטים אחרים. האחרון אגב היה בשנה שעברה. מאוד אהבתי את עבודות הסולו האחרונות והשנה הוא שחרר כנראה את האלבום הכי מינימליסטי והכי אפלולי שלו. לפחות מאז Scorpion של 2012. אלבום העונה לשם El Capitan וזה לדעתי המקום שבו הוא הכי מזכיר, או מוציא החוצה, את ההשפעות מג’ייסון מולינה. זה אלבום עם גוון מלנכולי, כזה שמתאים לי נורא ללילות וגם כזה שהתאים לי לא מעט לתחושות ולתקופות בבית של השנה הנוכחית.
Los Cuervos
Dear To The Assassin
.54
Marcus King – El Dorado
האלבום החדש של מרקוס קינג הצליח לתפוס אותי השנה. קינג הוא כישרון גדול שמסתובב באיזורים המוזיקליים שלי כבר זמן מה, אבל לא היה לי איתו חיבור מיוחד עדיין. עכשיו זה קרה, כנראה יותר בגלל הצד שלי. החשק היה שם יותר בגדול, במיוחד עם מה ש-El Dorado מגיש. אני חושב שהוא מייצג ממש טוב את הצדדים השונים של ה-Marcus King Band ובמיוחד את קינג עצמו. כן, השפעות של רוק דרומי ובלוז, אבל גם המון-המון נשמה. אלבום שיודע לתת מהצלילים והכישרון הגדול של קינג על החשמלית, אבל מגיש גם הכל במקשה מאוד Soulful. ואני אוהב את זה.
את קינג והלהקה הנהדרת שלו יצא לי גם לתפוס בלייב בתחילת השנה וזה בכלל היה ייצוג נהדר של הצדדים הללו. מהסוג שמראה שקינג הוא לא רק עוד גיטריסט בחסד, אלא עם הרבה גיוון ומשקל מוזיקלי וז’אנרים שהשפיעו עליו. El Dorado הוא לא אלבום גיטרות, או ג’אמי, או חשמל בלבד. הוא אלבום מאוד נעים בשבילי, די שורשי בהרגשה, עם נגיעות של רוק וסול, בלוז, בוגי וצדדים נוספים שנשמעים פה יחד טוב מאוד.
.53
Watkins Family Hour – Brother Sister
שרה ווטקינס זה לא שם חדש כאן ברשימות שלי. ב-2016 היא הייתה פה עם אלבום הסולו האחרון שלה ולאחרונה שוב ב-2018 כשהייתה חלק מהסופר-גרופ הנשי של I’m With Her. עכשיו היא חזרה למקורות האישיים באלבום שני עם ה-Watkins Family Hour. הרכב הדרכים שהייתה חלק ממנו, יחד עם אחיה, שון ווטקינס. הם עובדים טוב יחד. לא תמיד הקסם של החיבור על הבמה עובר גם לאולפן, אבל יש כאן לא מעט קטעים טובים של פולק מרומם ושילוב ההרמוניות של האח והאחות, שכפי ששם האלבום מרמז, הפוקוס פה זה הם כצמד.
אני מאוד אוהב את הקול והכתיבה של שרה, בנוסף לכישרון שלה על הכינור. כיף לשמוע ממנה ככה כל שנתיים עם איזה פרויקט אחר. אם זה סולו אישי, פרויקט של טריו כל-נשי מיוחד או כפי שהיא הגיעה לאוזניים שלי השנה, עם צמד משפחתי ואלבום קרוב לבית.
.52
American Aquarium – Lamentations
יצא לי לכתוב לא מעט על American Aquarium בשנים האחרונות. מאז שהם חזרו עם האלבום Wolves של 2015, לאחר שהיו ממש קרובים לתלות את הנעליים כשהקליטו את האלבום שקדם לו, Burn.Flicker.Die (שהפיק להם אגב ג’ייסון איזבל). הם עושים יופי של מוזיקה לאחרונה ולא עצרו גם עם Lamentations של השנה. אחד הטובים שלהם, שהופק הפעם ע”י Shooter Jennings המוכשר. שיר הפתיחה של האלבום, “Me + Mine”, הוא אחד היותר טובים שלהם בדיסקוגרפיה והוא גם בערך מציג את האווירה של כל מה שיגיע אחריו. הרבה מחשבות פנימיות, כרגיל עם האלט-קאנטרי היפהפה שלהם, כזה שממש התאים לי לתקופות שחלפו וחזרו במהלך 2020. תקופות של בידודים חברתיים ומקומות סגורים, של ריחוק והופעות ותכנונים שלא התרחשו.
זה מאוד בלט לי גם ב-“Six Years Comes September” ובנעילה של “The Long Haul”. סוג-של מחשבות אישיות שלהם שהופכות למשהו שהוא גם שלך. אלבום שנורא נהניתי ממנו, לבד עם איזו בריזה וקפה בשישי צהריים, או באמצע הלילה עם כוס וויסקי והמחשבות שזועקות יותר חזק בראש.
(Me + Mine (Lamentations
The Long Haul
.51
Sammy Brue – Crash Test Kid
איזה מוזר לכתוב פה על אמן ששנת הלידה שלו שייכת למילניום הנוכחי. כי Sammy Brue נולד בפאקין 2002(!). כנראה השם הכי צעיר אי-פעם בסיכומים שלי. הוא נחשב כבר כמה שנים Child Prodigy כזה וכבר הספיק לצאת לסיבובי הופעות עם מייקל קיוואנוקה וג’סטין טאונס ארל ז”ל (סמי גם מופיע על עטיפת האלבום Single Mothers של ג’סטין). ציינתי קודם את ההופעה של מרקוס קינג שראיתי, אז הופעת הפתיחה באותו ערב הייתה של סמי ברו והוא די הרשים אותי. סמי בן 18 בלבד והוציא השנה את אלבומו השני, Crash Test Kid (הראשון אגב יצא כשהיה בן 15 והוא לא רע גם כן). אלבום שממשיך את הפולק-רוק-אמריקנה הכישרוני שלו, בשילוב של קטעים חזקים יותר שנוגעים אפילו טיפה בפאנק-רוק.
הכתיבה שלו קצת מקדימה את זמנו והוא הזכיר לי בצד הזה את ג’סיקה לי מייפילד, שהיתה גם כן טינאייג’רית באלבום הבכורה שלה וגם עליה כתבתי בתחילת הדרך והרבה מאז, במעקב אחר הקריירה שלה. כמו אצלה, יש פה שירים פשוטים שמשתלבים עם כמה רצועות שחשתי שהן בוגרות יותר ויפות. אולי מעט מוציאות את סמי גם מה-Singer/Songwriter המקובע שכותב על אותם הנושאים. בכל אופן, למישהו בן 18 עם אלבום שני ביד זו אחלה של הוצאה, שאפשר גם לראות בה קצת התקדמות בסאונד מהאלבום הראשון.
Teenage Mayhem
Crash Test Kid
.50
The Steepwater Band – Turn of the Wheel
עבר הרבה זמן מאז שייצגתי פה את ה-Steepwater Band. הרכב הבלוז-רוק שבעשור הראשון של שנות האלפיים שחרר שורה של אלבומים מצוינים. אני חושב שלא ממש הזכרתי אותם מאז האלבום Clava שהיה פה בסיכום של 2011. גם לא ממש היו סיבות האמת. הם שמרו על פרופיל נמוך וחזרו השנה עם אלבום חדש ששמחתי מאוד לשמוע. מאז שהם פרצו הגיעו עוד כמה וכמה הרכבים מעולים בסגנון הזה. אם לציין אחד אולי הכי בולט, אז Rival Sons, שנמצאים פה קבוע אצלי בשנים האחרונות. טוב לשמוע שהבלוז-רוקנ’רול החשמלי והבולט מקבל עכשיו חיזוק יותר ותיק עם Turn of the Wheel. אלבום ששומר על הרבה אלמנטים של ה-Steepwater Band, בלי להיות גרנדיוזי, אבל לא שוכח לעשות המון כיף ולתת בראש כשצריך.
.49
Gillian Welch & David Rawlings – All The Good Times
הזמן השנה בסגר גרם להרבה דברים יצירתיים בתוך קירות הבית של גיליאן וולש ודייב רולינגס. מעבר להוצאת הארכיון המשולשת והאדירה של The Lost Songs, הם גם מצאו בבית מכשיר הקלטה ישן עם סלילים והשתמשו בו בשביל הקלטות ביתיות לכל מיני קאברים. כאלו שהם שחררו בהפתעה גמורה באלבום הזה, שהגיע ללא התראה מוקדמת. יש פה גרסאות נורא יפות לשירים של אחרים, בין השאר אליזבת’ קוטן, ג’ון פריין ז”ל ושני קאברים לבוב דילן (עם בחירות מצוינות של Señor וה-Outtake של Abandoned Love, שהרחבתי עליו גם השנה).
גיליאן ודייב תמיד הצטיינו בקאברים ולהפוך כל שיר לגרסת פולק פשוטה ויפה רק עם שניהם. הדבר שתמיד אהבתי אצלם. הפשטות המקסימה הזו, שנמצאת גם כאן לאורך המתנה הביתית הספונטנית הזו.
.48
Mike Polizze – Long Lost Solace Find
מהאלבומים שהגיעו אלי טוב בקיץ האחרון. מייק פוליזי, נציג מסצינת המוזיקה של פילדלפיה, היה חבר בהרכב של Purling Hiss. השנה הוא יצא לדרך חדשה, עם אלבום סולו. כזה שלוקח אותו למחוזות היותר שקטים ורגועים. להקלטת האלבום הוא הזמין את החבר קורט וייל, נציג מובהק אחר של פילדלפיה, ויחד הם הקליטו אלבום של Brotherly Love אפשר להגיד. כזה שמייצג שניים מהכישרונות של העיר, אך עם פוליזי בפרונט כשקורט מגבה אותו. זה יצר אלבום סולו ראשון שמזכיר לי קצת את Smoke Ring For My Halo מקריירת הסולו של וייל, או אלבומים שונים בעשור האחרון של ג’יי מסקיס או סטיב גאן. אלבום ששווה את הזמן, בין אם מכירים את פועלו הקודם של פוליזי או לא.
.47
Fly Golden Eagle – Leprechauns’ Milk
שמחתי מאוד לשמוע השנה שוב מהחבר’ה של Fly Golden Eagle, ההרכב מנאשוויל שעשה במהלך 2020 איזה קאמבק, עם שחרור של מוזיקה חדשה אחרי שש שנים של הפסקה. אלבום ראשון שלהם מאז שיצא Quartz Bijou המעולה ב-2014, אלבום שאני נורא אוהב, שגם נכנס אצלי למאה הגדולים בסיכום העשור של הבלוג. התוצר החדש לא מצליח להגיע לרמות של קודמו, אבל הוא אחלה של דבר ועושה לא מעט כיף עם הרוק-סול-פסיכדליה שלהם. יש פה אלבום די מקפיץ, צבעוני וקצת מוזר אולי לעיתים, אבל בצורה מאוד חיובית.
Got Shamed
Spinnin
.46
Lera Lynn – On My Own
לפני שנתיים לרה לין היתה פה עם Plays Well With Others. אלבום בו היא שיתפה פעולה עם כל מיני מוזיקאים אחרים שהצטרפו אליה לדואטים או ליווי. השנה היא שחררה את הקונטרה שלו אפשר להגיד. את On My Own, שיש בו קריצה מסוימת לקודמו. בלי אורחים ומוזיקאים אחרים, אלא דגש וסטטוס שהיא לבדה כאן הפעם. וזה המשיך לה מצוין. לין מראה כאן את הכישרון שלה בכתיבה וההגשה, עם שורת שירים שיוצרת גם אווירה ששואבת מההשתתפות שלה (וקבלת הפרסום) בעונה השנייה של True Detective. אבל עם זאת גם סוחפת אותה הלאה, לפולו-אפ יפה שהוא הבי-סייד של התקליט היצירתי האישי שלה. הצד המובהק שלה לבד, שמחליף את הצד הראשון מרובה המשתתפים. הצד המוצלח יותר מבחינתי ששווה נורא להגיע אליו.
?Are You Listening
It Doesn’t Matter
.45
Ray LaMontagne – MONOVISION
ריי למונטיין, שם כבר ותיק אפשר להגיד, שחרר השנה את אלבומו השמיני. כזה שמיד על הצלילים והשירים הראשונים שלו, הרגיש לי כמו חזרה הביתה. כי בשלושת האלבומים האחרונים (שכולם היו אצלי בסיכומי שנה), למונטיין מאוד התנסה מוזיקלית ואהבתי זאת נורא. הוא זנח את הצלילים היותר שורשיים-פולקיים ושילב סאונד כבד יותר, אחר ואף פסיכדלי. שניים מהאלבומים הללו גם הופקו ע”י דן אורבך וג’ים ג’יימס לסירוגין. אז אחרי טרילוגיית אלבומים ניסיוניים יותר בשבילו, הוא חזר אחורה למוזיקה שהתחיל איתה את הקריירה ואף יותר אחורנית עם ההשפעות עליו.
החזרה הזו קרתה אחרי עשור שלם מאז ששחרר את האלבום האחרון בסגנון היותר פולקי על אדמת ה-Singer/Songwriter הקלאסי שלו. וכפי שאהבתי את השינויים והחיפושים המוזיקליים באלבומים הקודמים, כך גם אהבתי את השיבה שלו הביתה לסאונד היותר פשוט. זה שנמצא לכל אורכו של MONOVISION, שמציב את למונטיין שוב על קו ההשפעות של ניל יאנג, ואן מוריסון, טים באקלי ואמני פולק ותיקים יותר. אבל בעיקר מחזיר את עצמו לצד השורשי והפשוט יותר, שהאמת טיפה התגעגעתי אליו.
‘Rocky Mountain Healin
Roll Me Mama, Roll Me
.44
Frazey Ford – U Kin B The Sun
את פרייזי פורד הכרתי לפני כמה שנים, כשחבר מחו”ל השמיע בנסיעה ברכב את Indian Ocean, אלבומה הקודם מ-2014. היא לקחה את הזמן מאז. זמן של שש שנים הפרש עד היציאה של U Kin B The Sun הטרי, שזימן אותי אליו חזק עם הסינגלים הראשונים מתוכו עד ההתמסרות לאלבום השלם.
לפעמים קצת קשה אצלה לקלוט את המילים בהאזנה לשירים, אבל כדאי מאוד לעבור על הליריקה שלהם. יש בה ובהם הרבה כוח. לפעמים גם משהו מאוד אפל, שקצת חבוי מתחת לצלילים צבעוניים יותר. מסוג האלבומים שיכולים להישמע מאוד נעימים וקלילים, אך בזמנים אחרים יבלטו אחרת לגמרי, עם איזו עוצמה שתתפרץ החוצה. לא עם חוזק מוזיקלי מרעיד אוזניים, אלא בעזרת מילים ונושאים וזעקות מסוימות שהמוזיקה מגישה יותר בקלות. עם המבט על העטיפה שלו והקליטה של הדברים האלה, לפחות אצלי, מאוד עלה לי המשפט “מים שקטים חודרים עמוק”. אני חושב שזה תיאור מושלם לאלבום הזה של פרייזי פורד.
The Kids Are Having None Of It
Azad
.43
Sturgill Simpson – Cuttin’ Grass
Vol. 1: The Butcher Shoppe Sessions + Vol. 2: The Cowboy Arms Sessions
קרוב יותר לתחילת השנה, סטרג’יל סימפסון חלה בקורונה, החלים, ואז פתח פרויקט תרומות בשביל מוסדות שנפגעו בגלל הקורונה ואמר שאם יגיע לסכום מסוים הוא יבצע הופעה חינמית של שעה + ישחרר אלבום השנה. אז הוא הגיע לסכום המיועד ובחודש יוני גם התרחשה ההופעה שהבטיח. ב-Ryman הריק של נאשוויל, הופעה שכולה הייתה עם סגנון בלו-גראס די מגניב לשיריו המוכרים.
ארבעה חודשים אחר כך הגיע גם האלבום המובטח. קוראים לו :Cuttin’ Grass – Vol. 1: The Butcher Shoppe Sessions והוא אלבום בלו-גראס שסטרג’יל עושה בו את מה שהוא עשה גם בהופעה ההיא. לקח מלא שירים של עצמו והפך את הסגנון שלהם. יש פה מלא שירים משלושת האלבומים הראשונים של סימפסון, רק בסטייל בלו-גראס חדש וזה מעניין, מוצלח, אחר ונותן להם סגנון וחיים חדשים. אחד האלבומים המגניבים של השנה לדעתי, במיוחד למי שכבר אוהבים ומכירים את הפרסונה והמוזיקה של סימפסון.
יומיים אחרי פרסום הפוסט הזה, שוחרר במפתיע גם החלק השני של האלבום, או ההמשך שלו:
Cuttin’ Grass Vol. 2: The Cowboy Arms Sessions
ביחד הם חבילת בלו-גראס מורחבת ומיוחדת של שירי סטרג’יל סימפסון בתחפושת שונה לגמרי.
Breakers Roar
I Don’t Mind
(Brace for Impact (Live a Little
.42
Resistance Revival Chorus – This Joy
האלבום This Joy מגיע מקולקטיב ענקי של נשים יוצרות העונה לשם Resistance Revival Chorus. הדבר הנפלא פה, הוא שכל היצירה הזו נוצרה אך ורק ע”י נשים. החל מהמוזיקאיות הרבות שמשתפות פה פעולה ועד להפקה והיצירה מאחורי הקלעים. יש פה אמניות פולק, שחקניות קולנוע/טלוויזיה ו-Broadway, זמרות גוספל, אמניות ספוקן-וורד, פעילות אקטיביסטיות לזכויות אזרח ושורה ארוכה של מעל 70 נשים שיצרו יחד אלבום מיוחד וחזק.
הנושאים המרכזיים פה הם מחאה, ענייני גזע ומגדר, בעיקר שמגיע מנשים שחורות, זכויות אזרח והרבה היסטוריה שקשורה למציאות המודרנית שלנו. האלבום משלב קטעי פולק ישנים יחד עם רצועות מקוריות חדשות. מתארחות בו גם מוזיקאיות עם שמות מוכרים יותר, במיוחד לבלוג הזה, כמו ולרי ג’ון וריהנון גידנס הנפלאות. הכל יחד יצר כוח נשי חזק, חשוב ויפה, שיוצא פה במקשה מוזיקלית אחת תחת השם This Joy. מהאלבומים החשובים והמייצגים לדעתי של השנה.
All You Fascists Bound To Lose
Dawn
.41
The Dream Syndicate – The Universe Inside
מה שקורה עם ה-Dream Syndicate בשנים האחרונות זה פשוט מדהים. הקאמבק המטורף שהתחיל ב-2017 עם אלבום ראשון (ומעולה) אחרי כמעט 30 שנה ואז הפולו-אפ המוצלח שלו מהשנה שעברה שמאוד אהבתי גם כן. ראיתי אותם גם בלייב לפני שנה והם היו נפלאים. קשה להאמין שהם פה וזה משהו כאילו רגיל. אז השנה הם המשיכו את הקריירה המאוחרת המצליחה ושחררו עוד הוצאה מפתיעה. כזו שגם לוקחת אותם למחוזות חדשים עם המוזיקה ומעלה את הקאמבק בהילוך נוסף.
באלבומים קודמים היו אלמנטים של פסיכדליה, אבל כעת הם השולטים העיקריים של The Universe Inside. אלבום עם חמישה קטעים בלבד. ארבעה מהם נמצאים לקראת, או באיזור, עשר הדקות. ועוד אחד, קטע הפתיחה, אורך לא פחות מ-20 דקות. כולם מוצאים את ה-Dream Syndicate באיזור הכי ג’אמי-פסיכדלי שלהם, כזה שמושפע מג’אז ו-Space/Stoner-Rock גם יחד. זה לחלוטין תפס אותי בהפתעה והאמת שאני לא יכול שלא להוריד בפניהם את הכובע. במיוחד בגלל העובדה שזו להקה מבוגרת שעשתה קאמבק אדיר, אבל לחלוטין לא נשענת איתו על העבר, אלא ממציאה את עצמה מחדש. וזה מעולה וראוי להערכה. הרנסנס של ההרכב הזה ממשיך לפרוח ולהפתיע גם בפתיחת עשור חדש ולקראת ציון 40 שנה לבכורה שלהם. שרק ימשיכו.
The Longing
.40
Puss N Boots – Sister
בשנים האחרונות אני כותב מאוד בחיוב על נורה ג’ונס. הרבה יותר מתחילת הקריירה שלה. אני חושב שהיא פשוט יותר משוחררת מוזיקלית כיום ואני מת על זה. כחלק מהמשיכה היותר גדולה שלי לדברים שהיא עושה לאחרונה, שמחתי נורא שהיא הקימה מחדש את Puss N Boots. הרכב טריו נשי שלה, יחד עם סאשה דובסון וקת’רין פופר. הן הוציאו אלבום בכורה לפני שש שנים והשנה הגיע הפולו-אפ שלו וזה מעולה.
הרבה אלטרנטיב רוק-קאנטרי, אבל לא באמת מוזיקה ששייכת לדעתי לאיזה ז’אנר באופן נחרץ. אלבום עם כמה הפתעות כמו אינסטרומנטל בפתיחה וקאברים יפים, כולל אחד שכ”כ אהבתי לשמוע ל-“Angel Dream” של טום פטי (במקור מ-She’s The One, מה שתמיד היה לי האלבום הכי Underrated של טום וה-Heartbreakers). הוצאה עדינה ונעימה וכיף ממש שהטריו הנשי הזה חזר, עם כל הרוך והחום שהאלבום הנוכחי מביא איתו.
.39
The War And Treaty – Hearts Town
לפני שנתיים שמחתי נורא להציג פה בסיכום את The War And Treaty, ההרכב שמאחוריו עומדים בני הזוג מייקל וטניה טרוטר. השנה הם חזרו להנעים לי את האוזניים עם Hearts Town, עוד אלבום שמפוצץ בנשמה וקאנטרי-סול-רוק דרומי. ציינתי בזמנו שהם ממש מזכירים את אייק וטינה טרנר בגדולתם, וזה נשמע גם פה. יחד עם ההשפעות האחרות של בובי צ’ארלס או ה-Staple Singers. יש להם הרמוניות מופלאות ומרגישים את האהבה, ההנאה והחמימות של היצירה שלהם בין הרצועות.
באלבום הקודם הייתה גם הופעת אורח של אמילו האריס. הפעם יש פה מספר אורחים, כשהבולט מביניהם הוא ג’ייסון איזבל בשיר “Beautiful”. בתחילת 2019 תפסתי אותם בהופעה בבירמינגהם, אלבמה, וזו הייתה חוויה כ”כ מרוממת ומחבקת. מסוג ההופעות שאתה יוצא מהן מלא באהבה והרגשת Up-lifting שכזו. הרגשה שאני נורא מתגעגע אליה, שהבסיס שלה טמון גם בצלילים והאווירה של Hearts Town.
Five More Minutes
Beautiful
.38
Nathaniel Rateliff – And It’s Still Alright
נת’ניאל רייטליף ביקר אצלי פה בעבר עם שני האלבומים יחד עם ה-Night Sweats. להקת הגיבוי שממש הפכה את השם שלו להרבה יותר מוכר. הם עשו יחד מוזיקת סול-רוק ממש כיפית וטובה. בשנה שעברה נת’ניאל נפרד מהם וחזר לקריירת סולו. זה הגיע אחרי גירושין וגם אובדן של חבר קרוב. זה גרם לו להקליט את And It’s Still Alright. אלבום מאוד אישי ודווקא לא ממש עצוב כפי שההקדמה שלו אולי תגרום לחשוב.
זה אלבום בו נת’ניאל רייטליף נתן לעצמו להירגע ולהישען רגע אחורה. עם הכובד שנפל עליו והתבוננות פנימית מסוימת שמקרינה הרבה החוצה. ככה נשמעים השירים שלו כאן, באלבום שמתעסק עם משקלים די רציניים, אך באותו הזמן גם יכול להיות מאוד מרומם או מעודד. כפי שאולי השם שלו גם מרמז. אלבום שנותן להמשיך הלאה אחרי תקופה קשה ואני מאמין שהשירים האלה היו התרופה שלו כדי לעשות זאת וגם עזר לו להשמיע אותם לכולם ולהוציא החוצה. משהו כמו התמודדות מוזיקלית שנשמעת שונה מאוד מהאלבומים עם ה-Night Sweats. מוזיקה עדיין יפה, רק שונה, יותר מלטפת ועל צד אחר של הרגש והתקופה. כזה שבהחלט בלט גם אצלי בתור מאזין.
And It’s Still Alright
All Or Nothing
.37
Lilly Hiatt – Walking Proof
למי שלא מכיר\ה, לילי הייאט היא הבת של ג’ון הייאט האגדי. יש לה צל די גדול מעליה, אבל היא נורא ביססה את עצמה טוב כאמנית סולו בפני עצמה בשנים האחרונות, עם הסאונד האישי שלה ובלי סיבה (או רצון) להישען על העץ המשפחתי. משהו שקצת מזכיר לי את מקרה ג’סטין טאונס ארל ז”ל. לעשות את זה בדרך שלך. למוזיקה של לילי התחלתי להיכנס לפני כשלוש שנים כשיצא האלבום הקודם שלה, Triniy Lane. הגעתי אליו טיפה מאוחר ולא כתבתי עליה ממש.
אהבתי את מה ששמעתי וגם בשנה שעברה הלכתי לראות אותה בהופעה בניו-יורק. אז לאלבום החדש שיצא בתחילת השנה הנוכחית, כבר ציפיתי, והוא לגמרי עלה על אותן הציפיות. נהניתי ממנו עוד יותר מקודמו, עם השילוב היפה שלילי עושה בין אמריקנה וקאנטרי-רוק לקטעים של יותר רוקנ’רול חשמלי. היא יכולה לנוע על הקו הרגיש והשורשי וגם להפיץ הרבה חשמל על הגיטרה. Walking Proof מייצג זאת היטב ושם אותה על קו התפר הנשי בין אמילו האריס לאמנדה שיירס, עד לניקו קייס פוגשת את ג’ואן ג’ט. יש בה משהו מכולן ועדיין את הקול הבועט שלה.
.36
Swamp Dogg – Sorry You Couldn’t Make It
איזה כיף היה לקבל השנה את האלבום החדש של Swamp Dogg. הרבה זמן לא חיכיתי או התלהבתי מאלבום שלו, וזה לא רק בגלל שהוא הודיע לפני כן שזה יהיה “אלבום הקאנטרי” שהוא תמיד רצה לעשות. כן, זה כנראה האלבום הכי קאנטרי-סול שלו. אבל הוא עדיין מלא בגרוב ושירים שמגיעים מהרחוב והאמת שזה אחלה בחלה. אני ממש אוהב את השילובים הללו. גם ג’ון פריין מתארח בשני שירים. בזמן שהאלבום הזה יצא, פריין היה במצב לא קל אחרי שחלה בקורונה וקצת לאחר מכן הוא נפטר. זה היה עצוב, אבל היה ועדיין ממש יפה ומחמם לב לשמוע אותם יחד בדואט באלבום.
פריין לא האורח היחיד. גם ג’ני לואיס ובון איבר מתארחים בין הרצועות, בתוך אלבום ממש יפה של Swamp Dogg. עם מלא נשמה שבוקעת פה בכל מיני דרכים צבעוניות ושונות. אלבום שעושה טוב, גם אם הוא קשור דרך התקופות או הנושאים לכמה דברים שהם Messed up. אבל המוזיקה בהחלט מרעננת.
Family Pain
(Memories (with John Prine
.35
Norah Jones – Pick Me Up Off The Floor
עם כל מה שקרה במהלך 2020, מבחינה יצירתית זו הייתה אחת השנים היותר טובות בקריירה של נורה ג’ונס לדעתי. אחרי Begin Again היפה של 2019, היא חזרה השנה עם האלבום של ההרכב הנשי Puss N Boots שהוצג כאן קודם ולאחר מכן שחררה את Pick Me Up Off The Floor, אלבום סולו נוסף. אלבום שלא ממש היה אמור לצאת, כי הוא עשוי משאריות ורצועות של השנים האחרונות שהיא לא עשתה איתן כלום עד שהחליטה להקליט ולאגד אותן יחד.
התוצאה היא סוג-של פולו-אפ שקט יותר לאלבום Day Breaks של 2016, עם הרבה שירי פסנתר, אווירה יותר ג’אזית וכזו שגם הולכת אחורה לשורשים שלה. יש משהו באלבום הזה שבהאזנה אליו הרגשתי שהוא איזה שילוב מוצלח עם הצד הפופי של נורה בבכורה של Come Away with Me פוגש את הצד הג’אזי ב-Court And Spark של ג’וני מיטשל. בכל אופן, הוא באווירה די שונה מקודמו, איטית ושקטה, וצריך אולי לשמוע אותו בזמנים ספציפיים. אולי בלילה ברקע באיזו אווירה רומנטית או מלנכולית מסוימת. לפחות אצלי הוא פעל ככה נהדר. מהאלבומים האלה שצריכים את ה-Mood וכוס היין הנכונה לידם.
עוד טיפה יותר מאוחר לתוך השנה הזו, נורה גם שחררה את האלבום שוב במהדורת Deluxe, שכוללת הקלטות ביתיות ממש מקסימות שהיא ערכה בזמן הקורונה והבידוד. עם קאברים וגרסאות שונות לשירים מקוריים ישנים יותר וחדשים. כל החבילה הזו יחד היא באמת משהו אינטימי ויפהפה.
Hurts To Be Alone
Flame Twin
(That’s The Way The World Goes Round (Live From Home, 9.4.2020
.34
Okey Dokey – Once Upon One Time
ההרכב Okey Dokey מנאשוויל הם למעשה צמד, אבל באלבום הטרי שלהם Once Upon One Time, השלישי שלהם במספר, הם הפכו למשהו הרבה יותר גדול מצמד. או בכלל, גדול יותר מלהקה. הם צירפו חבר נוסף ויחד עם זאת, נתנו למוזיקאים אחרים לשלוח להם קטעי אודיו שישולבו באלבום. בנוסף הם הביאו לא פחות משישה מפיקים ומיקסרים שיעבדו על האלבום החדש, כאלו שמגיעים בין השאר מההרכבים של גריזלי בר, Shins ומיי מורנינג ג’אקט.
התוצאה היא אלבום שנוטף צבעוניות וביזאריות מופלאה. קשה לי להגדיר אותו, אבל בואו נגיד שזה אלבום אינדי-רוק נהדר שמשלב פסיכדליה ופופ-קוסמי, עם ניחוח קצת ישן, אך מודרני לחלוטין. אם זה מבלבל, פשוט תלחצו פליי ותבדקו. יש מצב שגם לכן/ם הוא יהיה אחד הממתקים של השנה.
It’s Just You
Big City Magic
.33
H.C. McEntire – Eno Axis
על המוזיקה של הת’ר מק’נטייר אני כותב פה כבר לא מעט שנים. מאז 2013 למעשה. באלבומים של ההרכב שלה Mount Moriah שביקרו אצלי בסיכומים וקריירת הסולו שהיא פצחה בה לפני שנתיים עם האלבום Lionheart. השנה היא שוב פה עם הסולו השני שלה, שאפילו קפץ איזו מדרגה. אני מאוד אוהב את העניין שמק’נטייר מוזיקאית שמייצגת גם את הדרום, גם את הז’אנר של קאנטרי-אמריקנה והיא גם להט”בית מוצהרת. לא רואים הרבה שמייצגים ככה בכבוד ופתוחים בנושא מהאיזורים האלה והסגנונות הללו. היא וברנדי קרלייל מבחינתי מייצגות נהדר את כל החבילה הזו.
בזמנו כתבתי שהת’ר היא מבחינתי ה-Outlaw-Country הפמיניסטי והקווירי והיא עושה מוזיקה נהדרת, אפילו עוד יותר כשהיא לבדה באלבומי הסולו והדרך החדשה שיצאה עליה לפני שנתיים. מצטרפת לעוד רבבות של קולות נשיים אהובים שאחראים על אלבומים מצוינים השנה. המוזיקה המקורית של מק’נטייר מיוצגת פה מצוין, למי שמכירים וגם למי שממש לא והגיע הזמן לגלות. בנוסף לצלילים שלה, האלבום גם מסתיים עם אחד הקאברים של השנה לדעתי, בביצוע מפתיע, אחר ומגניב ל-“Houses of the Holy” של זפלין.
.32
The Dirty Knobs – Wreckless Abandon
בעשור וחצי האחרון בערך, מייק קמפבל מה-Heartbreakers פועל עם פרויקט צדדי העונה לשם The Dirty Knobs. הם הופיעו מדי פעם והקליטו קצת, אבל אף פעם לא שחררו משהו רשמי. כל זה השתנה לא מזמן כשסוף סוף שוחרר Wreckless Abandon, אלבום הבכורה של ההרכב הזה. הגעתי לאלבום עם ציפייה מסוימת, גם עם ההמתנה וגם בגלל מייק קמפבל, שהוא לדעתי אחד הגיטריסטים הכי בלתי מוערכים בהיסטוריה. מי שתמיד היה חלק סופר-חשוב בסאונד של ה-Heartbreakers ולצד טום פטי ז”ל.
התוצאה של האלבום והציפיה הייתה ממש מהנה. זה אלבום משוחרר יותר מאלו שמייק עשה רבות עם פטי. הפקה יותר פשוטה אולי והמון השפעה מרוקנ’רול קלאסי של הסיקסטיז והסבנטיז והרכבים כמו זפלין, Grand Funk Railroad ואחרים. פוגשים בין הרצועות לא מעט קטעים מעולים או וירטואוזים מבית היוצר של קמפבל, שגם אחראי פה על השירה, משהו שקצת חששתי ממנו בהתחלה, אבל האמת שהוא נכנס לזה ממש טוב. כיף גדול של אלבום, לא מתוחכם מדי, מלא חשמל ומומלץ מבחינתי לכל חובב של הלהקה ההיא היותר מוכרת של קמפבל ובלוז-רוק ישן וטוב.
Wreckless Abandon
Don’t Knock The Boogie
.31
S.G. Goodman – Old Time Feeling
לאורך השנים בבלוג תמיד שמחתי לכתוב על אלבומי בכורה של אמנים צעירים ואז להמשיך לעקוב ולראות את ההתפתחות שלהם. היו אצלי כל מיני כאלו שהפכו לשמות יחסית מוכרים. אחד מעולה כזה שיצא השנה מגיע ממוזיקאית העונה לשם S.G. Goodman. יוצרת שמגיעה גם מהמקומות הקטנים הללו, של אמריקה בצד הדרך. הפעם מדובר על מארי, קנטקי.
לגודמן קול נשי צעיר שלא פוחד להגיד כל מה שבראש שלו, או שלה, ויצרה אחלה של בכורה שנעה בין רוקנ’רול-פולק-ניסיוני של ה-American South וכל מה שמסביב. יליד קנטקי גאה אחר ואהוב עלי נורא, ג’ים ג’יימס, הוא זה שהפיק לה את האלבום ומרגישים גם מדי פעם את הנגיעות שלו. כאלו שעוזרות להוציא לדרך קריירה באופן מאוד חיובי. יש לגודמן את הפוטנציאל להיות עוד שם קטן שיפרוץ גבוה. אולי להפוך בעצמה לעוד יקירת בלוג ושם מוכר פה. רק השנים יגידו. בינתיים נורא נהניתי מהצעד הראשון שלה והצלילים שמניעים אותו.
The Way I Talk
Old Time Feeling
.30
Pacific Range – High Upon The Mountain
הנה אלבום ששמחתי להיחשף אליו השנה, הרבה בגלל שהוא יצא תחת הלייבל של Curation Records, שבראשו עומד ברנט רדמייקר. לכל מי שאוהב את הסגנון וההרכבים של רדמייקר (GospelbeacH, Beachwood Sparks), זה בהחלט מומלץ. Pacific Range זו עוד להקה של קליפורניה השמשית, שמערבבת פולק-רוק ופסיכדליה. עם השפעות מובהקות פה מהגרייטפול דד וקצת שאיבה מ-Flying Burrito Brothers ו-The Band, הבירדז וכמובן אותם ההרכבים היותר מודרניים של רדמייקר. לוקח לאלבום כמה רצועות לדעתי כדי ממש להתרומם, אבל כשזה קורה, הצלילים פשוט שואבים פנימה, עם הצבעוניות הגדולה והרגשת החופש שלהם.
.29
My Morning Jacket – The Waterfall II
הזכרתי את ג’ים ג’יימס מקודם, אז הנה הוא מגיע גם. אוי, כמה שחיכיתי לאלבום הזה של My Morning Jacket , שהגיע השנה בהפתעה וללא הכנה מוקדמת ממש. כי לאחר חמש שנים, MMJ סוף סוף שחררו רשמית את The Waterfall II. במשך תקופה ארוכה אחרי צאת The Waterfall (מקום חמישי בפוסט אלבומי השנה של הבלוג 2015), הלהקה אמרה שיש לה מספיק חומרים לאלבום נוסף מהסשנים הללו. תמיד היה נראה שהנה זה קורה ובסוף נדחה ונדחה. עד השנה, כשאלבום ההמשך הזה שוחרר.
יש בפולו-אפ המובהק הזה הרגשה של כמה קטעים שהם באמת Outtakes, אבל רובם המוחלט נהדרים. עם אווירה די אחידה, חלומית ו-Mellow. מספר שירים כבר הכרתי לפני כן, כמו “Magic Bullet” שבוצע מספר פעמים בודדות בהופעות ונשמע נהדר בגרסת האולפן. נמצא פה גם “The First Time”, שיר ש-MMJ ביצעו פעם אחת וג’ים ג’יימס גם ניגן באחד הפרקים של הסדרה Roadies של קמרון קרואו. או השם שהכי מפתיע מבחינתי באלבום – “Welcome Home”. שיר של הלהקה ששוחרר רשמית כבר לפני תשע שנים ב-EP של iTunes Session. כנראה הוא התאים להם והם חזרו אליו בשביל הסשנים של The Waterfall והנה הוא קיבל עכשיו מקום באלבום אולפן, איזה בית שמתאים לשמו.
הקטע שברוב ההאזנות עם האלבום תמיד הכי בלט לי, הוא “Wasted”, עם הרבה ג’אם, גיטרות וסאונד סטונרי/מרחף אדיר. “Still Thinking” נשמע כמו הביץ’ בויז על אסיד, שזה אחלה, במיוחד כל החצי השני שלו, ו-“Feel You” הוא עוד שיר נפלא שנשמע כאילו נלקח מהאלבום Gentle Spirit של ג’ונתן וילסון, וזו מחמאה אדירה אצלי. ללהקה יש עוד חומרים חדשים לגמרי לאלבום נוסף, אבל בינתיים אני שמח שהחלק השני שוחרר כדי להנעים את האוזניים במהלך 2020 (ולהתגעגע ולקוות שיגיע הזמן בו אוכל לראותם שוב בהופעה).
Wasted
Feel You
.28
The Jayhawks – XOXO
אישית אני נורא אוהב את מה שהליין-אפ הנוכחי של הג’ייהוקס עושה. זה שרץ כבר כמה שנים בתור רביעיה הכוללת את גארי לוריס, מארק פרלמן, טים אוריגן וקארן גונטברג. כולם בהרכב מתחילתו, או לא מעט שנים, אבל מאז שהם פועלים כארבעה חברים בלבד, נהיה איזה דף נקי חדש בלהקה. אותה אחת שנמצאת פה כבר מעל שלושים שנה.
מה שאהבתי איתם באלבומים האחרונים, זה שכל אחד מכיל את הסאונד הקלאסי של הלהקה יחד עם משהו טיפה אחר. אם זה סאונד יותר ניסיוני ב-Paging Mr. Proust של 2016 או לקחת שירים שהקליטו לאחרים ולחזור אליהם ממקום שונה וחדש ב-Back Roads and Abandoned Motels שיצא לפני שנתיים. הפעם ב-XOXO יש דגש על אותה רביעייה והמיצוי של כל החברים, כאשר לראשונה כל חבר בלהקה מייצג שירים שכתב וגם שר אותם. זו חלוקה ממש יפה שמביאה עוד תחנה חיובית בדיסקוגרפיה והקריירה הארוכה של הג’ייהוקס, שאני כ”כ שמח שעדיין ממשיכה.
This Forgotten Town
Looking Up Your Number
.27
The Secret Sisters – Saturn Return
על האחיות לידיה ולורה רוג’רס אני כותב עוד מהשנה הראשונה של הבלוג ובערך מתחילת דרכן. לפני שלוש שנים, אלבומן הקודם אפילו הגיע אצלי למקום הרביעי בסיכום 2017. בתחילת השנה הנוכחית הן חזרו עם אלבום חדש, Saturn Return, שממשיך את היופי ההרמוני של קודמיו. אם האלבום הקודם הושפע לא מעט מהפרידה של האחיות מהלייבל שלהן שדי כבל אותן והן יצאו לאיזה שחרור וחופש מוזיקלי, הפעם זה אלבום שדי מושפע ממשפחה ומה שעבר על שתיהן בשלוש השנים האחרונות במקומות שיותר קרובים לבית.
את האלבום הפיקה ברנדי קרלייל, שגם מצטרפת לאחיות עם הקול שלה, גיטרה וקלידים. תוספת מבורכת, יחד עם הבאסיסטית האהובה עליי Shonna Tucker (לשעבר בדרייב ביי טראקרס) שחוברת אליהן השנה גם כן. אבל הבמה כולה שייכת ל-Secret Sister. ללורה ולידיה, לקולות, לכתיבה הנוגעת וההרמוניות המושלמות שלהן, שכל אלו נשמעים שוב מצוין דרך הרצועות של Saturn Return. אלבום יפהפה נוסף על הדרך המוזיקלית של האחיות המופלאות הללו.
.26
Jason Isbell & The 400 Unit – Reunions
אלבום חדש של ג’ייסון איזבל זו תמיד סיבה בשבילי לחפור עוד קצת על אחד האמנים הכי קרובים אלי. מי שראיתי המון פעמים בהופעות ומכיר גם אישית, זה שהיה אחראי על אלבום השנה שלי ב-2013 ואותו אחד שגם לא מזמן הוכתר כאלבום העשור הקודם של הרמוניה דרומית. זה המרחק הכי גדול בין אלבומים בדיסקוגרפיה של איזבל (וגם פעם ראשונה שמשחרר אלבום בשנה זוגית). שלוש שנים הפעם, במקום שנתיים שהיו תמיד בין אלבומיו מאז שיצא לקריירת הסולו ב-2007. הוא קצת התקשה להקליטו, עם הלחץ שהורגש אחרי ההצלחה של השלישייה האחרונה. זו שהפכה אותו לשם מאוד מוכר בארה”ב ומחוצה לה.
אני חייב לציין שזה אלבום ראשון של ג’ייסון שלא הרגשתי איתו חיבור מאוד מיוחד. זה כן אלבום טוב, עם המשך הכתיבה היפה והאישית של איזבל, עם אותו הסגנון שנתן לו את הזינוק המטורף בקריירה ושמייצג את השינוי שעבר מאז שהתנקה ונגמל מאלכוהול לפני שמונה שנים. פשוט אין פה אף שיר שממש בלט לי באופן מובהק או ריגש אותי בצורה מיוחדת. כפי שהוא תמיד עשה לי בעבר. כן יש בו שירים יפים. כמו “Overseas” שהכרתי כבר מביצועי הופעות ונשמע אחלה בגרסת האולפן שלו. או “St. Peter’s Autograph” שאיזבל כתב במבט על אמנדה אשתו, כשהייתה עצובה לאחר ההתאבדות של ניל קאסל בשנה שעברה.
יחד איתם יש גם את “River” הנהדר או שיר כמו “It Gets Easier” המאוד אישי שמדבר על אותה גמילה והחיים איתה. בהקשר לשיר הזה, כבר לא מעט זמן שאני מקווה לחזרה של ג’ייסון ליותר רוקנ’רול וגיטרות והסאונד המלוכלך טיפה שהיה לו עם הטראקרס ובתחילת קריירת הסולו. אבל התקופה ההיא שייכת לזמן שהוא כנראה לא רוצה לחזור אליו מאז שפתח דף חלק ונקי וסיגל לעצמו סגנון וחיים חדשים, שנמצאים באותו השיר ובאלבומים האחרונים. אני גם מבין את ההמשכיות של הסגנון שהוא דבק בו, זה שהביא לו את ההצלחה הגדולה. אבל לפעמים אני נורא רוצה שגם במצב “נקי” הוא ייתן לעצמו להשתחרר יותר מוזיקלית, בלי לחשוב על ההצלחה והלחץ להשוות את האיכות באלבומים והכתיבה. פשוט לחבר את החשמלית, להגביר ולא להפיק משהו מאוד מצוחצח.
אלו רק מחשבות אגואיסטיות אולי של מאזין. אבל כן יש געגוע אצלי לסאונד קצת אחר, בלי קשר לטיב המוזיקה והשירים שהוא עדיין מייצר. אלו שעדיין נמצאים גם ב-Reunions. אלבום הסולו השביעי שלו, שאולי לא תפס אותי חזק ואישי כמו בעבר, אך שומר על רף גבוה של כתיבה, גישה, המשכיות ורלוונטיות.
River
It Gets Easier
.25
Trevor Beld Jimenez – I Like It Here
עוד אלבום בכורה שמיוצג כאן השנה וגם עוד נציגות מהלייבל של Curation Records. טרבור בלד חימנז מגיע מדרום קליפורניה והוא ייצוג מוזיקלי יפה של האיזור, עם משב רוח רענן שהוא מביא עם המוזיקה שלו. הוא כבר היה חלק מההרכב של GospelbeacH בשנים האחרונות, שם תיפקד כמתופף, עם קולות רקע וגם קצת כתיבה. הוא תרם מהכישרון שלו לעוד הרכבים, כמו האלבום האחרון של Fruit Bats למשל.
אבל עכשיו הוא יוצא לדרך משלו עם אלבום סולו ראשון, וזה נשמע טוב. מספר מוזיקאים וחברים שעבד איתם הגיעו להתארח ולהחזיר טובה, ביניהם אריק ד. ג’ונסון ועוד כמה מהסצינה של דרום קליפורניה. מי שלא הגיע, הוא החבר ניל קאסל, שהלך מאיתנו בשנה שעברה. טרבור שיתף איתו פעולה כמובן ב-Gospelbeach (ואף התארח בעבר באלבום הסולו האחרון של ניל, Sweeten The Distance, שהיה פה בסיכום של 2011). ניל מקבל באלבום מחווה יפה בצורת השיר “Saying Goodbye”. בנוסף יש שורה של רצועות מלאות רוח וחופש. זה יופי של אלבום נסיעות, עם השפעות שפוגשות את אלטון ג’ון המוקדם, טום פטי של Mudcrutch וכמה מעבודות סולו של חברי ה-Byrds.
Faces In The Crowd
Moment
.24
Once & Future Band – Deleted Scenes
שלוש שנים אחרי אלבום הבכורה, נראה שה-Once & Future Band לחלוטין מצאו את המקום שלהם, והוא נמצא All over the place. בחלל, בבית, בדרכים, בפסיכדליה, בפופ, רוק וכל צבע שאפשר לדמיין. כזה שמוציא צלילים שמגיעים מהחברים הכ”כ נפלאים בהרכב הטרי והאורחים שמצטרפים אליהם. כמו בשיר הפתיחה “Andromeda” עם אייזיה מיטשל האדיר, שמקושר להרכבים של Howlin’ Rain, Earthless ו-Golden Void (שהיו אחראים בין השאר על אלבום השנה שלי ב-2015).
שלוש הלהקות הללו של מיטשל הן לגמרי גם פתח אל המוזיקה של Once & Future Band. הרכב שממשיך את הקו הסטונרי-ספייסי-פסיכדלי שנמצא בכל אחת מהן. הפתיחה הזו איתו מוציאה לדרך חתיכת מסע מוזיקלי שקופץ במקומות וזמן, מרחף מחוץ לאטמוספירה בין הרצועות השונות וחוזר לקרקע בלי לשים לב שהדקות חלפו. מהפתיחה ועד לסיום 9 הדקות האינסטרומנטליות המרהיבות של “The End and the Beginning”, זה אלבום של מקשה אחת, שבכל האזנה אליו זרק אותי למקום אחר וגרם לי לשכוח לא רק מהזמן, אלא מהרבה דברים אחרים. מצוין בתור פסקול לרכיבת אופניים בחוץ, או בבית עם השפעות כאלו ואחרות על הגוף.
Andromeda
The End and the Beginning
.23
Chamberlain – Red Weather
מגיעים למה שיכל לקבל את התואר “הקאמבק של השנה” אצלי, אבל הוא שייך בהמשך לשם אחר. למרות שכאן זה קאמבק מטורף יותר וסופר מפתיע. צ’מברליין הייתה להקת אינדי-רוק ששחררה שני אלבומים באמצע/סוף הניינטיז. האחרון שבהם היה The Moon My Saddle המוצלח של 1998, שהשפיע על לא מעט אמנים מהדור של היום, ביניהם Strand of Oaks. אחריו חברי הלהקה המקורית עזבו למקומות אחרים וב-2001 שוחרר עוד אלבום תחת שם הלהקה, אבל עם ליין-אפ די שונה.
לפני שנתיים החברים המקוריים התאחדו כדי להופיע ולחגוג 20 שנה לאותו The Moon My Saddle והשנה הם חזרו בענק עם אלבום ראשון שמגיע 22 שנים מאז שעבדו יחד לאחרונה. לאלבום הזה קוראים Red Weather. מצד אחד הוא מפגיש חברים ותיקים עם מוזיקה של העבר, ומצד שני הוא מראה יותר בגרות ובשלות עם המוזיקה החדשה של 2020. וזה מאוד נשמע לי ככה. משהו כמו ברוס ספרינגסטין פוגש הרכבים צעירים יותר של היום כמו Lucero או The War On Drugs. מי שהפיק את האלבום הוא קארל ברומל, הגיטריסט והמולטי-אינסטרומנטל האהוב עליי נורא וחבר מיי מורנינג ג’אקט בעשור וחצי האחרון. הוא גם מנגן פה לא מעט ומוסיף את הטאץ’ האישי לו לחזרה הדי מטורפת הזו של צ’מברליין לעולם המוזיקה של היום.
Red Weather
Not Your War
.22
Margo Price – That’s How Rumors Get Started
לפני ארבע שנים מרגו פרייס פרצה בענק עם אלבום הבכורה שלה. היא הביאה איתו עוד הרבה יופי חדש לעולם הקאנטרי-פולק-אמריקנה העכשווי. שנה לאחר מכן היא הכתה בברזל המוזיקלי שלה בעודו חם עם אלבום שני. אבל אז עצרה רגע לנשום אחרי ההתחלה המטורפת והמוצלחת. שלוש שנים עברו והיא חזרה השנה עם אלבומה השלישי. אלבום שהיה שווה את הזמן שחלף. אני חושב שזה התוצר הכי מהנה שלה עד כה, יש בו גם כמה אלמנטים יותר בולטים במוזיקה מאשר קודמיו. מי שתרם לכך הוא סטרג’יל סימפסון הענק שאחראי על ההפקה. הנשק הסודי שפרייס צירפה לעבודה על האלבום.
איתו ועם שורת נגנים נהדרת שכוללת בין השאר את בנמונט טנץ’, הקלידן האהוב של ה-Heartbreakers, היא הכניסה טיפה יותר סאונד חזק\אחר וקצב לשירים והצלילים. התוצאה הסופית של That’s How Rumors Get Started היא מספקת נורא והחזירה את מרגו פרייס כפי שנורא שמחתי לשמוע אותה. אולי בתחנה חדשה ומעט שונה בקריירה העדיין צעירה שלה. כזו שבועטת בלי לחשוב פעמיים, אומרת כל מה שבא לה ובולטת במיוחד בצד האלטרנטיבי הזה בסצינה של נאשוויל. זו שפתוחה להכל ומביאה את הצד החופשי, השפוי והטוב מבחינתי לצד השמרני והמאוס/משעמם שם, שעושה לדעתי שם רע למילה “קאנטרי”.
Heartless
That’s How Rumors Get Started
.21
Blitzen Trapper – Holy Smokes Future Jokes
באופן די שקט Blitzen Trapper ציינו השנה שני עשורים להקמת הלהקה וזה די מדהים. ההרכב המשובח הזה הוא אחד הקבועים אצלי בבלוג בעשור החולף ותמיד הם מצליחים להפתיע או לחדש איזה משהו בסאונד. עם Holy Smokes Future Jokes (אחד משמות האלבומים האהובים עליי השנה) הלהקה מושפעת מ”ספר המתים הטיבטי” של ברדו ת’ודול ויוצאת למסע של לידה, החיים ולידה מחדש. כולו בסוג-של אלבום קונספט שמשלב גם את כל הז’אנרים מהם מושפעים. בין פסיכדליה, אמריקנה ואינדי-פופ.
התוצר הוא באמת מסע מוזיקלי מאוד אחיד שמתפקד מבחינתי כאלבום הכי צבעוני שהלהקה שחררה עד כה. עם גוונים שונים, מעט חיפושים עם הצלילים ובסוף החזרה אל הבית. מי שלא מכירים כ”כ את ההרכב, אולי יזכו ללידה מוזיקלית טרייה ובתקווה (והמלצה חמה) ילכו אחורה לגלות מהם עוד. ומי שכן, יקבלו את הלידה מחדש. כזו שמראה איך Blitzen Trapper, גם אחרי שני עשורים בסביבה, עדיין יכולים לגרום למאזין ותיק לגלות ולחקור ולקבל חיבוק חם עם המוזיקה.
Hazy Morning
Holy Smokes Future Jokes
.20
Jerry Joseph – The Beautiful Madness
חיכיתי כבר לכתוב על האלבום הזה השנה, או אולי יותר על השם שמאחוריו. ג’רי ג’וזף עושה מוזיקה כבר לא מעט שנים, אבל בסקאלה מאוד קטנה ולא הכי מוכרת. בקיץ האחרון הוא שחרר אלבום בלייבל רחב יותר, שמוציא אותו גם מארה”ב ואמור להיות לדעתי זה שיביא לו גם כמה נקודות ומאזינים במקומות אחרים. גם כי זה כנראה הדבר הכי טוב שהוא הקליט.
ג’וזף מגובה בכל האלבום ע”י הדרייב ביי טראקרס. הם משמשים כלהקה שלו לכל אורכו של The Beautiful Madness. אלבום בועט, נוקב, חזק, מהרהר ויפה. פטרסון הוד מהטראקרס גם מתפקד בתור המפיק ויחד עם הכוח הזה מאחוריו, ג’וזף מגיש פיסת אמריקנה פואטית, שהיא בשבילי כמעט כמו ספר שירה. עם דגש חזק על ליריקה והמתרחש מבפנים. גם אישית אצלו וגם ביקורת על המקום בו הוא גר ואמריקה המוטרפת של 2020. אלבום שלחלוטין כדאי להכיר דרכו את ג’רי ג’וזף ושכ”כ מייצג את השנה המוזרה הזו.
.19
Widowspeak – Plum
השם של Widowspeak עובר אצלי פה קבוע מאז האלבום המופלא שלהם Almanac מ-2013. והאמת, הכי נהניתי לשמוע דווקא השנה אלבום חדש שלהם, או מאז שכתבתי עליהם דאז לראשונה. אני חושב שדרים-פופ זה משהו שממש היינו צריכים הרבה ממנו במהלך 2020, לפחות אני. לא היה לי מושג עד כמה הייתי צריך את הצלילים הללו כדי לברוח איתם קצת מהמציאות, וזה נורא השפיע. במיוחד בתקופה בה האלבום יצא וכל הרגעים המוזרים ומעט חשוכה שהשנה הזו הביאה איתה.
ככה בול הרגשתי עם הצלילים החדשים שנמצאים ב-Plum, שהגיעו אלי ממש ברגעים המתאימים והכניסו בהם קצת צבע. בדרך כלל אפשר לסמוך על Widowspeak שיספקו מוזיקה חלומית כזו והייתה פה איזו קרן אור לא מתוחכמת שעושה את העבודה ממש טוב. עם משהו חמים ונעים ברקע. כזה שאפשר שנייה להישען עליו ולשכוח קצת מכל מיני צרות מסביב.
.18
John Moreland – LP5
עוקבים ועוקבות ותיקים של הבלוג ודאי קראו ושמעו על ג’ון מורלנד. שני אלבומיו הקודמים ביקרו פה אצלי ובתחילת 2020 הוא הוציא את אלבומו החמישי במספר, עם השם הלא-מקורי-או-דורש-מחשבה שלו, LP5. תמיד קראתי למורלנד טרובדור שקט. כי מצד אחד הוא לגמרי ממשיך את דרכם של הטרובדורים הגדולים הישנים כמו טאונס ואן זאנט, גיא קלארק, סטיב ארל ואחרים. אבל מצד שני הוא לא מוכר כמוהם ורחוק גם מלהיראות כמו כוכב Outlaw-Country מחוספס ומרשים. וזה מה שאני נורא אוהב בו. בחור פשוט שנשמע כמו הגדולים ביותר.
באלבום הנוכחי יש לא מעט קטעים עם דימויים של רכבות והדרכים, לב מטלטל והגשה מלוכלכת וטובה. אני לא יודע להגיד אם LP5 משתווה בטיבו לשניים שקדמו לו, האהובים עלי עד-מאוד, אבל אני כן יכול להגיד שאותן דרכים וסיפורים בשירים שלו ליוו אותי יפה-יפה בלא מעט ימים השנה. כנראה יותר מעבודות קודמות שלו. הגיע אולי עם הרצון הרב יותר לשמוע את השירים פה על הדרכים שהיו חסרות לי. מהאלבומים היותר מוקדמים שיצאו השנה והצליחו להישאר אצלי קרוב לאוזניים עד סופה, ובשבילי זה אומר לא מעט.
A Thought is Just a Passing Train
I’m Learning How to Tell Myself the Truth
.17
Phoebe Bridgers – Punisher
מאז שפיבי ברידג’רס שחררה ב-2017 את אלבום הבכורה היפהפה שלה, Stranger In The Alps, היא המשיכה להוציא כל שנה עוד מוזיקה בכיכובה, אבל בפרויקטים שונים. ב-2018 היה זה ה-EP בטריו של Boygenius יחד עם לוסי דייקיס וג’וליאן בייקר ושנה שעברה יחד עם קונור אוברסט כצמד תחת השם Better Oblivion Community Center. שתי ההוצאות הללו גם היו אצלי בסיכומי שנה. אבל הציפייה האמיתית הייתה לאלבום הסולו השני שלה. זה שהגיע במהלך 2020.
כשיצא אלבום הבכורה דאז, הגעתי אליו טיפה מאוחר. בגלל זה הוא לא היה אצלי בסיכום 2017 (אבל קיבל פיצוי כשנכנס ל-100 הגדולים בסיכום העשור של הבלוג). הפעם הגעתי ל-Punisher בשניה שיצא, בהתלהבות הראויה. אהבתי אותו כבר בהאזנה ראשונה והוא סיפק הרבה מהציפיות שהתעצמו לקראת צאתו. וככל שהזמן איתו עבר, ככה התאהבתי בו קצת יותר בכל האזנה נוספת. למרות הפרויקטים הקצת שונים ואחרים באמצע ולמרות שעברו שלוש שנים ועבר גם לא מעט על פיבי בדרך (ועלינו והעולם בכלליות), Punisher מרגיש לי לגמרי כמו פולו-אפ ישיר ל-Stranger In The Alps. וזה מדהים לדעתי כשזה קורה ככה.
אני נורא אוהב את היופי, הכאב והרגש של הרצועות, ואני לא אשכח את ההגעה גם לסוף שלו בהאזנה הראשונה. כשהגעתי לשיר האחרון והתאהבתי בו קשות. היה שם משהו כ”כ חזק ומלא רגש מתפרץ. גם בשבילי אישית וגם בשביל הטירוף מסביב. ככה תוך שניה I Know The End הפך לפייבוריט המובהק שלי באלבום וגם לאחד משירי סיום האלבומים הטובים ביותר של 2020, אם לא הטוב שבהם. אם פיבי תיתן לנו כאלו אלבומי סולו כל שלוש שנים אני אהיה מרוצה. בינתיים כל מה שהיא נוגעת בו ממשיך להיות זהב מבחינתי. במיוחד כשהיא לבדה.
.16
Jenny O. – New Truth
עוד שם כבר ותיק פה בבלוג הוא זה של .Jenny O, כי היא עוד אחת שאני עוקב פה אחריה מתחילת הדרך. כתבתי על אלבום הבכורה שלה, Automechanic, ב-2013. לפני שלוש שנים היא גם ביקרה אצלי עם אלבומה השני Peace and Information. שניהם גם הופקו ע”י ג’ונתן וילסון.
השנה היא שחררה את אלבומה השלישי. הפעם בלי וילסון, אבל עם המשך מוזיקה נהדרת. ההקלטות של New Truth כללו גם מקרה מוזר ואישי בו ג’ני התעוררה יום אחד לגלות שהיא איבדה את השמיעה שלה באוזן ימין. זה השפיע על כמה מהגוונים האישיים באלבום, במיוחד ברצועה הראשונה שלו, “God Knows Why”, עם המשפט המצוין: “I used to be in stereo / I used to hear and now I don’t / I’m in mono now forever”. זו התחלה חשופה ויפה לאלבום שמוציא עוד כמה עניינים אישיים, יחד עם הרבה צבע, פולק-רוק אפילו קצת טריפי לעיתים והמשך קריירה בצורה מאוד חיובית.
שמתי לב שהאלבום הנוכחי גם קצת תפס יותר נפח של מאזינים ומשמח אותי שעוד יגלו אותה עם ההוצאה הזו, אם זה לא קרה קודם בשני האלבומים הראשונים. בשבילי היא פשוט ממשיכה להשתפר, עם הרבה הנאה של מעקב אחר הקריירה שלה בשבע השנים האחרונות. בינתיים זה רק הצלחות. ובתקווה שלא תאבד עוד דברים בדרך, אלא רק תרוויח.
God Knows Why
I Don’t Want to Live Alone Anymore
.15
Steve Earle & The Dukes – Ghosts of West Virginia
זו הייתה שנת בחירות בארה”ב והרבה מהמצב הכללי הוציא זעקות מוזיקליות ממש טובות ממספר אמנים. וזעקה כזו של סטיב ארל זה משהו שחייבים לשמוע. כי גם האלבום החדש שלו מאוד מחאתי וחזק. כולו סובב סביב מקרה מוות של 29 עובדים במכרה במערב וירג’יניה שהתרחש לפני עשור. כזה שגילו בו הפרעות בטיחות קשות והרבה אנשים חזקים, ממשלה ופוליטיקה הפנו לו את הגב. זה מגיע הכי חזק בשיר העוצמתי “It’s About Blood”, בו ארל גם צועק ומזכיר את כל שמות הנופלים במכרה. אבל נמצא לכל אורך הרצועות באלבום, שגם משקפות לא מעט מהמצב של אמריקה כיום, מעמד הביניים, איגוד העובדים והמלחמות של האדם הקטן.
סטיב ארל עובד במרץ בשנים האחרונות. זה אלבום אולפן שישי שלו תוך תשע שנים וכל אחד מהם מוצלח או חשוב, או פשוט טוב. אבל עם Ghosts of West Virginia הוא מוציא החוצה הרבה מהכוח הפוליטי וסוציו-אקונומי שלו ואמריקה של הדרכים הצדדיות שהוא תמיד הכיר כ”כ טוב. וזה נהדר וחשוב, במיוחד עכשיו. כרגיל מגבים אותו פה ה-Dukes המעולים, שכוללים בין השאר את הצמד של ההרכב The Mastersons; כריס מסטרסון ואלינור וויטמור (שעוברת לקדמת הבמה בקולות של השיר “If I Could See Your Face Again”). הכל יחד יוצר את אחד האלבומים היותר חזקים שארל שחרר בקריירה שלו לדעתי.
בנוסף, אי אפשר שלא לציין את הטרגדיה הנוראית שארל ועולם המוזיקה חוו השנה (וגם אני בתור מאזין ותיק), עם המוות הכ”כ מפתיע של בנו, ג’סטין טאונס ארל. מקרה שהכניס אותי לשוק טוטאלי ואני עדיין לא מאמין שזה קרה. ג’סטין היה מיקירי הבלוג המובהקים שלי מאז הסיכום הראשון של 2010 ולאורך כל העשור החולף של הרמוניה דרומית. סטיב הולך להקדיש לו אלבום מחווה שלם ממש בפתיחת 2021, אבל אין ספק שהמקרה הזה יחד עם האלבום הנוכחי, מתכתבים איכשהו עם הרבה כאב שיצא וגם נכנס אל סטיב ארל במהלך 2020. קול גדול שיצא ממנו החוצה באלבום הזה ואז קול קרוב אחר שנעלם ונכנס איכשהו חזרה לתוך הנשמה הענקית של הטרובדור הכי Bad-Ass בסביבה.
.14
Laura Veirs – My Echo
אלבום חדש של לורה וירס זה תמיד משמח, גם כשהוא מגיע מסיבה עצובה. לפני שנתיים היא הייתה פה עם The Lookout שנורא אהבתי, ומאז הרבה השתנה בחייה. העניין המרכזי שקרה, שהוביל גם לאלבום החדש, הוא הפרידה והגירושין שלה מטאקר מרטין אחרי כמעט 20 שנה יחד. מרטין היה המפיק הצמוד שלה והוא גם אחראי על ההפקה של My Echo, אלבום שבעצם נולד מהפרידה של שניהם. המשך העבודה יחד נשמע אולי מוזר במקרה כזה, אבל הגדולה של לורה לדעתי זו היכולת להתקדם הלאה באופן הכי חשוף וכנה. וככה גם השירים באלבום נשמעים.
ב-My Echo יש המון אלמנטים של פרידה ואהבה שהייתה, אבל גם לא מעט מבטים חיוביים אחורה וקדימה. על הזוגיות שהייתה, המשך העבודה יחד עם מרטין והפרק החדש של עצמה. זה אלבום שמגיע מבסיס עצוב, אבל הוא דווקא מעודד ואף רומנטי בחלקו. אם זה שחרור הרגשות על ההתחלה עם “Freedom Feeling”, או המבט המציאותי והכנה אחורה של “End Times”. לורה יודעת להשתמש היטב ברגשות שלה והצליחה פה שוב לגעת גם באלו שלי. כל זה דרך הצלילים והמילים של הסיפור שלה, באסופת שירים שיוצרת אלבום פרידה אלטרנטיבי הייתי אומר. כזה שלא שוקע באובדן האהבה, אלא בוחן אותו בהערכה, חום והרבה כנות.
Freedom Feeling
End Times
.13
This Is The Kit – Off Off On
האלבום החדש של This Is The Kit הוא די טרי והוא הגיע אלי בול בזמן כדי לעודד טיפה את סוף השנה הזו. שלוש שנים אחרי Moonshine Freeze מגיע Off Off On ותוך האזנות ספורות כבר נכנס לי עמוק לנשמה. זה אלבום מחבק ומנחם ביום גשום. בזמן כתיבת שורות אלו הוא גם לדעתי הטוב ביותר של החבורה תחת השם This Is The Kit, בראשות קייט סטייבלס הנפלאה ועם רוזי פליין כפרה עליה (שביקרה אצלי בסיכום שנה שעברה עם אלבום סולו).
הנשק הסודי לדעתי של האלבום הוא המפיק ג’וש קאופמן, מי שאחראי בשנים האחרונות על מלא אלבומים קרובים לליבי. אם זו עבודה לצד ג’וש ריטר, ההולד סטדי וכמובן טרילוגיית אלבומי הסולו של קרייג פין, בה ניגן והפיק. כולל באלבום השנה שלי 2019. קאופמן היה די עסוק גם בשנה החולפת, כשהיה חלק משני סופר-גרופס (Muzz ו-Bonny Light Horseman) והעבודה שלו כאמור עם This Is The Kit וצלילי הפולק-רוק העדינים שלו.
עבר לי בראש איך לתאר אותו פה בסיכום והדבר שהכי בלט לי אישית זה לציין שהוא “אלבום-מלווה”. ככה הוא בשבילי בזמן הלא רב מאז ששוחרר. הוא ליווה אותי ברכיבות אופניים, בבית לבד, באוטובוס ובאמצע הרצת מחשבות. בכל מקום הוא גרם לי להרגיש טוב יותר. יש בו משהו אינטימי ומשחרר וזו הרגשה שלגמרי גרמה לי לדרג אותו כרגע יחסית גבוה, פה ובדיסקוגרפיה הפרטית של קייט סטייבלס וחבריה.
This is What You Did
Started Again
.12
Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman
אז הנה סופר-גרופ אחת מאלו שציינתי קודם של ג’וש קאופמן. הטריו הקטן והקסום של Bonny Light Horseman מורכב מקאופמן האהוב, יחד עם מוזיקאי אהוב נוסף; אריק ד. ג’ונסון מ-Fruit Bats והקול הנשי של אנייס מיטשל, שזכתה בפרס טוני על המוזיקה של Hadestown. יחד הם הקליטו אלבום שמורכב משירי פולק וגוספל ממש ישנים. האלבום הזה שוחרר בינואר והיה מהראשונים ביותר איתם פתחתי את 2020. הוא היה ההפתעה היפה הראשונה של השנה ונשאר גם כזה עד סופה.
הגדולה של האלבום מבחינתי נמצאת בתוך התחייה מחדש שהטריו הכניס לשירים פה. חיים חדשים ומודרניים, עם השילוב המוזיקלי המוכשר של שלושתם והקולות של מיטשל וג’ונסון לסירוגין וביחד שמובילים את השירים. הם יצרו יחד אלבום Dark-Goth-Folk כזה, שנורא משך אותי בהאזנות החוזרות והמשיך להפנט כל הזמן. הייתי מתאר אותו כ-Fruit Bats פוגשים את פטי גריפין בתערובת של בלדות רצח פולקיות ישנות נורא. אלבום פשוט יפהפה מבחינתי שמגיע ממפגש של טריו מפוצץ בכישרון. כזה שדהר ליד האוזניים שלי במשך שנה שלמה עם היופי הכובש שהוא מכיל.
The Roving
Bonny Light Horseman
.11
Eyelids – The Accidental Falls
לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום Or של Eyelids. הרכב מפורטלנד ששמחתי להכיר בזמנו כשהם חיממו את הטראקרס בהופעות. אז הפעם הגעתי לאלבום טרי שלהם כשאני כבר מכיר אותם די טוב. לא יודע אם היו לי ציפיות מסוימות ממנו ומהם הפעם, אבל הם לגמרי סיפקו שוב את הסחורה ובגדול יותר. פיטר באק מ-R.E,M שוב הפיק להם את האלבום ובכמה וכמה שירים לגמרי שומעים את ההשפעות המזמינות של R.E.M של האייטיז. שילוב של פופ-רוק מעולה, זורם, קליט וחיובי.
בזמנו הם היו לי הפתעה נעימה. השנה הם היו כבר חברים מוזיקליים מוכרים שחזרו לעשות טוב על האוזניים והתקדמו ממש מההוצאה הקודמת. The Accidental Falls הוא אלבום שמגיע מפורטלנד, אבל בין הרצועות שלו שומעים גם את את’נס, ג’ורג’יה, את לורל קניון, קליפורניה, ואת ממפיס של שנות השבעים. יש בו שירים שהיו משתלבים לא רע גם ב-Sweetheart of the Rodeo של ה-Byrds וגם ב-Third של ביג סטאר. אחלה דבר להאזין לו. ברקע או יותר לעומק, הוא עושה את העבודה בכל מצב.
.10
Waxahatchee – Saint Cloud
קייטי קרצ’פילד האהובה, או Waxahatchee, רק הולכת ומשתפרת ככל שהקריירה שלה מתקדמת. אני כותב עליה כבר כמה שנים טובות, גם שני אלבומיה הקודמים (+EP אחד) היו אצלי בסיכומי שנה. ב-Saint Cloud היא לגמרי ממשיכה להוכיח את זה. באלבום הקודם ציינתי שהיא מאוד יצאה מה-Comfort Zone שלה מבחינת סאונד, עם משהו יותר חזק ופחות “בטוח”. ב-Saint Cloud היא משלבת בין זה לבין הצד הרגיש שלה והכתיבה היפה שרק משתפרת עם הזמן. יש בו משהו חם ועוטף והוא נורא מרגיש כמקשה אחת, עם הסגנון והרצועות השונות.
האלבום הזה יצא בסוף חודש מרץ, ממש אחרי שכל השיט התחיל להתפרץ (תרתי משמע). למעשה הוא יצא בשבוע בו גם אני יצאתי, מבידוד, ובדיוק החל הסגר הראשון. ככה שבהאזנה הראשונה שלו היה משהו מאוד משחרר, כאילו הוא מוביל אותי יד-ביד עם קייטי לאיזה איזור ירוק רחוק מהכל. כמובן שאחרי כל האזנה הוא החזיר אותי למציאות, אבל הוא הרגיש לי כל הזמן כמו איזו בריחה. אני חושב שהייתי מעריך מאוד את המוזיקה שלו ואת ההתקדמות שרואים אצל Waxahatchee איתו ועם קודמיו, גם בלי קשר למצב. אבל הרקע רק הוסיף לקוסמיות שלו והמשיכה. ואני עדיין נורא אוהב את העובדה שבכל אלבום של גברת קרצ’פילד, לא משנה תחת איזה שם היא מופיעה, יש משהו חדש ואחר. ובתוך Saint Cloud זה כנראה האחר הכי טוב שלה עד כה.
.9
Samantha Crain – A Small Death
עוד קול נשי שעשה לי הרבה טוב השנה, הוא זה של סמנת’ה קריין שהגיע עם אלבומה A Small Death. על סמנת’ה כתבתי מספר פעמים בעבר (והיא אפילו תפסה אצלי את המקום השלישי בסיכום 2015). היו לי שני רגעים נורא יפים עם האלבום הזה השנה, שהגיעו משני מקומות מאוד שונים. הראשון התרחש בחודש מרץ האחרון ממקום די מיוחד. כשראיתי את סמנת’ה בלייב, בכנסיה קטנטנה בלונדון. זו הייתה אחת ההופעות האחרונות שזכיתי לראות, שניה לפני שטירוף הקורונה הכה פה ברצינות.
בערב ההוא היא ביצעה מלא שירים חדשים. למעשה הציגה את כל האלבום החדש בלייב בתוך הסט-ליסט. היה מעניין לחזות בשירים הטריים מבלי להכירם ולשמוע אותם שם לראשונה. אהבתי אותם ממש בלייב וזה הביא לי הרבה ציפייה לשמוע את כולם בגרסת האולפן באלבום.
הרגע השני עם A Small Death קרה ביולי האחרון כשהאלבום שוחרר, בקיץ המוזר הזה, בין סגרים וטירוף וגעגוע כבר להרבה דברים. היה כיף נורא לגלות אותם ככה מחדש או לראשונה בגרסת האלבום. הם הביאו לי נחמה מסוימת, יחד עם זיכרון של הערב ההוא בו נחשפתי אל היופי שלהם, רגע לפני שהעולם התהפך. יש לא מעט יופי באלבום הזה, שהחזיר לי בגדול את המוזיקה של קריין אחרי כמה וכמה שנים.
השם של האלבום מגיע מכל מיני רגעים קטנים בחיים שמורידים אותך למטה. לאו דווקא אירוע אחד גדול. כמו שלוש תאונות הדרכים שסמנת’ה עברה בזמן קצר ב-2017 יחד עם כל מיני Downers קטנים אחרים בחיים. כאלו שמוזכרים גם בשיר “Joey”. זה משהו שאני לגמרי יכול להתחבר אליו. כל הרגעים הללו, שיוצרים תקופה או הרגשה כללית. במיוחד בשנה הנוכחית. סמנת’ה מגישה את הכל בהמון קסם, שהרבה ממנו לא ממש עצוב, אלא פשוט נמצא שם, כדי להבין ולהיות לידך. וזה נהדר.
Pastime
Joey
.8
Drive-By Truckers – The Unravaling + The New OK
לפני ארבע שנים ה-Drive-By Truckers שחררו את American Band במהלך שנת בחירות שבסופה טראמפ נבחר לנשיא. זה היה אלבום מאוד פוליטי לאורכו, שהיו מאזינים שהופתעו מהדבר. עניין שיצא לי לנסות לכתוב עליו והעובדה שזה בכלל לא מפתיע, כי הטראקרס תמיד הייתה להקה פוליטית ואפשר לראות זאת בלא מעט שירים דרך האלבומים השונים. כתבתי על זה יותר בהרחבה בסיום 2016 כש-American Band קיבל אצלי את התואר אלבום השנה.
ארבע שנים לאחר מכן, כשאנחנו בעוד שנת בחירות, הם חזרו עם The Unraveling, אלבום עוד יותר פוליטי מקודמו, נוקב, חד ולא פחות טוב. זה הזמן הכי ארוך של הטראקרס בין אלבומים. לקח להם קצת זמן לעבור משברי כתיבה ולארגן את הסגנון ומה שהשפיע על השירים. ההתחלה של The Unraveling היא מאוד Mellow וכוללת לא מעט רגש סיפורי עם “Rosemary With A Bible And A Gun”. סוג-של התחלה שהזכירה לי קצת את הפתיחה של “Two Daughters And A Beautiful Wife” לפני תריסר שנים באלבום Brighter Than Creation’s Dark. שיר שכמו הרבה אחרים של הטראקרס, במיוחד פה, כדאי לעבור גם על המילים שלו.
בכלל, המילים מאוד בולטות לאורך הרצועות באלבום הזה והנושאים שהן מציגות, אם זה בכעס וזעם או המבט מהצד עם התמונה של האמת בעיניים. הרבה עם עניין אחזקת הנשק בארה”ב, נושא שנמצא פה ביותר משיר אחד, אבל הכי בולט מבחינתי ב-“Thoughts And Prayers”. שיר שנורא התחברתי אליו עם העניין של היריות של תלמידים בבתי-ספר והתגובות ברשת ובתקשורת של האנשים שתומכים באחזקה והקלות של נשיאת נשק ושולחים אחר כך את ה-Thoughts And Prayers שלהם אחרי כל מקרה. מחשבות ותפילות שלא שוות לכלום ופטרסון הוד דואג להגיד זאת בשיר הכי אמיתי שאפשר. אני רואה אותו כסוג-של שיר המשך ל-“Guns of Umpqua” מהאלבום הקודם, שתיאר כזה מקרה טראגי בבית ספר, רק שפה אנחנו עם התגובות והמחשבות של ה-Aftermath.
אפשר למצוא כאן גם יציאה על White Privilege וגזענות ב-“Grievance Merchants” של מייק קולי, ההתנהגות האלימה כלפי מהגרים והתמונות המחרידות שזה יוצר ב-“Babies In Cages” או כל המחשבות יחד עם מה שקורה סביבנו ב-“21st Century USA”. פטרסון לגמרי מוציא פה את הכל והעניינים הפוליטיים מרחפים מרצועה לרצועה. זה אולי האלבום הכי רגוע של הטראקרס מבחינת סאונד ורוקנ’רול, אבל הוא אחד האלבומים היותר אחידים וחזקים ששחררו וזה משרת גם את הליריקה.
האלבום מסתיים עם “Awaiting Resurrection”. קרוב לתשע דקות שמהוות את השיר הכי ארוך בדיסקוגרפיה של DBT, כשהוא עוקף שני שירי סיום אחרים; “Angels And Fuselage” ו-“Grand Canyon”. שירים שאחד מהם עוסק במוות מתקרב של התרסקות מטוס ועוד אחד הושפע ממוות של חבר במשפחה המורחבת של הטראקרס. עם הסיום של The Unraveling אנחנו מקבלים את הפוסט-מוות של הסביבה, החברה, הזכויות שלנו והרצון לתחייה מחדש באיזורים הללו והפוליטיקאים הקובעים כרגע. שיר שהולך ונבנה עם הגיטרות הסוחפות והמוכרות של הלהקה, שבעצם מסכם את כל האווירה של האלבום והנושאים שהוא מתעסק בהם. עם הרבה ייאוש והמציאות ואולי גם קצת תקווה לקראת שינוי.
המחאה של האלבום הזה קיבלה חיזוק משמעותי בתחילת חודש אוקטובר האחרון, כשהטראקרס שחררו את The New OK, שהוא החצי השני ואולי המשלים של The Unraveling. אלבום ששיריו נכתבו/הוקלטו באותם הסשנים בממפיס (כשחלקם הושלמו השנה עם עבודה מרחוק בזמן הקורונה) ונוגע גם באותם הנושאים. כמו שיר הנושא החזק והקליפ שמלווה אותו ועד לקאבר מבריק ל-“The KKK Took My Baby Away” של הראמונס.
זה אלבום שיכל לתפקד לבדו כאחלה הוצאה, אבל יחד שני האלבומים הללו יוצרים את החבילה המחאתית השלמה של הטראקס. כזו שמתחילה בכעס, אמת ואמירה חברתית ופוליטית גדולה, ומסתיימת חודש לפני הבחירות בארה”ב, בתוספת גם איזו תקווה וזעקה שקל להתחבר אליה בזמננו. התוצאות של אותן בחירות לקחו את הצד החיובי בדבר, אבל הכוח של הטראקרס דרך שירים ומילים ימשיך לצעוק. וכמה שהוא נשמע היטב, ברור ומצוין בשתי ההוצאות שלהם במהלך 2020.
Slow Ride Argument
Tough To Let Go
.7
Laura Marling – Song For Our Daughter
ממש לא חשבתי שהאלבום החדש של לורה מרלינג יתחבר אלי כ”כ. האמת? כשהוא יצא בחודש אפריל גם לא הכי היה בא לי על המוזיקה שלה, למרות שאהבתי מאוד את האלבום הקודם שלה. ואז קרה משהו שאני כ”כ אוהב במוזיקה. השירים הפכו ל-חצים ובהפתעה גמורה הם פגעו לי במקומות הכי נכונים שיש. בקטע בו לא ראיתי את זה מגיע.
כפי שציינתי קודם, עברו עליי כל מיני דברים במרץ ואפריל. כלומר, עברו עליי המונים במהלך השנה הזו, אבל אני ממש זוכר מה שהיה אז. את הבדידות שפתאום הורגשה, למרות שאני רגיל נורא להעסיק את עצמי לבד בבית, יחד עם כל מיני רגשות שהגיעו אחר כך שרובן תפסו אוויר. שני שירים באלבום הזה בלטו לי במיוחד; “Only The Strong”, שחדר ללב והעצמות והיה לי כ”כ מובן, בעוד הוא משקף גם דברים שקורים מסביבי וגם בתוכי. ואיתו שיר הנעילה “For You”. כזה שזרק אותי למקום וזמן אחרים והתקשר לי ספציפית למישהי יקרה לי שכבר לא בין החיים.
אלו שניים מהשירים שגרמו לי הכי לבכות בשנה המוזיקלית הזו. והם רק חמישית מתוך אלבום שלם העונה לשם Song For Our Daughter. אלבום שאני יכול להגיד עליו די בוודאות היום, שהוא התוצר המוזיקלי של לורה שהכי התחבר אלי ואני אליו. היו לה אלבומים מדהימים לפני כן, אבל מבחינת תקופה, מקום, זמן ורגשות אישיים, הוא לחלוטין הכי הרעיד אותי במקומות הנכונים. והוא נוגה ויפה לכל אורכו, עם שירים נוספים שאני בטוח שיפגעו במטרות אישיות של מאזינים אחרים.
Only The Strong
.6
Pokey LaFarge – Rock Bottom Rhapsody
נשארים בחודש אפריל של 2020, שנראה שקרו בו דברים שממש השפיעו עלי. כי גם האלבום הזה שוחרר בתקופה הזו. על פוקי לפארג’ כתבתי פה בסיכום של 2017 עם אלבומו הקודם Manic Revelations. השנה הוא חזר עם אלבום חדש שתפס אותי הכי טוב ומדויק מכל מה ששחרר עד כה. אני די בטוח ש-Rock Bottom Rhapsody הוא האלבום שהכי חרשתי עליו באותו חודש אפריל. הוא לא עזב אותי דאז והמשיך להיות שיחה ממתינה כזו גם עד סוף השנה, כזו שמחכה כל פעם שאעבור אליה. בדרך כלל בשביל לעזוב רגע הכל ולאפס את עצמי.
יש פה כרגיל את הערבוב השורשי של לפארג’, עם קאנטרי-בלוז, השפעות קטנות של ג’אז וסווינג והרגשה כאילו הוא נשלף משנות החמישים, רק עם איזה טוויסט מודרני. לצד שירים מקפיצים וקליטים כמו “End of My Rope” ו-“Fuck Me Up”, האלבום מכיל גם כמה בלאדות כ”כ יפות עד כדי כאב. אני חושב שרצף השירים של “Lucky Sometimes”/”Carry On”/”Just The Same” הוא הרצף שנתן לי את החיבוק הכי ענק של 2020 בתוך אלבום. יש ב-Rock Bottom Rhapsody לא מעט הרס עצמי, אבל גם עם הצד השני המשקם שלו, שמלא בחן, יופי ואופטימיות. אני פשוט מאוהב בהמון קטעים פה וזה מבחינתי האלבום הכי טוב שלפארג’ שחרר עד כה. גם בכלל וגם בשבילי.
Fuck Me Up
Carry On
Lucky Sometimes
.5
Lydia Loveless – Daughter
על לידיה לאבלס כתבתי פה לראשונה בשנת 2014, עם האלבום Somewhere Else. שנתיים לאחר מכן היא ביקרה פה שוב עם Real ואז חלפו להן ארבע שנים שהכילו לא מעט. בחיים של לידיה, בהשפעה על המוזיקה וגם בגעגוע שלי לצלילים והמילים שלה. געגוע שאפילו לא שמתי לב שהיה שם עד שהאלבום Daughter יצא בספטמבר האחרון והחזיר את לידיה לאבלס לחיי בפיצוץ של רגשות והנאה שלא ידעתי שיעטפו אותי ככה.
האלבום הזה מגיע אחרי שתי פרידות של לאבלס: פרידה אישית מבן-זוג יחד עם עזיבת הלייבל של “Bloodshot” שליווה אותה בשלושת האלבומים האחרונים. האלבום החדש הוא הראשון שיוצא תחת לייבל פרטי משלה העונה לשם המגניב “Honey, You’re Gonna Be Late”. אבל עזבו את זה רגע, כי הכתיבה, הבגרות והשירים המהודקים מגיעים פה לשלב חדש וגבוה בדיסקוגרפיה שלה. יש בו שורה ארוכה של שירים שהיו לי קליטים ועמוקים גם יחד. גרמו לי לרצות לשמוע אותם בווליום גבוה, להיסחף וגם קצת להתרגש. זה לחלוטין אלבום המפנה שלה בקריירה, מבחינת הצעד הנוסף. או עליית המדרגה בתור יוצרת מבחינתי.
תוסיפו לזה שימים ספורים אחרי צאת האלבום היא חגגה יום הולדת 30, וזו לגמרי חבילה שלמה של קול צעיר שהופך בוגר יותר, מוצא מקום חדש ובאותו הזמן מוציא מעצמו הכל החוצה דרך המוזיקה. אם זו פרידה כזו או אחרת, מחשבות, רגשות וזעקות שיכולתי להתחבר גם להרבה מהם בצדדים האישיים שלי. Daughter הוא אלבום שביום מסוים היה לי כיף נורא לשמוע ברקע ובזמן אחר להאזין לו עמוק פנימה.
Dead Writer
Love Is Not Enough
(September (featuring Laura Jane Grace
.4
Kathleen Edwards – Total Freedom
מגיעים לאלבום שהכי ציפיתי לו בקיץ של 2020. האמת? אולי גם בכל השנה הזו. וזה האלבום הטרי של קת’לין אדוארדס. אפשר להגיד שציפיתי לו כבר שמונה שנים, כי הפעם האחרונה שכתבתי כאן על אלבום של קת’לין הייתה בשנת 2012 בה היא שחררה את אלבומה Voyageur. אלבום שגם כן היה אצלי גבוה ברשימת סיכום שנה. הוא היה אלבומה הרביעי ולא הרבה זמן לאחר מכן היא נכנסה לתקופה לא קלה של שחיקה ממוזיקה והופעות + דיכאון. היא התרחקה, פרשה מעולם המוזיקה ופתחה בית קפה בקנדה.
אני חולה על קת’לין הרבה שנים, היא מהקולות הנשיים היותר חביבים עלי, ומאז אותה פרישה עקבתי מהצד ופשוט חיכיתי בתקווה לימים בהם הצלילים והמילים יחזרו אליה. או התשוקה הזו שוב למוזיקה. עם הזמן התחילו ניצנים פה ושם, עד להקלטת אלבום מלא. תוצר שהוא אלבומה החמישי העונה לשם Total Freedom ששוחרר רשמית השנה, שמונה שנים לאחר קודמו. הייתי כ”כ מאושר להאזין לו והוא גם סיפק את הסחורה והגעגועים העצומים.
זה אלבום שנשמע כמו אדוארדס הקלאסית שתמיד אהבתי, עם שירים אישיים ומוזיקה סוחפת, מרגשת וכמו עם מקרה לידיה לאבלס, יכולה להרגיש לפעמים קלילה, אבל עם עומק במרכז. הקאמבק הזה של אדוארדס היה צריך גם להמשיך עם חזרה גדולה שלה לבמות וסיבובי הופעות, אבל זה כמובן לא קרה בגלל המצב. אבל אלבום החזרה הזה לגמרי מספיק, עם שירים על מה שהתרחש אצלה בשמונה השנים הללו, מצבה האישי כיום, המבט על עולם המוזיקה שהיא שבה לחיות בו והתחושות שיוצאות כ”כ נעים החוצה. כאלו שהנעימו והביאו לי איזו קרקע לנחות עליה מדי פעם. Total Freedom היה לי השנה כמו חבר קרוב שנעלם להרבה זמן ופתאום חוזר ואתם מגלים ששום דבר בקשר שלכם לא נפגע. ואולי הוא רק התחזק.
לכבוד הקאמבק הזה, הכנתי השנה גם פלייליסט סוקר קריירה של קת’לין בספוטיפיי, עם ארבעה נציגים מכל אלבום אולפן שלה, כולל הטרי + קאבר אחד. אפשר להאזין לו ממש כאן. כמה טוב שחזרת לחיינו, קת’לין!
Glenfern
Feelings Fade
Hard On Everyone
.3
Sarah Jarosz – World On The Ground
לפני ארבע שנים היה לי פה טקסט, גם כן במיקום די גבוה, על האלבום הקודם של שרה ג’ארוז. הכתרתי אותו בזמנו כאלבום הפולק של השנה וכאלבום הכי טוב שהוציאה עד אז. הוא גם נכנס לרשימת אלבומי העשור שלי. הייתה לי איתו הרגשה שיהיה ממש קשה להעפיל עליו ולגרום לשרה להתחבר אלי עוד יותר. ההרגשה הזו התפוגגה די מהר השנה אחרי מספר האזנות ל-World On The Ground, הפולו-אפ שגברת ג’ארוז שחררה במהלך 2020 והצליח לעטוף אותי בחום עוד הרבה יותר בולט, וזה מדהים.
יש באלבום הזה את כל מה שאני אוהב במוזיקה שלה: המלודיות המדבקות, הפולק המקסים, היופי של ההפקה הדי הפשוטה אך מושלמת, המילים ואותה החמימות של הצלילים. זאת שהביאה לי השנה משהו להישען עליו בנוסף לכל. מצאתי את עצמי חוזר לאלבום הזה לא מעט. הוא מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא הייתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שמייצג גם בשמו וגם בתכולתו הרבה ממה שהייתי צריך בשנה הזו.
הוא באמת יצא בזמנים בהם שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו הפכו קלים יותר עם הרצועות של האלבום אצלי ברקע. עם הדמויות והרוך וקול נשי שממש הייתי צריך. זה משהו שמאוד בלט לי השנה והסיכום הנוכחי די מראה זאת. ג’ארוז מבחינתי הצליחה להעפיל אפילו על עצמה עם האלבום הזה ובאותו הזמן הוא והיא היו לי איזה מקום מפלט מאז שיצא. משהו כמו אי-בודד מוזיקלי לברוח אליו, מרגיע ונעים. גם אם זה רק לקצת יותר מחצי שעה ואז לחזור למציאות, רק עם איזה רוגע ונשימה קצת יותר מסודרת.
Eve
I’ll Be Gone
Pay It No Mind
.2
Courtney Marie Andrews – Old Flowers
כשכתבתי פה לפני שנתיים על May Your Kindness Remains של קורטני מארי אנדרוז, לא היה לי מושג מה הפולו-אפ שלו הולך לעשות לי. כנראה שגם לה. כי לא הרבה אחרי שהוא שוחרר, קורטני עברה פרידה מבן-הזוג והבאסיסט הצמוד שלה לאחר יחסים של כמעט עשור. ואז היא עשתה מה שהרבה מוזיקאים עושים במקרה כזה – התמודדה עם הרגשות בעזרת כתיבה. התוצר של תחושות הפוסט-פרידה הללו הוא Old Flowers שיצא השנה וממש מהר מצא מקום מסתור אצלי בפנים.
אלבום הפרידה הזה הוא פס הקול המלא לכל השלבים של שיברון הלב. מהתקופה הקשה, עד להתבוננות אחורה, להשלמה ולמסקנות והצלקות שנשארות אצלך אחר כך. הוא נורא אחיד ומלא בליריקה וצלילים שיכולים להפנט ולצמרר מאזינים שנמצאים ב-Mood הנכון, או מבינים נורא את מה ששומעים. בין אם זה מקרה טרי, משקעי עבר או סתם תקופה מכילה כזו. אצלי הוא מאוד הובן ונדבק, אפילו כשלא עברתי איזה שיברון מיוחד כזה השנה. אבל הוא תפס אותי עם רגשות אחרות והרבה תחושות שנשארו. הבסיס והאווירה שלו פשוט הגיעו אלי בזמן מתאים.
בכל שיר באלבום הזה מצאתי משפט, פיסקה או דף ליריקה שלם שכ”כ התחבר אלי והובן ממקומות שונים. השיר שכנראה שמעתי הכי הרבה השנה הוא “How You Get Hurt”, שנורא בלט אצלי והזיז כ”כ הרבה תחושות ורגשות. מן העבר וההווה. אם הייתי חייב להכתיר, הוא שיר השנה שלי. ויחד עם קטעים כמו “If I Told” ו-“Carnival Dream” (במיוחד עם המשפט והשאלה שחוזרים על עצמם בשיר) עלו שאלות ודמעות שהציפו אותי לא מעט. כל המסע הרגשי הזה של האלבום הוא הסיפור שלה, אך הוא לקח אותי טרמפ יחד איתו, במושב ליד. לא בתור מי שמוביל את הדרך, אלא זה שנמצא שם מהצד ומכיל ומרגיש את התחושות והטלטלות על המסלול הארוך הזה.
לאורכו של Old Flowers נשמעו לי גם השפעות אהובות. כמו ג’ני לואיס פוגשת את Blue של ג’וני מיטשל. אבל זה המסע של קורטני. כזה שחושף חלקים ממך על הדרך. אותם החלקים שאחר כך מנסים להרכיב לב שבור. השירים שלה נכנסו לי מתחת לוורידים ועשו משהו מבפנים. כפי שיעשו אולי גם למאזינים אחרים, בין אם הם עוברים כזה מסע או לא. זה אחד מאלבומי הפרידה הכי יפים וכנים ששמעתי. אלבום בשביל הלבבות המדממים והצלקות החשופות. הוא אמיתי, אישי, ואולי בסוף הדרך איתו הוא גם מגליד ומנחם.
אחרי כל האזנה אליו השנה, שהייתה מסע רגשי קטן, הוא נשאר אצלי על הגב כמו משקלים בלתי-נראים אחרים שאנחנו סוחבים עלינו. עם זיכרונות, כאב, השלמה ומילים ושירים שחיבקו אותי חזק.
If I Told
Carnival Dream
.1
Lucinda Williams – Good Souls Better Angels
בחזרה לאפריל, 2020. תקופת הסגר הראשון. הכאוס משתלט מבפנים ומבחוץ, בארץ ובעולם, אי-ודאות מסביב, עם חרפון אישי וכללי שכבר מתחיל לצוף. עברו קרוב לחודשיים מאז שחזרתי מגיחת ההופעות האחרונה שלי. זו שכללה את ההופעה האחרונה שראיתי בשנת 2020, שניקתה לי את הנשמה ועשתה כ”כ טוב. זו שיממה אחריה שבתי ארצה ונכנסתי מיד לבידוד ועדיין לא היה לי מושג איך שאר השנה המקוללת הזו הולכת להיראות. מסביב דיברו על תחילת ההקלות ואני בינתיים כמעט חודשיים בבית לבדי, מתגעגע לכל מיני דברים שלקחו ממני ונמצא במקום מבולבל, עמוס רגשות על כל מיני נושאים וזקוק למשהו שיחזיק אותי רגע כדי לא ליפול.
בדיוק באותה התקופה של אותו סוף חודש אפריל, שוחרר Good Souls Better Angels, האלבום החדש של לוסינדה ויליאמס. אלבום שציפיתי לו, אבל לא ידעתי איך יתאר לי במדויק את התחושות ואת הרקע של השנה הזו. מאז ועד לסופה המתקרב.
למרות שהוקלט לפני שהמילה “קורונה” הפכה לחיים שלנו, השירים והסאונד של האלבום הזה הכי מייצגים לי את השנה הזו. זה אלבום של לוסינדה שיצא במודע בשנת בחירות. הוא כולל מחאה, זעקות, כעס וגיטרות מלוכלכות, לצד שקט, רוך וחמלה. יש בו את הבלוז המחוספס והמוכר של לוסינדה וגם את הצד הרגשי והנעים שלה. הוא מזגזג ומטייל בין כל הדברים הללו שהתאימו לי בול לתחושות, הטלטולים והרגשות שעברו גם עליי בשנה החולפת. עם כל הבלבול והטירוף, השינויים והניסיון לאחוז במשהו באמצע.
החשמל הצועק מגיע על ההתחלה עם “You Can’t Rule Me”, שיר שמייצג את כל החופש האמנותי והכתיבה חסרת הגבולות של לוסינדה. כזו שתמיד הייתה שם, אבל אולי הכי בולטת באלבום הנוכחי. אף פעם לא היה אכפת לה מהחשיפה או הרמת האצבע המאשימה כלפי כל נושא או בן-אדם, אבל פה זה כנראה ברמות הכי ברורות. עם “Bad News Blues” היא לגמרי מסכמת תחושה כמעט יום-יומית של השנה הזו. זה אחד השירים הכי מייצגים אצלי של 2020, כזה שקם לתחייה בהרבה הזדמנויות.
את “Man Without A Soul” לוסינדה כתבה בשביל לערער ולהזיז משהו אצל המאזינים. שיר שהיא לא אמרה בהתחלה מפורשות, אבל יודעת בלי להכחיש, כמו שקלטו אחרים, שהוא מופנה ישירות לדונלד טראמפ. ובעצם אולי לכל בן-אדם עם כוח ששולט עלינו או עליה. בין אם זה כוח שלטוני או כזה שנמצא מתחת לפני השטח ואנחנו רק רואים ידיעה עליו בחדשות. מה שמתקשר גם לשיר הכי חשוף שלה באלבום, “Wakin’ Up”, על התעללות פיזית ונפשית שחוותה ביחסים אלימים שהיו לה והסתיימו. שיר שכ”כ מתקשר למקרים כאלו שראינו יותר ויותר בארץ ובעולם, באותן החדשות הרעות על המסך כל יום. שיר שהוא גם אישי וגם אולי מעצים וחשוב, עם נשים רבות שנמצאות באותו מעגל שקשה לצאת מתוכו.
השירים של Good Souls Better Angels נכתבו והוקלטו בשנה שעברה, מבלי לדעת לאיזו תקופה ישוחררו. לוסינדה כתבה אותם לעולם מספיק אפל עוד לפני ש-2020 דפקה על הדלת ואז התפרצה דרכה בסערה מפחידה. האלבום איכשהו שוחרר לעולם אפל עוד הרבה יותר. השיר הכי מייצג לאפלוליות או המלנכוליה הזו הוא “Big Black Train”, שהתעצם לחלוטין מכורך הנסיבות. הרכבת ההיא שמחכה לאסוף אותך למקום קודר היא בעצם ענן הדיכאון שאפף אותנו בכל מיני תחנות במהלך השנה.
לצד התחנות הללו מצאתי את “When The Way Gets Dark” מאוד מקושר לשיר הקודם, אולי דווקא עם משהו טיפה חיובי. זה שיר שלגמרי ליווה אותי וגם עודד מדי פעם. פשוט היה לי כ”כ אמיתי. הענייניים האישיים באלבום שמשקפים גם החוצה לחלוטין מבחינתי נמצאים גם ב-“Shadows And Doubts”. שיר שלוסינדה כתבה על החבר ראיין אדאמס, אחרי כל הסיפור המגעיל שלו שיצא החוצה בתחילת השנה שעברה. זה מגיע מהמקום של מישהו שאתה מכיר שפתאום מתגלה כמישהו אחר, או צדדים אפלים שלא ידעת על קיומם. זה מעלה שאלות וגם הציף אותי שוב, מהצד הזה של המאזין או המעריץ של המוזיקה שפתאום מגלה משהו כזה על אמן אהוב. והיו לצערנו לא מעט מקרים כאלו בשנים האחרונות.
בחודש הבא לוסינדה ויליאמס תחגוג יום הולדת 68 והיא השם הכי מבוגר עד כה שזוכה אצלי בתואר אלבום שנה בסיכומים פה בבלוג. וזה מדהים ויפה נורא לדעתי. מישהי שנמצאת לצידי עם המוזיקה שלה כבר שנים רבות ופתאום יצירה מסוימת שלה מגיעה אלי בול בזמן המתאים. יצירה ששוחררה לעולם בכאוס ומצאה אצלי קפסולה קטנה של בריחה. כזו שפגעה בול בתחושות, בעצבים ושינויי מצב-הרוח לאורך השנה החולפת. כפי שהצלילים שלו דרך הרצועות משתנים בין חוזק חשמלי עם הלהקה הנפלאה שמגבה את ויליאמס, לבין הרוגע, או הניסיון לשנייה לעצור ולחשב מסלול מחדש.
לוסינדה הצליחה להחזיק אותי ברגעים הללו. באלו שרציתי לצעוק ולבכות וגם באלו שרציתי לברוח ולהיסחף עם משהו. האלבום הצליח לשקף את כל התחושות יחד. היו הרבה זעקות השנה, מכל מיני סוגים. לא מעט מהן פרוסות פה לאורך הסיכום. זעקות של פרידה, של מחאה, של חזרה, כאב או הנאה. גם אצלי היו כאלו, שרוב הפעמים נשענו על המוזיקה. זו שהשנה, יותר מתמיד, החזיקה לי את היד חזק. כמעט מחצה אותה לפעמים, אבל הייתה שם כל הזמן. באלבומים האחרונים לוסינדה נוהגת לסיים עם רצועה ארוכה יותר ודי מהפנטת. הפעם זה קורה עם “Good Souls”. שיר יחסית פשוט, אבל בדיוק מהסוג שהלך איתי יד ביד, עם הרצון או הבקשה להיות ליד הנשמות הטובות, מוקף בדברים שעושים לך טוב. במיוחד בזמנים קשים.
המון דברים טובים כאלו שמנקים את אותה הנשמה, היו חסרים לי השנה. אם אלו כל מיני חברים בארץ ובחו”ל, ההופעות, הקולנוע, הגשמת עוד חלומות, טיולים, עבודה, תכנונים ועוד. אבל אתם יודעים מה היה הכי חסר לי השנה? הציפייה. הידיעה הזו שיש משהו לחכות לו. לדעת שבעוד ככה וככה זמן, בטוח ארגיש טוב או אעבור איזו חוויה מדהימה. אם זו הגיחה הבאה לחו”ל בשביל הופעות וחברים או כל אירוע ותאריך שאתה יודע שיעשה לך טוב. שלא משנה איך אתה מרגיש כרגע, או איזו תקופה רעה עוברת עליך, אתה יודע בוודאות שיגיע משהו שינקה את הנשמה וייתן כוח להמשיך. אם זה לשבוע, או יממה, או רק שעתיים בלבד במקום ההוא עם הבמה מולי ומוזיקה שקמה לחיים, ליד רבבות אנשים מאושרים כמוני.
ככל שהזמן עם Good Souls Better Angels חלף, שמתי לב פתאום שהוא כן הצליח להכניס בי ציפייה מסוימת. לשני דברים: הציפייה שהשנה הזו תסתיים ובאותו הזמן הציפייה לכתוב עליו כבר בהרחבה ולספר איך הוא עורר אותי השנה. שני הדברים האלה קורים ממש עכשיו וכל מה שנשאר לי, או לנו כרגע, זה להמתין. אולי בחשש, אולי עם תקווה, אבל כנראה עם שניהם – לשנת 2021.
You Can’t Rule Me
Down Past the Bottom
Good Souls
מוזמנים ומוזמנות גם להאזין לפלייליסט אלבומי השנה בספוטיפיי, עם נציגים מכל האלבומים שהיו כאן:
בנוסף, אם תרצו שילוב של דיבורים ושירים, הנה גם תכניות סיכום השנה שלי ברדיו הקצה:
תכנית סיכום מספר 1
תכנית סיכום מספר 2 – ההוצאות המיוחדות
תכנית סיכום מספר 3
תכנית סיכום מספר 4
אז נתראה בשנה הבאה?
Don’t give up”
Take my hand
“You’re never alone
מקום ראשון הכי מוצדק ומתבקש.
היה לי האלבום הנכון בזמן הנכון.
תודה – הרבה מעניין, יש מה לעשות בסופש… איזה כיף
תודה דני. שיהיה סופ”ש עם מלא צלילים יפים 🙂
יש!!! כל כך הרבה דברים יפים להשלים ולהכיר.
יסס. ותודה, גיא. כמדי שנה כבר מאה שנה.
תודה תומר!
אחלה סיכום ולא מעט מוזיקה טובה שפספסתי
בשבילי Saint Cloud הוא אלבום השנה, פשוט יצירת מופת…
תודה דן! ואלבום נפלא של קייטי. סיימה אצלי השנה במיקום הכי גבוה עם האלבומים שלה, אחרי השניים הקודמים שהיו אצלי גם בסיכומים. וזה לגמרי גם משתקף בדעה האישית שזה האלבום הטוב ביותר שלה עד כה. היה נורא כיף לראות איך הלכה והשתפרה והשתנתה עם כל אחד.