חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.

ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג’ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.

בתוך ה-Faces היו כאמור מוזיקאים מוכשרים. ביניהם רוני ווד והגיטרה שלו בתקופה לפני הסטונס, רוד סטיוארט בשנים הטובות שלו (תמיד אמרתי שאני יכול לסבול אותו רק עם הג’ף בק גרופ וה-Faces), הקלידן המעולה איאן מקלגן…אבל החבר האהוב עלי בהרכב תמיד היה רוני ליין. מי שניגן באס, אבל תרם הרבה מהכתיבה האישית שלו ולפעמים גם הקול. ליין, במיוחד באלבום האחרון Ooh La La, היה הלב של הלהקה. הצד השני של האלבום מבחינתי שייך לו ומלא בקסם והיופי של המוזיקאי הרגיש והמוכשר הזה. הצד שנפתח בקטע האינסטרומנטלי Fly In The Onitment וממשיך עם ארבעה שירים של רוני שאחד מהם הוא האהוב עלי ביותר. לא רק השיר האהוב עלי באלבום הספציפי הזה, אלא אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם. ואני מדבר על שלוש הדקות שבהן נמשך השיר Glad And Sorry.