ארכיון התג: מארק פורד

אלבומי פברואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

השנה המוזיקלית מתקדמת לה. אנחנו עדיין די בהתחלה וממשיכים לצאת כרגיל הרבה אלבומים טובים. פברואר בלט לי גם עם גיחת הופעות ראשונה לשנת 2023. ראיתי את First Aid Kit, את Bonny Light Horseman, את Weyes Blood וגם את פרנק טרנר בהופעה מיוחדת לציון עשור לאלבום Tape Deck Heart. את כל השמות הללו חוויתי בלייב לראשונה, אז היה ממש נהדר. ביקרתי את ההופעות גם בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית.

בפברואר לא שידרתי שום ספיישל ברדיו, גם כי חצי מהחודש הייתי כאמור בחו”ל. אבל הספיישלים יחזרו במרץ, זה בטוח. כבר היה אחד שהוקדש לגייסון מולינה ביום הראשון של מרץ ויש תכנון לעוד או משה ואו שניים. בינתיים הנה אני מגיש כמה מאלבומי פברואר שבלטו לי, עם שמות אהובים והוצאות מומלצות.


Sunny War – Anarchist Gospel




רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש ינואר (2021)

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

סיקור אלבומים ראשון של הרמוניה דרומית לשנה זו, עם ההוצאות שבלטו לי בפתיחת 2021. כמה אלבומים שציפיתי להם ולא אכזבו, וגם קצת הפתעות משמחות. מבחר מאלבומי האולפן + לייב, EP ולא מעט צלילים טובים. בתקווה שהמוזיקה של השנה הזו תהיה פסקול יותר שפוי וכיף למציאות שהיא תמיד עוזרת לשרוד.

Farmer Dave & The Wizards Of The West

את Farmer Dave Scher אני אוהב כבר הרבה שנים. הוא מוזיקאי מוכשר, נגן פדל־סטיל וקלידים מעולה, וגם אם השם שלו אינו מוכר, ייתכן מאוד ששמעתן/ם אותו בעבר מבלי לדעת, במיוחד אם את/ה עוקב/ת אחר הבלוג שלי בין השנים. כי דייב שיתף פעולה עם המון אמנים והרכבים שאני אוהב. קודם כל הוא היה חלק מ-Beachwood Sparks ובנוסף ניגן בין השאר באלבומים של ג’ני לואיס, Vetiver, אלביס קוסטלו, קורט וייל, ניל קאסל, קאס מק’ומבס, ה-Skiffle Players ואחרים (שהרבה מהאירוחים הללו תוכל/י לשמוע ברוב התכנית של הרמוניה דרומית שהקדשתי לדייב שר ב־24.1).

בחודש החולף הוא שחרר אלבום סולו ראשון מזה תריסר שנים, כשהוא מגובה עם הרכב משלו – The Wizards Of The West. האלבום הטרי סחף אותי מהשמיעה הראשונה וזה כנראה האלבום שהכי חרשתי בחודש הראשון של 2021. הוא פסיכדלי, חללי, מלא גרוב וצלילים צבעוניים. אלבום אווירתי מאוד, שמגיע מקליפורניה השמשית, אבל עף ממנה כמו טיל למחוזות אחרים, מטייל מעל העננים ונוחת כל כך טוב על האוזניים. מומלץ בחום למי שמכירים את עבודתו וכמובן למי שלא. מהדברים היותר יפים שהוא עשה בקריירה וכמה כיף שהכישרון שלו פה בקדמת הבמה לאורך הוצאה שלמה, עם הקול והכלים והסאונד.



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ניסיון פוגש התחלה: על High Water של The Magpie Salute

פורסם בתאריך על ידי
2
היום שוחרר רשמית High Water I, האלבום החדש של The Magpie Salute ולמעשה אלבום הבכורה שלהם עם חומרים מקוריים. בשנה וחצי האחרונה חפרתי עליהם הרבה, כמובן בגלל השורשים של The Black Crowes ושיתוף הפעולה המחודש של כמה מיוצאי ההרכב ההוא, בראשות ריץ’ רובינסון ומארק פורד. ובכלל, הלהקה החדשה כאן שריץ’ הקים מתוך וייבים שליליים ופירוק לא נעים של הקרואוז לפני חמש שנים.
 
למעשה האלבום הזה נמצא אצלי להאזנה כבר חודש בערך לפני יציאתו הרשמית, ככה שהיה לי זמן לחרוש עליו ולהכיר אותו מקרוב. בשנה שעברה ה-Magpie שחררו אלבום self titled שכתבתי עליו והוקלט מול קהל בלייב וכלל קאברים ושירים של הקרואוז וכאלה שקשורים להיסטוריה של ריץ’ ומארק. זה היה אלבום עם כבוד לעבר, יחד עם מבט אל העתיד, ועכשיו העתיד הזה הפך להווה עם האלבום האמיתי הראשון של ה-Magpie שכולל חומרים ושירים מקוריים חדשים לגמרי.
 

ההשפעות ב-High Water לא רחוקות מההשפעות בזמנו על הקרואוז, אבל יש בו אווירה די שונה. אני רואה לא מעט השפעות שורשיות ופולקיות כאן ושילוב יפה שלהן עם החוזק והחשמל של הגיטרות של ריץ’ ומארק (שיחד תמיד היו לי אישית שילוב הגיטריסטים והסאונד הכי מושלם בעולם והרגשה של בית). יחד איתם ג’ון הוג עושה עבודה טובה מאוד בתור סולן ונשמע אף טוב יותר מההקלטות וההופעות שלהם בשנה שעברה.

unnamed-77
אם הייתי צריך לתאר, הסאונד והצלילים פה מושפעים ממפגשים של Fairport Convention פוגשים את ה-Faces פוגשים את Little Feat שפוגשים את Humble Pie. אבל עזבו השפעות, הדגש פה הוא החדש והמקור והיציאה לדרך האמיתית של להקה שעדיין בתחילת דרכה, למרות שחבריה וותיקים. וזה היופי אצלם. מפגש של הרמוניה מוזיקלית הדוקה עם משקל והיכרות של שנים יחד, שיוצרים משהו חדש מאפס. ניסיון פוגש התחלה.
 
אישית אני הרבה יותר מחובר לצד הראשון של האלבום. לדעתי הוא חזק יותר מהמשכו. החלק הראשון הזה כולל את הרוק’נרול הקלאסי של Mary the Gypsy ו-Send Me an Omen, יותר מהם את היופי והשילוב הנהדר ההוא בין פולק לרוק של שיר הנושא High Water וההתפוצצות והחוזק המוזיקלי של שיר כמו For The Wind.
 
אליהם מצטרפים הרגש והצלילים הפשוטים-יפים של Sister Moon ועוד יופי בנוי היטב בדמות Color Blind. בחצי השני של האלבום מגיעים גם כן רצועות מוצלחות, אבל החוזק הגדול של High Water מבחינתי נמצא בשש השירים הראשונים שלו. אני כן אוהב את הסאונד הקצת משתנה והשפעות אחרות בחלק השני. אם זה יותר בלוז ב-Take It All, הבוגי של Hand In Hand או סתם רצועות חיוביות ומלודיות תופסות שמזכירות את אלבומי הסולו של ריץ’ (Can You See) או של מארק (Walk On Water).
 
במכלול זה לא אלבום מושלם, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות טוב מאוד או אפילו מצוין. גם לא חיפשתי פה מושלם. חיפשתי וקיבלתי את ההתחלה הזו שציפיתי לה. עם תיבול של השפעות או חיפושים טיפה מפתיעים בסאונד שמתקבלים לטובה. אלבום שכולל את הבית שהכרת כל כך טוב ועכשיו אתה חוזר אליו אחרי הרבה שנים ורואה שהבסיס עוד שם, אך הוא השתנה למשהו אחר לגמרי שאתה מגלה לראשונה. 
 
הבניה הזו אמורה להמשיך בשנה הבאה עם היציאה של High Water II, כי החבר’ה הקליטו בעיקרון חומרים לאלבום כפול שהם מחלקים אותו לשניים. בינתיים החלק הראשון בתכנית עובד ואני מקווה שיגיע לכמה שיותר אוזניים. מחכה גם לראות אותם שוב ולחוות את השירים הטריים והמקוריים הללו בלייב.
 
תהליך הגדילה של ההרכב הזה הוא נורא מעניין, עם מוזיקאים שאני מכיר הכי טוב בעולם שמראים לי איך מולידים משהו חדש ואני מגלה מהם עדיין המון. איך הם חוזרים להתחלה מאפס, למרות כל הניסיון וההצלחות של העבר, עושים Restart ונמצאים על דרך שמרגישה מוכרת, אך באותה זמן גם נקייה וחדשה לגמרי. ויש עוד הרבה לפסוע עליה.
Permanent link to this post (577 words, 1 image, estimated 2:18 mins reading time)
אהבתם? שתפו את זה:

חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

פורסם בתאריך על ידי
2

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.

 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג’ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ’רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על “אלבום להקה” וכשהשם של להקת הגיבוי של ג’ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ד”ש מחברים וותיקים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שלושה אלבומים של אמנים אהובים שיצאו בזמן האחרון. שמות מוכרים, צלילים חדשים.

The Hold Steady – Teeth Dreams

חודש שעבר כתבתי על אלבום הבכורה של ה-Hold Steady שחגג בדיוק עשור. באותו הזמן של הציון הזה שוחרר האלבום החדש שלהם – Teeth Dreams, השישי המספר. הוא הגיע אלי קצת באיחור (עיכובים בדואר מעצבנים אותי ממש, במיוחד כשיש אלבומים בדרך שאני מחכה להם נורא). אבל אף פעם לא מאוחר לכתוב. ציפיה לאלבום הזה היתה הארוכה ביותר מכל האלבומים הקודמים, כי ארבע שנים עברו מאז האחרון שלהם, המרחק הכי ארוך בין אלבומים בדיסקוגרפיה של החבורה מברוקלין.

teeth dreams

מה יש לנו באלבום החדש? בעיקרון כל מה שטוב ב-Hold Steady, במיוחד בקטעים המחשמלים שלהם עם הליריקה שקצת קשה לתפוס בהתחלה ומבינים ממש טוב כשעוברים על המילים תוך כדי השמיעה השניה (שזה מה שאני עושה בדרך כלל בהאזנות טריות). מהרצועה הראשונה הם מראים שהם חזרו בכל הכוח, שיר אחרי שיר. למעשה יש רגיעה מסויימת רק בסוף האלבום, עם שתי הרצועות האחרונות שלו שיכולות נורא לרגש.

התגעגעתי מאוד לסאונד שלהם וזה מסוג האלבומים שנורא מתאימים לי לקיץ המתקרב. יש בו את הצליל הקלאסי המוכר שיזהה כל מי שמכיר אותם, יחד עם הרעננות שמגיעה אחרי המתנה של ארבע שנים. אצטרך לשמוע אותו עוד כמה פעמים כדי לראות איפה אני מדרג אותו בין האלבומים האחרים, אבל בינתיים כל פעם שאני מסיים אותו, הדקות האחרונות של רצועת הסיום Oaks מביאות לי חשק רב להתחיל להאזין שוב מההתחלה. כאלו סיומים בדיוק אני אוהב.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הרבה יותר מפסלון

פורסם בתאריך על ידי
3

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה “השיר הטוב ביותר מתוך סרט” והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט “Crazy Heart”, שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג’ף ברידג’ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.

אני התוודעתי לבינגהם ולמוזיקה שלו במהלך 2007, בעיקרון שנת הפריצה שלו. לפני כן בינגהם היה נער שעזב בית ספר, התפרנס קצת מרודאו, ובין רכיבות על פרים ונדודים בטקסס החל לכתוב מוזיקה. הוא הוציא כמה הקלטות בהוצאה עצמית, עד שחתם בלייבל של Lost Highway Records, הידועים  בתור בית לאמני קאנטרי-רוק, אמריקנה והסביבה (ראיין אדאמס, ג’וני קאש, ווילי נלסון, ואן מוריסון ועוד).

51yWhlTZvqL

אלבום הבכורה – Mescalito

את תשומת הלב שלי הוא משך בזכות המפיק של אלבומו הראשון – הגיטריסט מארק פורד (לשעבר חבר בלהקת הבלאק קרואוז). פורד הפיק וניגן באלבומו וכך ב-2007 יצא לאוויר העולם Mescalito, אלבום הבכורה של בינגהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: