בינואר 73 שוחרר אלבומם השלישי של Little Feat. האלבום שאחראי אולי הכי מכל לסאונד הייחודי להם.

ליטל פיט הם ממש לא הרכב דרומי כמו שהרבה חושבים. הם פשוט משלבים במוזיקה שלהם כ”כ הרבה אלמנטים ממקומות וז’אנרים  שונים שקשה לי להגדיר אותם גם “רוק-דרומי”. אם זה בוגי ובלוז, אמריקנה, R&B, קאנטרי-רוק ו-Soul ואפילו ג’אז ופיוז’ן. כל זה מתערבב בסלט המוזיקלי שלהם בראשות הכתיבה, הנגינה, המנהיגות והקול של לואל ג’ורג’ (Lowell George).

ג’ורג’ היה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה ואחד היוצרים המוכשרים ביותר בתקופה הזו אם שואלים אותי. הוא הוביל את ליטל פיט בכל אלבומי האולפן בשנות השבעים עד מותו המוקדם מאוד בשנת 1979 כשהוא בן 34 בלבד. הכישרון שלו בלט מבחינתי הכי מכל בארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה ובמיוחד פה ב-Dixie Chicken והאלבום שקדם שלו Sailin’ Shoes. אבל הוא גם לא היה לבד. “Dixie” היה אלבום הראשון של שלושה חברי להקה החדשים; הגיטריסט פול ברר, סם קלייטון והבאסיסט קני גרדני. התוספת שלהם יחד עם הקלידים הנפלאים של ביל פיין נתנו למילים והקול של ג’ורג’ את הבמה המושלמת. תוסיפו לזה את קולות הרקע  של מקהלת הנשים הקטנה של הלהקה (ביניהן בוני ברמלט ובוני ראייט) ותקבלו את השילוב המושלם של רוקנ’רול ורגש סוחפים.