הנקודה הנמוכה ביותר על החוף

זה קרה ערב אחד באמצע חודש מאי, 1974. השמועה אומרת שניל הגיע למועדון ה-Bottom Line בניו יורק בלי ממש כוונה להופיע, ורק אחרי שראה שם את Ry Cooder על הבמה הוא קיבל השראה ועלה לסט סולו ספונטני של שעה. אבל אולי הכל היה מתוכנן מראש. אף אחד מאיתנו לא יודע. אף אחד גם לא יודע למה השירים באלבום שיאנג בדיוק סיים להקליט באותו הזמן, נשכחו ונדחקו הצידה כאילו היו פרוייקט כושל שנועד להימחק מהדיסקוגרפיה שלו. למה השירים של אחד האלבומים הכי טובים ואהובים בקריירה של יאנג לא קיבלו כמעט במה, או סיבוב הופעות משלהם. למה ערב ספונטני אחד במועדון קטן במנהטן נבחר לייצג את הקסם המיוחד והנדיר כ”כ כיום של השירים שבוצעו שם?

רק יאנג עצמו יודע למה הוא עלה אז לבמה לבדו, עם שירים חדשים, בתקופה מוזרה בחייו. בהופעת סולו שהיתה היחידה באותה שנה, לפני קיץ מתיש עם קרוסבי, סטילס ונאש. לפני שהשירים שביצע באותו ערב הפכו עם השנים לסוג-של Holy Grail למעריציו, עם תחנה מיוחדת וחד-פעמית על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג ולכל מאזין שעד היום מחשיב אלבום מסוים מ-1974 לאחד הגדולים ביותר שלו.

ברוכים הבאים לחלק האחרון של ה-Ditch Trilogy.

הלילה שלא נגמר

היום לפני 40 שנה שוחרר Tonight’s The Night של ניל יאנג. האלבום שנעל כרונולגית את ה-Ditch Trilogy של יאנג אחרי Time Fades Away ו-On The Beach, אך למעשה הוקלט לראשונה בין שניהם. זה היה בסוף הקיץ של 1973, מיד אחרי סיבוב ההופעות של Time Fades Away. כנראה הטור הכי מוזר וכואב שעבר על יאנג.

Tonight’s The Night הוקלט באווירה מאוד קודרת כשיאנג עדיין באבל על מותם של חבריו הקרובים; ה-Roadie ברוס בארי והמוזיקאי המחונן וחבר קרייזי הורס, דני וויטן (שיאנג עצמו העיף בתחילת אותו טור שלפני רגע הסתיים ולקח על עצמו חלק גדול באשמה של המוות שלו). זה האלבום הכי Loose כנראה של יאנג והוא מכיל שירים מאוד חופשיים בדרך ההקלטה שלהם, אפלים, לא מושלמים ונפלאים. חלק מהקסם של האלבום הזה. קסם מוזיקלי שהגיע מתוך תקופה מאוד אפורה ולא ברורה. כמו אלבומים מעולים אחרים של יאנג בקריירה.

באלבום נמצאים גם שלושה שירים שהוקלטו בזמן אחר. הבולט ביניהם הוא Come On Baby Let’s Go Downtown, שהוקלט בלייב ב-Fillmore האגדי עם קרייזי הורס ב-1970 (ושוחרר שוב ב-2006 כחלק מאלבום ההופעה שם שפתח את ה-Archive Performance Series של יאנג). התוספת שלו באלבום היא מחווה לדני וויטן ז”ל, שכתב את השיר בעזרתו של יאנג ונמצא במקור באלבום הבכורה של קרייזי הורס. השניים האחרים הם Lookout Joe שהוקלט בסוף 72 עם ה-Stray Gators ו-Borrowed Tune, השיר הכי מאוחר באלבום שיאנג הקליט סולו בדצמבר 73 ו”גנב” או השאיל בגלוי מהשיר Lady Jane של הרולינג סטונס, שפי שהוא עצמו שר שם.

הקיץ שהיה וכמעט היה

אז הקיץ עוד שניה מסתיים (מבחינת התאריכים, פחות עם מזג האוויר). מאז חודש יוני לא כתבתי פוסט חדש, לאחר שהקודם סיים פרוייקט מרגש שהוביל בסוף לאכזבה מקומית. עבר מאז המון. אז חודשיים אחרי, הנה סיכום קיץ קטן שלי, עם כמה אירועים שהיו, מקומיים ואישיים, והאלבומים הבולטים כמובן שעשו לי שהנעימו לי את הימים והלילות החמים.

חודש יוני

אז מה היה לנו?

הרולינג סטונס ו-מ. וורד פותחים את מה שאז היה אמור להיות בערך הקיץ הכי טוב פה מבחינת הופעות חו”ל. התחיל המונדיאל. הולנד דופקת חמישיה מול ספרד. אני מאושר. עזבתי את העבודה לחופש מאוד מוצרך. פרוייקט ניל יאנג שלי בבלוג מגיע לשיאו לקראת ההופעה בארץ. ההתרגשות עולה.

אלבומים בולטים:

Rich Robinson – The Ceaseless Sight
the ceaseless sight

אלבום סולו שלישי לריץ’ רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ואחד שהתעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכך פעם שריץ’ חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ’ מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא ימאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות. בינתיים מבחינתי ריץ’ מנצח את אחיו השנה והאלבום החדש של ה-Brotherhood של כריס. יש בו משהו הרבה יותר מחובר ואחיד.

חלודה פסיכדלית: הכל על ניל יאנג וקרייזי הורס לקראת ההופעה בתל אביב

אנחנו מתקרבים בדהירה וצעדי ענק לקראת ההופעה בארץ של יאנג וקרייזי הורס. קצת לפני שמגיעים לשם אני מציג בפניכם סיקור מקיף על פועלם של ניל והסוסים יחד לקראת הגעתם ארצה. על האלבומים יחד, השירים ומה אפשר לצפות שיקרה בהופעה בתל אביב. זהו פוסט שמתאים גם למי שכבר מכיר די טוב את הסאונד והמוזיקה של יאנג וקרייזי הורס יחד וכמובן גם למי שפחות יודע מה מצפה לו בקרוב בפארק.

לפני שמתחילים כמה נקודות לציון או דברים שצריךכדאי לדעת:

The Alchemy Tour – זה שם סיבוב ההופעות של יאנג וקרייזי הורס יחד שמגבה את אלבומם Psychedelic Pill שיצא ב-2012.

 – ההופעות הן ברובן המוחלט חשמליות ומלאות בסאונד המוכר עם קרייזי הורס, המלוכלך והחופשי, עם לא מעט קטעים ארוכים. בכל הופעה יש קטע מיני-סולו אקוסטי של יאנג לבדו על הבמה לשנייםשלושה שירים.

עד כה נערכו שלושה חלקים של ה-Alchemy Tour:

 – הראשון התרחש בארה”בקנדה באוגוסט-דצמבר 2012.

 – השני באוסטרליהניו-זילנד במרץ-אפריל 2013.

 – השלישי באירופה בקיץ 2013 (יוני-אוגוסט).

 – החלק הרביעי בו אנחנו משתתפים ייפתח בשביעי ביולי, והוא שוב באירופה, יולי-אוגוסט 2014.

על מכתבים, שינויים ואהבות אחרות

לפני חודשיים ניל יאנג שחרר את אלבום האולפן ה-35 שלו – “A Letter Home”. האלבום הוקלט בתא הקלטות מיוחד משנות הארבעים והוא כולל קאברים לשירים של פיל אוקס, ברט יאנש, טים הרדין, דילן, ווילי נלסון, ספרינגסטין ואחרים. כל השירים מותאמים לקונספט של ה”מכתב הביתה” כשיאנג פונה לאמו ובעצם מספר לה על מה שעובר עליו דרך השירים הנבחרים. בחירת הקאברים היא מצויינת, כמו גם הקונספט של האלבום. אבל הסאונד שלו פשוט הורס בשבילי את כל חוויית השמיעה.

נכון, זה חלק מהקונספט והרעיון שיאנג וג’ק וויט רצו להביא למציאות, אבל קשה לי לשמוע את האלבום. הסאונד lo-fi הזה הוקלט בכוונה תחילה לאווירה של A Letter Home. לי אישית קשה איתו מאוד. וזה חבל, כי הקלטת סולו “נקייה” בהפקה פשוטה של השירים היתה מראה הרבה יותר טוב את היופי שלהם. במיוחד כשיאנג לבדו עם גיטרה או פסנתר מבצע אותם. האכזבה הקטנה הזו אבל היא חלק ממה שהופך את ניל יאנג ל…ניל יאנג.

לאורך כל הקריירה יאנג עושה מה שבא לו. והוא משתנה. וזו אחת הסיבות הבולטות ביותר למה אני כ”כ אוהב אותו ולמה גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין רלוונטי מאוד ועדיין אחד האמנים הכי אהובים עלי.

ארכיון הזהב

*עדכון אחרון – אפריל 2021*

בשנת 2006 ניל יאנג החל לשחרר הוצאות לייב מהארכיון הענק שלו כחלק מפרויקט גדול שאמור לנבור ולהביא טעימות מהמון תקופות שונות בקריירה שלו על הבמה. שמה של סדרת ההופעות הללו הוא ה- Archive Performance Series ועד היום שוחררו בה 15 חלקים. כל פעם ממקום אחר בזמן אחר, כאשר לכל חלק יש את המספור שלו בסדר הכרונולוגי של הסדרה המשובחת ולכל הוצאה הקסם והאיכות שלה. לפניכם סיקור מלא ומתעדכן של כל החלקים ששוחררו עד כה, מהמוקדם למאוחר יותר לפי זמן הקלטתם והסדר שלהם על הטיים-ליין של ה-Performance Series.


Volume 00
Live at the Canterbury House 1968

canterbury

הראשון כרונולוגית בסדרה שוחרר ב-2008 והוא תופס את יאנג ממש בתחילת הקריירה שלו כאמן סולו. השירים כאן לקוחים משני ערבים במישיגן בנובמבר 1968. אלו חלק מההופעות הראשונות והמוקדמות ביותר של יאנג לבד, זמן קצר לפני יציאת אלבומו הראשון. חצי מאותו אלבום בכורה מבוצע כאן, ויחד עם השירים מתקופת Buffalo Springfield הם מהווים את רוב השירים בהוצאה שבוצעו בערבים הללו. מצטרפים אליהם “Sugar Mountain”, אחד השירים הכי מוקדמים של ניל, וגם “Birds” שהוצג פה לקהל לא פחות משנתיים לפני ששוחרר ב-After The Gold Rush.

הזמן לחזור אחורה

I feel like goin’ back”
“…Back where there’s nowhere to stay

בפתיחת האלבום שיאנג שיחרר ב-1978 כבר רואים שהוא חוזר אחורה. לזמן הפשוט ההוא שמגיע מההשפעות הגדולות עליו.  יאנג חוזר לשם מדי פעם בקריירה, לא נשאר הרבה וממשיך הלאה. המקום הזה הוא חלק מהשורשים שלו שאותם הוא הולך לבקר באלבום Comes A Time, השורשים של הקאנטרי והפולק.

Goin’ Back הוא לא רק שיר הפתיחה כאן, אלא גם מסמל באמת את החזרה של יאנג אחורה לסגנון הקאנטרי-רוק שנמצא באלבום כולו. במהלך הקריירה תמיד הוא קופץ לז’אנר מדי פעם, אם זה באלבום שלם או ברצועות בודדות באלבומים אחרים. ב-78 הגיע הזמן של ההשפעה הזאת על יאנג לקבל יצירה שלמה שסובבת אותה, עם מקשה אחת שירים על אותו הקו המוזיקלי.

שיר הנושא והרצועה השניה באלבום, Comes A Time, הוא דוגמה מעולה לאווירה פה. הוא שיר ניל יאנג אקוסטי-פולקי טיפוסי שכבר משמיעה ראשונה נקלט אצלך עמוק בוריד, כמו שעשו שירים דומים שנמצאים באלבומים הכי קליטים לקהל הרחב מבחינתי; Harvest או After The Gold Rush. יש בו את הקסם היאנגי הזה. הפשטות המקסימה שנמצאת בלא מעט אלבומים שלו.

כמו ב-After The Gold Rush שהוזכר קודם ואלבומים אחרים מאותה תקופה, יאנג מארח פה לקצרה את Crazy Horse שנמצאים בשני שירים. הראשון הוא Look Out For My Love הנוגע והשני שמגיע אחריו הוא שיר בשם Lotta Love, שאישית הוא אחד השירים היותר נפלאים שיאנג אי פעם כתב לדעתי.

הלב של האלבום שנשבר

בתחילת שנות השבעים ניל יאנג התאהב בשחקנית. בקארי סנודגרס (Carrie Snodgress). מי שהפכה להיות אם בנו הראשון. השיר והשורה ההיא –  A Man Needs A Maid מתוך Harvest, נכתבו עליה.

I fell in love with the actress”
“She was playing a part I could understand

זה קרה אחרי שיאנג צפה בסרט בכיכובה – “Diary of a Mad Housewife”. סרט עליו הייתה מועמדת לאוסקר ואף זכתה עליו בגלובוס הזהב. התפקיד הזה לא הביא לה רק פרסום ויוקרה בעולם הקולנוע. הוא הכניס לחייה גם את הדמות של יאנג, ששם זה לא נגמר כמו סוף הוליוודי, אבל הפסקול של היחסים הללו שווה כמה וכמה פסלוני זהב עם דמעות בעיניים.

היחסים של יאנג וסנודגרס פרחו בתחילת שנות השבעים. יאנג המשיך להתאהב כשהיא היתה איתו ב- Broken Arrow, החווה הענקית ברשותו. הוא גם המשיך להראות לה את אותה אהבה בשירים. אחד היותר מוכרים בהם הוא Motion Pictures מתוך On The Beach, שגם מוקדש לקארי בקרדיטים שבאלבום. “For Carry” יאנג רשם בסוגריים ליד שם השיר בתקליט (שמופיע גם בחוברת של הוצאת ה-CD המאוחרת של האלבום). ואליה הוא התכוון, לשחקנית בסרטים האישיים שלו, כשהגיע לשורה בסוף השיר:

And I’ll stand before you and I’ll bring a smile to your eyes”
“…Motion pictures, motion pictures

הזמן האבוד – 40 שנה ל-Time Fades Away

לניל יאנג יש הרבה אלבומים טובים, פחות טובים, מלוכלכים, בולטים, דחוקים לפינה, מיוחדים, נותנים בראש, חשמליים, אקוסטים, מפתיעים, מבריקים ואפלים. יש אבל אולי רק אלבום אחד שהוא כל הדברים האלה יחד.

בסוף שנת 1972, כשהוא רכוב על ההצלחה האדירה של Harvest, יאנג התכונן לסיבוב ההופעות שבעצם יגבה סוף סוף את אותו אלבום. ההרכב שעמד ללוות אותו בסיבוב הזה, מיד בפתיחת שנה חדשה, הם ה-Stray Gators, שגיבו אותו גם בהקלטות של Harvest. מי שהגיע לחזרות גם כן הוא החבר הטוב, הגיטריסט והכותב המוכשר דני וויטן מ”קרייזי הורס”. הוא היה אמור להצטרף לאותו סיבוב הופעות, אך היה כבר די עמוק בעולם השתיה והסמים והתקשה לנגן את השירים החדשים. ברמה כזו שיאנג, שתמיד העריך את וויטן עד-מאוד בתור מוזיקאי ואדם קרוב, שלח אותו הביתה. שעות ספורות לאחר מכן יאנג קיבל טלפון שבו הודיעו לו שדני וויטן נמצא ללא רוח חיים.

במשך שנים יאנג לא סלח לעצמו על המוות של וויטן. הוא האשים את עצמו בתור גורם מרכזי והיה לו קשה להשתחרר מזה. היה זה קרוב לסופה של השנה וסיבוב ההופעות של 1973 עמד להתחיל כפי שתוכנן. בעצם לא רק הסיבוב הזה או השנה הזו. האירוע המצער של דני וויטן היה בעצם הצעד הראשון בשרשרת אירועים שהתחילו ויצרו את התקופה הכי מוזרה, אפלה וכואבת של יאנג, ולדעתי האישית גם התקופה הכי יצירתית, מבריקה ומושלמת שלו בקריירה. התקופה של 1973 עד 1975. אליה נחזור בהמשך.

אלבומי השנה 2012

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

ההקלטה הזו שוחררה לכבוד ציון השנה למותו של אוסלי “Bear” סטנלי שנפטר ב-2011 והיה בזמנו סאונדמן די בולט וחשוב בסצינה של סן פרנסיסקו. הוא זה שהקליט את ההופעה הזו של ג’ניס ג’ופלין והאח הגדול ב-1968, חודשיים לאחר פסטיבל Winterland וכמה חודשים ספורים לפני שג’ניס עזבה את ההרכב שהזניק את הקריירה (הקצרה) שלה.

ההוצאה הזו אומנם מחזירה אחורה בזמן 40 ומשהו שנים לפני 2012, אך היא הזדמנות טובה ללכת קצת אחורה ולהיזכר כמה טובים היו Big Brother על הבמה, קצת לפני סוף הרומן עם גברת ג’ופלין.

Ball & Chain

Call On Me

===============================================================