ספיישל 50 שנה ל-Harvest

בשנת 1971 ניל יאנג מצא את עצמו בתוך מערבולת אישית, רגשית ופיזית מאוד גדולה. זה קרה דווקא אחרי ההצלחה הגדולה שלו עם Deja Vu של CSNY ואלבום הסולו השלישי After The Gold Rush. אבל יחד עם זאת הוא החל להתנתק ולהתרחק וגם עדיין לא היה במצב לחזור לקרייזי הורס בשל מצבו הירוד של דני וויטן. בנוסף, יאנג נפרד מאשתו הראשונה, ראה מהצד את הזוועות בקליפורניה של צ’רלי מנסון, שאיתו היה מיודד לפני שידע מי הוא באמת, ואז אחרי שקנה חווה משלו ועבר אליה, הוא נפגע באופן קשה בגבו והיה צריך לעבור טיפולים וניתוחים. מה שהשבית אותו מהופעות לרוב שנת 1971.

ניל יאנג 1971
ניל יאנג בחווה של Broken Arrow, שנת 1971 (צילום: Henry Dlitz).

אך באותו הזמן הוא גם פגש את השחקנית קארי סנודגרס, איתה החל מערכת יחסים שגם תשפיע על חלק מהשירים החדשים שהמשיך לכתוב. מתוך כל האירועים הללו, ובעזרת חברים מוכרים או חדשים ועם ה-Stray Gators, נגני אולפן מנאשוויל, יאנג כתב ויצר את מה שהפך לאלבום הכי מוכר והכי מוצלח מסחרית שלו בקריירה, אחרי ששוחרר בפברואר 1972. לאלבום הזה קוראים Harvest והוא מציין כעת 50 שנה ליציאתו.

לכבוד יובל השנים לאלבום, הקדשתי שעתיים ספיישל ל-Harvest ברדיו הקצה, עם כל הדרך הארוכה של שיריו והבנייה שהובילה ליציאתו. דרך שהחלה כבר בנובמבר 1970 ועברה בין הופעות ובעיקר הקלטות וסשנים בנאשוייל, לונדון והחווה של יאנג בקליפורניה. כולל גם כמה מהגלגולים וה-Aftermath של השירים בשנים שיבואו אחר כך.

לספיישל ניתן להאזין באתר הקצה וגם ממש פה במיקסקלאוד:





In the Presence of the Lord

זכרונות מלפני שנה בדיוק עם קלפטון ברויאל אלברט הול. נעים להיזכר וראוי שזה יהיה כאן. המילים הבאות שעברו עריכה מסויימת היום, נכתבו לראשונה לפני שנה בפורום אגדות רוק בתפוז, אותו ניהלתי למשך למעלה משנתיים.

16 במאי, 2009. 

שבת בצהריים, הצד הצפוני של הייד-פארק, לונדון. אני מתחיל את הצעדה מהמלון שלי לעבר ה-Royal Albert Hall, שנמצא בדיוק בצדו השני של הפארק. מזג האוויר של לונדון קריר, אך נאה, ואני בדרך לערב הראשון מתוך 11 של קלפטון באולם האגדי הזה. המקום אולי המושלם ביותר בשביל האגדה עצמה שמופיעה שם. מה גם שהוא כבר עשה שם ריצות מוכרות בשנים קודמות ואף אחד לא ישכח כמובן את ארבעת ערבי האיחוד שלו ושל Cream באותו המקום ב-2005. זה סוג של בית שני לקלפטון ורואים על הבמה שהוא תמיד שמח לחזור לשם.

ההופעה הזו הגיעה בתור בונוס מסויים בשבילי…בדיוק בין 2 הופעות של הבלאק קרואוז באמסטרדם ולונדון. בונוס קטן-גדול שעלה לי לא מעט כסף בשביל לראות את אותה אגדה בשורה ה-14 באמצע מול הבמה באלברט הול (כרטיסים כבר היו סולד-אאוט כשידעתי שאני מגיע). לקראת סוף הערב אני אחווה את ההופעה מהמקום הכי קרוב לקלפטון בכל האלברט הול, אבל זה לאחר כך. הסכום ששולם אבל די מתגמד כשזה נוגע לדברים האלה. החוויה והזכרונות אחר כך הם הרבה מעבר. אני אומר את זה בכל טיול מוזיקה שעשיתי בשנים האחרונות. אם כבר, אז כבר.

התאריך המוזיקלי שלי

היה זה יום שבת. הקור שבחוץ נע בין מעלה אחת לשתיים. החום שלי עמד על 3839. ההרגשה הייתה מדהימה…

ה-18 במרץ הוא לא סתם תאריך בשבילי. ארבע שנים בדיוק עברו מאז אותה שבת ואותם שלושה ימים שהיו בשבילי הגשמה של חלום קטן-גדול.

מאז שהתחלתי להיכנס ברצינות למוזיקה ולהתעמק נורא בלהקות ואמנים, איפה שהוא באמצע גיל העשרה, היה לי את החלום הזה של לראות להקה אהובה בהופעה. להיות שם כשזה קורה. חיכיתי לדבר הזה כמה שנים טובות, גם בגלל מצב כספי, גם בגלל שבגילאים מסוימים אתה לא חושב על לעשות משהו כזה לבד, וגם בגלל שפשוט להקות שנורא אהבתי לא ממש הגיעו לאיזורים קרובים.

אבל ידעתי שהרגע הזה יגיע מתי שהוא. במשך כמה שנים, עוד כשהייתי מכניס סכום זעום לחשבון הבנק שלי, חסכתי בשביל הרגע וההזדמנות.

בגיל 23 סוף סוף זה קרה, כשנפלה הזדמנות מצויינת לראות את להקתי האהובה The Black Crowes, יחד עם האמצעים והזמן שכולם התחברו יחד לחלון מסויים שסימן לי שהגיע הרגע לפתוח אותו. הקרואוז לא היו פעילים מסוף שנת 2001 וחזרו לתודעה (ולהופעות) במהלך 2005, ממש לא הרבה אחרי שהחיבור האישי שלי איתם הגיע. במהלך אותה שנת קמבאק הם הופיעו רק בארה”ב (עם איזה שתי הופעות ביפן) ואז לקראת סוף השנה הגיעה הידיעה שהם חוזרים גם לאירופה עם שלושה ערבים רצופים בלונדון ומיד לאחר מכן עוד שלושה באמסטרדם. מיד הצעתי לחברי הטוב גיא, שבזמנו היה האחראי לחיבור שלי עם הלהקה, שנלך על זה.