אני טוב בלזכור תאריכים. במיוחד כשהם מכילים בתוכם זיכרונות שיצרתי לעצמי וחלומות פרטיים שהוגשמו. בכל אירוע כזה יש את הרגע הספציפי שבו יום מסוים הופך למיוחד, או התאריך שלו מפסיק להיות מספר והופך לזיכרון. לפני שבוע היה בדיוק כזה רגע. ה-14 באוגוסט כבר לא יהיה סתם תאריך בשבילי, אלא מעכשיו והלאה אני אסתכל עליו אחורה בתור זיכרון נפלא, סיפור, חוויה ועוד חלום קטן שהפך למציאות.
מעל עשר שנים שאני טס ורודף אחרי החלומות המוזיקליים הללו, אבל זו פעם ראשונה שאני טס במיוחד בשביל הופעה אחת בלבד. בשביל שם אחד, קול אחד ומוזיקאית ג’ינג’ית אחת שיודעת להזיז אצלי כמעט כל רגש אפשרי עם מילים וצלילים.
כבר המון זמן שג’ני לואיס נמצאת בראש הרשימה שלי של אמנים שלא ראיתי עדיין ואני הכי רוצה לחוות בלייב. אני מאוהב בה קשות מאז שהוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue (שחוגג עוד חודש עשור). האמת שהתרגשתי אתמול כפי שלא קרה לי הרבה זמן עם הגיחות האלה. זה היה נראה כ”כ מוזר וסוראליסטי שעוד כמה שעות, או דקות, היא תעלה מולי בשר ודם ותגיש את השירים המוכרים האלה, שכ”כ קרובים לליבי ועברו איתי מסעות אישיים.