ספיישל פרידה מדיקי בטס

דיקי בטס הלך לעולמו אתמול. ממש לא מזמן ציינתי לו פה יום הולדת 80. תמיד היה מבחינתי אחד הגיטריסטים הגדולים ביותר. לפני כמה שנים עבר שבץ ואז תאונה שהכניסה אותו למצב קריטי. סבל הרבה מבעיות בריאות, אבל איכשהו קם והמשיך. הפעם הוא נכנע ועזב את העולם הזה עם המון חשמל, סולואים וג’אמים מופלאים של גיטרות לאורך כל הקריירה שלו.

הוא היה אחד מהחברים המקוריים של ה-Allman Brothers כמובן. עכשיו ג’יימו המתופף הוא השריד האחרון מהליין-אפ המקורי של תחילת הדרך בסוף שנות השישים. דיקי שיתף פעולה עם כל שלושת הגיטריסטים הענקים האחרים של האולמנים בתחנות השונות של הלהקה. לצד דוויין אולמן עד מותו המוקדם, שאחרי מותו דיקי בלט הרבה יותר בכתיבת השירים ובתור הגיטריסט הבכיר בהרכב.

ספיישל The Allman Brothers בשנות התשעים

בתחילת חודש יולי של 1990 שוחרר Seven Turns, מה שהיה בזמנו אלבום הקאמבק של ה-Allman Brothers. זה קרה תשע שנים אחרי שני האלבומים הכושלים שלהם בתחילת שנות השמונים שהובילו לפירוק של הלהקה ומה שהיה נראה כמו הסוף. כל זאת אחרי ההצלחה בשנות השבעים והחלל החשוך שהשאיר אחריו המוות של דוויין אולמן ובארי אוקלי.

הקאמבק הזה התחיל ב-1989 כשהם חזרו להופיע בשביל חגיגות ה-20 להרכב, שחררו את ה-Box Set של Dreams והציגו את הליין-אפ החדש של האולמנים, שכלל בתוכו לראשונה את הגיטריסט וורן היינס והבאסיסט אלן וודי. שיתוף הפעולה שלהם יחד עם דיקי בטס וגרג אולמן הזניק שוב את האולמנים לא רק להצלחה מסחרית וחזרה לתודעה, אלא גם לתקופה מאוד יצירתית. כזו שהחלה עם האלבום Seven Turns ואז המשיכה לאורך שנות התשעים עם שני אלבומי אולפן טובים נוספים, אלבומי הופעה והחיבור המוזיקלי החזק ביותר מבחינתי שלהם מאז המוות של דוויין.

החודש לפני: 40 שנה לאלבום הבלתי מוערך של האולמנים

החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.

בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

לילה אחרון עם האולמנים

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, חברי The Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה.

אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג’קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.