בתקופה האחרונה עוברת מין רשימה כזו בפייסבוק של בחירת 10 האלבומים שהכי השפיעו עליך בתור נער, בשנות העשרה. לא תמיד אני משתתף בדברים האלה, אבל אם כבר כן, אז שיהיה עם טיפה יותר תוכן ועומק עם תוספת מילים. אז החלטתי לבחור עשרה אלבומים שמייצגים בשבילי את תחילת החיבור הרציני עם מוזיקה, בגיל 15 עד 19. זו כנראה תהיה הרשימה הכי לא ניינטיזית לאחד שהתבגר בניינטיז, אבל תמיד (ובמיוחד אז) נמשכתי יותר לדברים אחרים שלא כולם שמעו, או שודרו ברדיו וכדומה. ספציפית גם בתחילת הדרך העמוקה עם מוזיקה, נמשכתי נורא לדברים משנות השישים והשבעים וקצת פחות למה שקורה מסביבי באותו הרגע. למרות שעדיין יש פה נציגים כאלו.
פטי סמית’ בת 70: פוסט אישי ומיקס סוקר קריירה
זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd’s Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ”כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.
אלבומי השנה 2016
סיכום שנה – הקדמה:
היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.
פוסט חימום: ההוצאות המחודשות ומיוחדות של השנה
ביום שני הבא (19.12) יגיע פוסט סיכום השנה הענקי והמסורתי של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל עוד לפני המנה העיקרית הדשנה, אני מביא לכם\ן את מנת המתאבנים של 2016, עם עשר ההוצאות הנלוות שלי; הוצאות מיוחדות ומחודשות, אלבומי לייב ו-Box Sets שיצאו השנה ואהבתי. על הרבה מהן כתבתי ועדכנתי במהלך השנה גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג, שמתעדכן מדי יום.
בסוף יש גם רשימה שמית בלבד של עוד עשר הוצאות ראויות לציון. מוזמנים ליהנות, להתחמם ולדגדג קצת את החך המוזיקלי, והכינו את עצמכם לטקס המרכזי של הבלוג בשבוע הבא, עם פוסט אלבומי השנה הגדול שכבר מת לצאת מהתנור. בניגוד לרשימת 50 אלבומי השנה שלי, פה אין דירוג ואין קשר לסדר של ההוצאות.
בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן
בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז’אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.
בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז’אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.
גיליאן וולש: 20 שנות קריירה
שנת 2016 מציינת כבר שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה של גיליאן וולש ושחרור אלבום הבכורה שלה ושותפה המוזיקלי ולחיים – דייב רולינגס. עשרים שנה של עשייה לאחד מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר בסביבה. לכבוד הציון הכנתי פוסט חגיגי בשלושה חלקים שמוגש לפניכם כך:
20 שנה, 20 תחנות – מעבר על כל הקריירה של גיליאן מהעיניים (והאוזניים) שלי, עם עשרים תחנות בולטות שבחרתי בצורה כרונולוגית, מ-1996 עד היום.
ערב מושלם באמסטרדם – טקסט אישי על הפעם היחידה בה ראיתי את גיליאן בהופעה, בערב מוזיקלי שנשאר כאחד המושלמים והמקסימים שחוויתי.
החודש לפני: Long May You Run
יולי 1976. ניל יאנג וסטיבן סטילס נמצאים כבר חודש בתוך סיבוב ההופעות של ההרכב המשותף החדש שלהם. על הבמה הכל נראה נהדר והם מגיעים אפילו יחד לגבהים מוזיקליים מצוינים. כל זה עם נציגים מהקטלוג המוקדם הנפלא של שניהם ושורה של שירים חדשים לגמרי, לקראת אלבום טרי של הצמד שצפוי לצאת בקרוב. ואז, הכל מתפרק. יאנג עוזב במפתיע את סיבוב ההופעות וסטילס נשאר לבדו, עם עוד חודשיים של הופעות מתוכננות ואלבום בידיים שעוד לא יצא, שהיה אמור להחזיר אותו לאור הזרקורים מבחינת יצירה חדשה.
הרקע לנקודה הזו בזמן הוא לא פחות חשוב מהאירוע הזה שהתרחש לפני ארבעה עשורים. אז הולכים רגע שנה אחורה.
ביקורת שמיקורת: על האלבום החדש של Wilco
שנה בלבד עברה מאז Star Wars, האלבום הקודם והמפתיע של וילקו. זה היה אלבום קצר, מעט ניסיוני ומלוכלך, שהרגיש ספונטני והתחבב עלי מאוד. עכשיו מגיע ההמשך שלו – Schmilco, עם שירים שהוקלטו באותם סשנים של סטאר וורס, אבל נשמעים ממקום אחר לגמרי.
שמילקו הוא אלבום שכולו חזרה ואהבה טהורה לגיל ההתבגרות ולתמימות, עם כל הפחדים, ההתבודדות, אהבות ותקוות ראשונות ולא מעט כאב לב שמגיע עם כל זה. מקומות שאני חושב שכמעט כל חובב מוזיקה עמוק וקורא של שורות אלו היה בהם. בזמנים שמוזיקה הצילה אותנו, היתה חבר בשעת צרה וגרמה לנו לפנטז על העתיד. זה נשמע על ההתחלה של האלבום, עם Normal American Kids והפחד והידיעה שאתה שונה וההזדהות איתם. מכאן, דרך תריסר רצועות קצרות, רכות ואקוסטיות ברובן, וילקו חוזרים לטריטוריה הזו. לתקופה שמזמן עברה, אבל משהו ממנה עדיין אצלנו. בזיכרונות, עמוק בפנים, או במוזיקה.
אלבומים חדשים: סיכום קיץ
יצאו המון אלבומים מעולים הקיץ. על חלקם כתבתי פה ושם, אבל על הרבה מהם לא הספקתי, בגלל הטיול ביולי או סיבות כאלה ואחרות. אוגוסט עומד להסתיים, אז הגיע הזמן לסכם קצת את הקיץ עם עשרה אלבומים שהפכו לי אותו לקצת טוב יותר. חלקם ממש טריים וחמים מהתנור, וחלק שוחרר מוקדם יותר בחודשיים+ החמים והלחים האחרונים.
בקרוב נכנסים לישורת הכמעט אחרונה בשנה המוזיקלית הזו, עם תקופת אלבומי הסתיו ואז דצמבר עם חגיגות סיכומי השנה שכבר במרחק לא כזה רחוק. אז מוזמנים לקחת משהו קריר לשתות ולקרוא ולשמוע על העשיריה שעשתה לי את הקיץ הזה.
————————————————————————————————————–
30 שנה ואלבום חדש לדינוזאור ג’וניור: מיקס סוקר קריירה מיוחד
בשנה שעברה חברי .Dinosaur Jr חגגו שלושים שנה לאלבום הבכורה. קצת קשה לקלוט שההרכב הזה כבר כ”כ הרבה זמן בסביבה, כי המוזיקה עדיין נשמעת צעירה וסוחפת כאילו הם בתחילת דרכם. הטריו של ג’יי מסקיס, לו בארלו ואמט מרפי, שפרץ בשנות השמונים, עבר הצלחות, תהפוכות ועזיבות לתוך הניינטיז, השאיר את מסקיס כחבר מקורי יחיד בהמשך וסיים את דרכו הראשונה לקראת סוף המילניום הקודם.
