כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!
על געגועים ואלבומים חדשים
הגיע הזמן להתחיל לסקר קצת אלבומים של 2016. אז כרגיל בינואר\פברואר, קצת על אלבומים טריים שפתחתי איתם את השנה:
Dylan LeBlanc – Cautionary Tale
בסיכום השנה הראשון של הבלוג ב-2010 שמחתי נורא להציג את האלבום Paupers Field. זה היה אלבום הבכורה של בחור בן 20 בלבד העונה לשם דילן לבלנק. המון יופי היה באלבום ההוא שהפך להפתעה חמה ונהדרת אצלי. שנתיים אחר כך יצא אלבומו השני שלא השפיע עלי באותן רמות. עכשיו, אחרי ארבע שנים של הפסקה, לבלנק חוזר עם אלבומו השלישי Cautionary Tale והוא מחזיר איתו הרבה מהמשיכה היפה והראשונית ההיא של תחילת הדרך.
על פרק-סרט הפיילוט של Vinyl
למרטין סקורסזה תמיד היה חיבור חזק עם מוזיקה ביצירות שלו. ספציפית זו של שנות השישים והשבעים והרוקנ’רול של הסצינה בה הוא מתמקד בפרויקט החדש – המיני סדרה Vinyl. עד היום היצירות המוזיקליות של סקורסזה היוו פסקול לסרטיו וכמובן הדגשים היותר רחבים עם הסרטים הדוקומנטריים שביים; The Last Waltz שתיעד את שירת הברבור של The Band ב-1976, או אלו הביוגרפיים של שנות האלפיים כמו No Direction Home על דילן, Living In The Material World על ג’ורג’ האריסון וכמו כן סרט ההופעה Shine a Light של הרולינג סטונס. הלהקה שתמיד היתה הכי קרובה אליו. כעת, הוא ומיק ג’אגר משתפים יחד פעולה בתור יוצרים ולוקחים את העשייה המוזיקלית צעד אחד קדימה. או בעצם שנים אחורה, היכן שהסדרה החדשה מתרחשת.
ג’ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat
היה לי קצת מוזר כשג’ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג’ינג’ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר. כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.
אלבומי השנה 2015
וואו, השנה הזו עברה בטיל. והיא היתה מלאה בכ”כ הרבה מוזיקה טובה…כזו ששיתפתי הרבה בפוסטים בבלוג ובמיוחד על בסיס יום-יומי בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, וגם כזו שלא כתבתי עליה מילה ואני שמח סוף סוף לחשוף פה בסיכום. במיוחד כמה שמות ספציפיים ששמרתי קרוב לחזה.
Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70
אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:
כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.
לילה אחרון עם האולמנים
ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, חברי The Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה.
אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג’קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.
עם הפנים קדימה
אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.
הנקודה הנמוכה ביותר על החוף
זה קרה ערב אחד באמצע חודש מאי, 1974. השמועה אומרת שניל הגיע למועדון ה-Bottom Line בניו יורק בלי ממש כוונה להופיע, ורק אחרי שראה שם את Ry Cooder על הבמה הוא קיבל השראה ועלה לסט סולו ספונטני של שעה. אבל אולי הכל היה מתוכנן מראש. אף אחד מאיתנו לא יודע. אף אחד גם לא יודע למה השירים באלבום שיאנג בדיוק סיים להקליט באותו הזמן, נשכחו ונדחקו הצידה כאילו היו פרוייקט כושל שנועד להימחק מהדיסקוגרפיה שלו. למה השירים של אחד האלבומים הכי טובים ואהובים בקריירה של יאנג לא קיבלו כמעט במה, או סיבוב הופעות משלהם. למה ערב ספונטני אחד במועדון קטן במנהטן נבחר לייצג את הקסם המיוחד והנדיר כ”כ כיום של השירים שבוצעו שם?
קוצים בלב וכוכבים בהפתעה
ה-17 ביולי הביא איתו שלושה אלבומים נהדרים. על אחד כבר כתבתי בהרחבה, הנה השניים האחרים:
Samantha Crain – Under Branch and Thorn and Tree
באותו היום בו שוחרר האלבום החדש של ג’ייסון איזבל, יצא גם החדש של סמנת’ה קריין. אלבום שאני חייב לכתוב עליו קצת, כי היה לי פספוס גדול עם אלבומה הקודם – Kid Face. אלבום שיצא במהלך 2013 והגיע אלי קצת מאוחר ולכן לא היה בסיכום שלי דאז. הוא לגמרי היה נכנס לשם, במקום אפילו יחסית גבוה. אז שנתיים אחרי אני מכפה על זה עכשיו עם אלבומה הרביעי והטרי – Under Branch and Thorn and Tree.