My Morning Project Vol. 1 – Where To Begin

פורסם בתאריך על ידי
1

לשאר חלקי הפרויקט:
חלק 2 – I Needed It Most
חלק 3 – Master Plan
חלק 4 – Off The Record
חלק 5 – Movin’ Away
חלק 6 – I Will Sing You Songs
חלק 7 – In It’s Infancy


I was born in east Kentucky, home of where the grass is dyed”
“Always down and always out, but my morals always seemed just fine

תמיד כשהייתי ממליץ על אלבומים של מיי מורנינג ג’אקט למאזינים טריים, או כשאנשים היו שואלים אותי מאיפה להתחיל איתם, אף פעם לא כיוונתי באמת להתחלה…תמיד זה היה לאלבומים המאוחרים יותר, ספציפית התקופה של 2003 עד 2008 (שאגיע אליה בהמשך הפרוייקט). כי יש משהו מאוד שונה בשני האלבומים הראשונים לעומת הרביעיה שהגיעו לאחר מכן. אם זו הפשטות, הסאונד, ההפקה הקטנה, שירים שנשמעים יותר כמו דמואים וכמובן לפני הפריצה האמיתית. יחד עם זאת, לשני האלבומים הראשונים יש את הקסם שלהם. כזה שלפעמים קולטים אותו קצת אחר כך. אולי עם היכרות מקיפה יותר של ההרכב או השמיעה שלהם בלייב. אצלי אישית השירים פה חלחלו בזמנו טיפה לאט. לפחות לעומת האלבומים המאוחרים יותר. אבל כשזה קרה, הבנתי את היופי שלהם ומאז הם לא עזבו אותי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: האלבום שצמח מן ההריסות

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג’ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג’יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג’יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.

כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה. או לפחות הסיפור הקצת טראגי שלנו, אבל כזה שבזכות הטרגדיה שלו קיבלנו שתי להקות אדירות ואהובות עלי נורא. שתיהן מציינות ב-2015 עשרים שנה לאלבום הבכורה שלהן, שתיהן פעילות עד היום, אבל האחת היותר קרובה לליבי מציינת ממש בימים אלו שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה שלה. זכיתי גם לחגוג איתה את 20 השנים הללו לא מזמן.
בלב הסיפור הזה נמצאים שלושה הרכבים, שני מוזיקאים אדירים וחברות אחת שהתפרקה והובילה לדרכים נפרדות.

אם שואלים אותי, Uncle Tupelo היתה מלהקות הרוקנ’רול\אלט-קאנטרי הכי טובות בסביבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ולמעשה גם עד היום. המוזיקה שלהם נשארה מצוינת ושרדה היטב את מבחן הזמן. הם התחילו בתור טריו שכלל את מייק היידורן, ג’יי פרר וג’ף טווידי. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כמה חברים, אבל זה היה הלב של ההרכב. לב שנשלט יותר ע”י שני חבריו הדומיננטיים טווידי את פרר ועם הזמן נחצה לשניים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

בין פירוק להתחלה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בחודש האחרון הגיעו שורה של אלבומים שציפיתי להם. החלטתי לכתוב על ארבעה מתוכם. רציתי לציין גם את האלבומים החדשים של סטיב ארל, Father John Misty ובטי לאבט, אך אשאיר אותם לזמן מאוחר יותר או לסיכום השנה. הנה אלו שהיו יותר בולטים אצלי בחודש פברואר:

American Aquarium – Wolves

אחד האלבומים שהכי שמחתי שיצאו והוקלטו בכלל, כי האלבום הזה לא היה אמור לקרות…אמריקן אקווריום הם מההרכבים היותר אהובים עלי בעשור האחרון בסצינת הרוק הדרומי הבועט והאלט-קאנטרי. יש להם סאונד שקרוב גם ללהקות אהובות עלי אחרות כמו הדרייב ביי טראקרס ו-Lucero. האלבום האחרון שלהם, Burn.Flicker.Die, יצא לפני שנתיים וחצי והוא היה אמור להיות שירת הברבור של ההרכב. הלהקה היתה די מותשת מהדרכים, בצרות כלכליות ויחסים לא משהו בין חברי הלהקה. הם די החליטו לפרק את החבילה אחרי שהאלבום הזה יצא. אבל אז הוא פתאום הצליח במידה מסויימת שגרמה להם לחזור מההחלטה ולהמשיך הלאה. בתחילת השנה שעברה הם הודיעו על אלבום חדש בדרך ששמו Wolves. אלבום שהוציא אותם במובן מסויים גם לדרך חדשה.

AA_WOLVES_COVER_400_400_s_c1

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2014

פורסם בתאריך על ידי
2

כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז’אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו “Short Term 12” או “לואין דייוויס” או “לפני חצות” מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחן – Gone Girlenhanced-buzz-wide-384-1406873867-8

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי ינואר\פתיחת שנה

פורסם בתאריך על ידי
8

אז אחרי שפתחתי את 2015 בבלוג עם בוב דילן, הגיע הזמן לפתוח רשמית את עונת האלבומים החדשים. ברבע הראשון של 2015 יש לא מעט אלבומים שאני מחכה להם. חלקם שוחררו, הרבה מהם בדרך. הנה ארבעה שיצאו בינואר ופתחו לי את השנה + עוד שני אלבומים ישנים אהובים שחוגגים החודש יום הולדת.

Justin Townes Earle – Absent Fathers
absent fathers

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארבעה חודשים בלבד לאחר האלבום Single Mothers של 2014, ג’סטין טאונס ארל הוציא את המשכו – Absent Fathers, שגם פתח לי רשמית את שנת 2015. מסתבר שהוא כתב כמות נכבדה מאוד של שירים לאלבום ההוא והחליט לפצל את הסשנים לשני חלקים. בניגוד לאלבומים אחרים שיוצאים בטווח זמן קרוב כי פשוט היו הרבה חומרים, פה יש המשכיות נורא ברורה. בשמות של האלבומים, האווירה והנושאים. אומנם טאונס ארל תמיד התעסק ברגשות והמלנכוליות האישית שלו, אך כאן גם נכנסים בנוסף למשוואה יחסים עם הורים ומשפחה.

אפשר להגיד ש-Absent Fathers שומר על הרמה של קודמו. שני החצאים המשלימים הללו הם לא האלבומים הכי טובים שלו, אבל הם עושים את העבודה . גם לחוד וגם כמקשה אחת (נסו לשמוע אותם ברצף, הם גם משלימים בדיוק שעה של מוזיקה יחד). יש פה עדיין הרבה מג’סטין שאני נורא אוהב, עם הרגש האמיתי והאפלולי, הקצב שמגיח מדי פעם ורגעים נהדרים כמו השילוב של הפדל-סטיל, הקול והמילים בשיר כמו Day And Night.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: Blood On The Tracks

פורסם בתאריך על ידי
1

הרבה זמן שלא שמעתי בוב דילן. או כתבתי עליו. למעשה אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אלבום שלו ולחצתי Play. פשוט בשנים האחרונות קצת ירד לי ממנו. לא חזרתי גם לאף אלבום ישן שלו כבר מספר שנים. ואני מדבר פה על אחד האומנים היותר בולטים אצלי בבית על המדפים. זה לא שהפסקתי לאהוב, פשוט יש תקופות כאלו. לפעמים הן גם ממש ארוכות. הוא גם לא ממש בלט אצלי בבלוג בכמעט חמש השנים בו הוא קיים. זה כנראה כי כתבתי עליו כ”כ הרבה בעבר…בפורומים וכדומה. בגיל צעיר יותר ובתקופות אחרות כשכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו כאן לידי, ספר ה-Lyrics השלם מכל השנים וכל מיני מוצרי דילן אחרים על המדפים היו ממש צמודים אלי. עד עכשיו.

We always did feel the same”
“We just saw it from a different point of view

את השורות האלה אני כותב באמצע הלילה, עם מזג אוויר סוער בחוץ, כוס קפה מלאה פה לידי בפנים ו-Blood On The Tracks מתנגן ברקע. בדיוק 40 שנה אחרי ששוחרר לראשונה בתחילת 1975. אלבום שלכבודו הרגשתי צורך לחזור לכתוב ולשמוע קצת דילן. אז הנה אני משתף.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי השנה 2014

פורסם בתאריך על ידי
14

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו”ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק’לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג’ק ברוס, ג’וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: יום אחד בנובמבר

פורסם בתאריך על ידי
4

אם הייתי צריך להכין רשימה בסגנון של “האלבומים שהכי עיצבו אותי” במהלך החיים, השניים האלה בטוח היו שם. גם אם הייתי צריך להביא רשימה של עשרים, או עשרת האלבומים הכי קרובים לליבי, הם די בטוח היו שם. ועוד במלא רשימות דומות אחרות שיהללו את האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.

שניהם יצאו באותה השנה (1994), באותו החודש (נובמבר) ובדיוק באותו היום (ה-1 לחודש, יום שלישי). שניהם גרמו לי להתאהב ברמות קשות (עד ממש קשות) באמנים שהוציאו אותם ושניהם אלבומים שלא נמאס לי מהם אף פעם, לא משנה כמה שנים הם אצלי על המדף  ועל הלב.

————————————————————————————————–

“Don’t judge a book by his cover” – זה משפט שאמרתי להמון אנשים בין השנים כשהמלצתי להם על Amorica של הבלאק קרואוז. כי הדבר הראשון שרואים באלבום זו העטיפה, והבחירה לזו של Amorica היא לא הכי מושכת בעולם, בלשון המעטה. למי שלא יודע מאיפה היא הגיעה, אז היא לקוחה משער של המגזין Hustler, בגיליון שיצא ביולי 1976. אל תשאלו אותי למה, גם אני לא מת עליה, במיוחד כשהיא מייצגת את הלהקה מספר אחת שלי, אבל כמו שאני תמיד אומר – עדיף להתעסק בחומר המוזיקלי שבפנים. וכמה שהחומרים האלה טובים…

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הכוכבים של 2011

פורסם בתאריך על ידי
1

יצא ובחודש האחרון שוחררו שלושה אלבומים שכוללים אמנים שכיכבו אצלי בגדול לפני שלוש שנים בסיכום שנת 2011 של הרמוניה דרומית. לשניים מהם נורא חיכיתי, אחד די הפתיע.

Ryan Adams – Ryan Adams
ryan

אלבומו הקודם של ראיין אדאמס – Ashes & Fire, הגיע למקום השישי שלי באותו סיכום לפני שלוש שנים. אחד הדברים שאני אוהב אצלו זה שבכל אלבום חדש מיד שומעים שזה הוא, אבל איכשהו האווירה של האלבום שונה מאוד מקודמו. כך קורה גם הפעם עם חזרה מבורכת מבחינתי של רוקנ’רול בסיסי יותר, לאחר שהאלבום הקודם היה ממש סולו אקוסטי ואישי. כיף לשמוע את אדאמס שוב עם להקה שמגבה אותו, והוא אסף פה חבר’ה די מוכשרים לאותו גיבוי. אם זה בנמונט טנץ מה-Heartbreakers על הקלידים, הבאסיסתית הכשרונית והתגלית הצעירה דאז טל וילקנפלד (ג’ף בק ועוד) והמתופף שאני אישית אוהב, ג’רמי סטייס (לשעבר ב-New Earth Mud של כריס רובינסון).

יש גם שני אורחים מפתיעים באלבום בדמותם של ג’וני דפ שמנגן גיטרה בשני קטעים וכמו כן זוגתו של אדאמס השחקנית מנדי מור שהוסיפה קצת קולות בשני קטעים גם כן. עם כל זה, מי ששולט ביד רמה באלבום זה כמובן אדאמס עצמו, שחוזר עם אלבום מהנה שיודע להיות גם קליל וגם רציני ועמוק במספר קטעים. בגדול יש פה יותר חזרה לרוקנ’רול הכללי שהיה שם באלבומים עם ה-Cardinals, אך עדיין בסאונד ואווירה מעט אחרים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הקיץ שהיה וכמעט היה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אז הקיץ עוד שניה מסתיים (מבחינת התאריכים, פחות עם מזג האוויר). מאז חודש יוני לא כתבתי פוסט חדש, לאחר שהקודם סיים פרוייקט מרגש שהוביל בסוף לאכזבה מקומית. עבר מאז המון. אז חודשיים אחרי, הנה סיכום קיץ קטן שלי, עם כמה אירועים שהיו, מקומיים ואישיים, והאלבומים הבולטים כמובן שעשו לי שהנעימו לי את הימים והלילות החמים.

חודש יוני

אז מה היה לנו?

הרולינג סטונס ו-מ. וורד פותחים את מה שאז היה אמור להיות בערך הקיץ הכי טוב פה מבחינת הופעות חו”ל. התחיל המונדיאל. הולנד דופקת חמישיה מול ספרד. אני מאושר. עזבתי את העבודה לחופש מאוד מוצרך. פרוייקט ניל יאנג שלי בבלוג מגיע לשיאו לקראת ההופעה בארץ. ההתרגשות עולה.

אלבומים בולטים:

Rich Robinson – The Ceaseless Sight
the ceaseless sight

אלבום סולו שלישי לריץ’ רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ואחד שהתעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכך פעם שריץ’ חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ’ מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא ימאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות. בינתיים מבחינתי ריץ’ מנצח את אחיו השנה והאלבום החדש של ה-Brotherhood של כריס. יש בו משהו הרבה יותר מחובר ואחיד.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: