ההוצאות המיוחדות של השנה 2019

את רוב המילים אני אשאיר לפוסט הסיכום המסורתי הענק שיגיע בשבוע הבא. אבל כמיטב המסורת פה בשנים האחרונות, מגיש קודם את המנה הראשונה של הסיכום, זו של ההוצאות המיוחדות שעשו לי את 2019. כרגיל, אלבומי הופעה, EP’s, הוצאות מחודשות\מורחבות, אלבומי מחווה, Box Sets, הוצאות ארכיון וכו’. בחרתי 20 כאלו (בעצם 21 כי יש פה מישהו עם שתיים) שיצאו השנה ומאוד אהבתי. עם טקסטים ולינקים לשירים נבחרים.

בסוף הפוסט יש גם פלייליסט מיוחד עם 30 שירים שכולל נציגים מכל ההוצאות פה בפוסט + עוד כמה מהוצאות נוספות שלא נכנסו לכאן + מספר שירים אהובים שיצאו השנה רק כסינגלים ולא כחלק מאלבום או הוצאה גדולה.

מוכנות\ים? יאללה. חזרו לכאן שבוע הבא לפוסט המרכזי והנה מנת המתאבנים שלי לשנת 2019:


The Allman Brothers Band – Fillmore West ’71

חודשיים לפני שהקליטו את אלבום הלייב הקלאסי שלהם ב-Fillmore East בחודש מרץ של 1971, ה-Allman Brothers ערכו שלוש הופעות חימום לכך אצל האח המערבי, באולם של ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו. זה שעדיין קיים גם היום. זה קרה בסוף חודש ינואר של 71′ והשנה הערבים הללו שוחררו רשמית לראשונה במארז מרובע מהארכיון של הלהקה. בחמש השנים האחרונות מאז הופעת הפרידה של האולמנים, נפרדנו מגרג אולמן וגם מבוץ’ טראקס, שניים מהחברים המקוריים של הלהקה. הרגיש כמו זמן טוב לחזור אחורה ולהיזכר בליין-אפ הראשון והמוקדם, באחלה הופעות שלא שמענו קודם.

Trouble No More

Dreams







אלבומי השנה 2018

סיכום שנה – הקדמה:

וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.

זו כבר הפעם התשיעית ברציפות שאני מסכם שנה מוזיקלית בבלוג שלי וגם חולק את האהבות שלי פה במהלך כל השנה. כמו תמיד, היה קשה לצמצם ולחשוב ולדעת מי ייכנסו ל-50 הגדולים שלי. וכרגיל אני גם שמח נורא להציג ולכתוב על כל האמנים והאלבומים שיגיעו עוד רגע. עם כל הטקסטים האישיים עליהם, הסיבה שהם כאן, המידע והלינקים הרבים לשירים מייצגים. הדירוג אצלי תמיד משתנה, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ככה הוא יצא מתוכי וככה הוא מוגש.

לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה. לכל מי שקורא\ת אותי פה בבלוג או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית. לא משנה אם ותיקים או ותיקות וזוכרים מה היה פה ב-2010, או אם גיליתן את הבלוג לא מזמן, או נגיד, רק היום. אותו דבר עם תכנית הרדיו. תודה על הקריאה, ההאזנה, שיתופים, פידבקים, המלצות או תגובות. הדברים האלה נותנים תמיד יותר כוח וכיף להמשיך להשקיע ב-Passion הזה שלי.

חודש מרץ העמוס: (עוד) אלבומים חדשים

המון דברים חדשים יצאו בחודש החולף, אז הגיע הזמן לעוד סקירת אלבומים טריים. הנה חמישה שבלטו אצלי בתקופה האחרונה:

Richmond Fontaine – You Can’t Go Back If There’s Nothing To Go Back To
a4224071887_10

אתחיל עם האלבום שהכי שמחתי כנראה לשמוע החודש. לא כתבתי בהרחבה על ריצ’מונד פונטיין פה, אבל כן הזכרתי אותם בסיכום שנת 2014 שלי, בגלל אלבום אחר של מנהיג ההרכב – ווילי ולאוטין. זה היה עם האלבום של The Delines שנכנס אצלי ממש גבוה ברשימת סיכום ההיא. עכשיו ולאוטין חזר להרכב המקורי שלו, איתו הוא כבר רץ כשני עשורים כבר.

עברו חמש שנים מאז אלבומם האחרון של ריצ’מונד פונטיין, מספיק זמן להמתין. כל האלבום החדש (עם שמו הארוך) מלא בשירי-סיפורים נהדרים, כשכולם מלווים עם הגיטרות-פדל סטיל-קלידים שאני כ”כ אוהב. זה לא פלא שהם נשמעים ככה, כמו פרקים של ספר או אגודה של סיפורים קצרים בצורת שירים על מסעות, אנשים, העבר וההווה. החל מהאינסטרומנטל הקצר שפותח את האלבום ועד לסופו. ולאוטין, מעבר למוזיקאי מוכשר, הוא גם סופר, וזה עובר לתוך השירים והצלילים. אין לו קול מושלם, אך הוא חודר עמוק בהגשה וזה כל מה שצריך. הוא אמור לחזור לעבוד עם ה-Delines בקרוב, אבל כיף גדול שהוא עצר פה בתחנה מוכרת עם ההרכב הזה, שמזכיר לי לפרקים בסאונד את Uncle Tupelo וה-Scud Mountain Boys.  אך עדיין יש בו משהו שונה, וטוב שהוא עדיין כאן.