חזרתה של הפינה המציינת יום הולדת עגול לאלבומים אהובים. הפעם בחרתי שני אלבומי בכורה של הרכבים שאני מאוד אוהב, שיצאו שניהם בדיוק החודש לפני עשר שנים.
“The 80’s Almost Killed Me”
החודש הולך לצאת Teeth Dreams, האלבום החדש של The Hold Steady והשישי במספר של ההרכב מברוקלין. בדיוק באותו חודש מרץ, רק עשור שלם לפניו, הם פרצו עם אלבום הבכורה שלהם. וזו היתה פריצה שסימלה בשבילי לא רק את ההצגה שלהם לעולם, אלא גם סוג-של פסקול חדש ומקורי לתקופה מסויימת. גם מוזיקלית וגם מבחינת טקסט.
טקס האוסקר ה-86 יערך ביום ראשון הקרוב וזו ההזדמנות שלי לכתוב על הסרטים שהכי אהבתי ב-2013, מאלו שישתתפו בטקס וכמובן אלו שלא. והיו לא מעט כאלו בשנה החולפת. חלקם מוכרים, חלקם אולי חלפו לידכם וחבל וחלקם גם בכלל לא הגיעו לאקרנים בארץ. בחלק הראשון של הפוסט אעבור על הסרטים האהובים עלי ביותר שלא הגיעו לקחת חלק בטקס (או לא באופן שבאמת מגיע להם) ובחלק השני אעבור על ההימורים והפייבוריטיים שלי שכן נמצאים שם.
יש לא מעט סרטים שאהבתי מבין המועמדים לאוסקר, אבל לפניהם הנה 10 הסרטים האהובים עלי שבעיקרון לא יהיו שם. פותחים את הרשימה שלישיה שיהיו שם בקטנה, אך מגיע להם יותר. נועלים את הרשימה שלישיה נהדרת שהצופים בארץ לא זכו לראות על המסכים. ובאמצע עוד כמה מומלצים. נתחיל.
הגל הראשון של אלבומי 2014 כבר מציף אותי והחבילות מחו”ל מגיעות אחת אחרי השניה עם המוזיקה החדשה של השנה. אז הנה קצת על שלושה אלבומים מפתיחת השנה הנוכחית.
הסופרגרופ
זה ממש כיף כשאמנים שאתה אוהב חוברים יחד להרכב חדש, גם אם זה משהו חד-פעמי ולטווח זמן קצר. הסופרגרופ (הראשון) של השנה כרגע הם Hard Working Americans. הרכב שכולל שני שמות שאני מאוד אוהב – טוד סניידר וניל קאסל. בהרכב נמצאים גם דייב סקולס מ- Widespread Panic ודווין טראקס, האח הצעיר של דרק טראקס (שנקרא על שמו של ההשפעה הכי גדולה על אחיו, דווין אולמן כמובן). אלבום הבכורה של החבורה הזו הוא למעשה אלבום של קאברים לשירים שאיכשהו עוסקים או קשורים ב-Working Class של אמריקה ומסביב. אפשר למצוא פה שירים של וויל קימברו, של הייס קארל וסיום כלבבי עם קאבר ל-Wrecking Ball של גיליאן וולש.
עוד שנה עברה. שנה גדושה באירועים, טיולים, אנשים, התחדשויות, אהבות, אכזבות והמון המון מוזיקה טובה. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, כי יש הרבה על מה לעבור – אני מציג בפניכם את הסיכום השנתי שלי, אלבומי השנה 2013.
הפעם ברשימה נמצאים 50 אלבומים שיצאו במהלך השנה החולפת. 46 מתוכם אלבומי אולפן בנוסף לשני אלבומי הופעה שהוקלטו בהפרש של 40 שנה בדיוק, עוד אלבום שהוא בעצם חגיגה ומחווה שהוקלט שנה שעברה והוצאה אחת של הקלטות ישנות שלא ראו אור קודם לכן. היה לי קשה להחליט אילו מההוצאות שלא הוקלטו השנה (אך כן יצאו השנה) להכניס לרשימה. השארתי בסוף בחוץ שלוש הוצאות מחודשותמורחבות ממש טובות בדמות הקופסא הגדולה של The Band ב-Academy of Music, ההוצאה השלמה והמלאה של Humble Pie ב-Fillmore והוצאת הדלוקס השווה של Mad Season.
לניל יאנג יש הרבה אלבומים טובים, פחות טובים, מלוכלכים, בולטים, דחוקים לפינה, מיוחדים, נותנים בראש, חשמליים, אקוסטים, מפתיעים, מבריקים ואפלים. יש אבל אולי רק אלבום אחד שהוא כל הדברים האלה יחד.
בסוף שנת 1972, כשהוא רכוב על ההצלחה האדירה של Harvest, יאנג התכונן לסיבוב ההופעות שבעצם יגבה סוף סוף את אותו אלבום. ההרכב שעמד ללוות אותו בסיבוב הזה, מיד בפתיחת שנה חדשה, הם ה-Stray Gators, שגיבו אותו גם בהקלטות של Harvest. מי שהגיע לחזרות גם כן הוא החבר הטוב, הגיטריסט והכותב המוכשר דני וויטן מ”קרייזי הורס”. הוא היה אמור להצטרף לאותו סיבוב הופעות, אך היה כבר די עמוק בעולם השתיה והסמים והתקשה לנגן את השירים החדשים. ברמה כזו שיאנג, שתמיד העריך את וויטן עד-מאוד בתור מוזיקאי ואדם קרוב, שלח אותו הביתה. שעות ספורות לאחר מכן יאנג קיבל טלפון שבו הודיעו לו שדני וויטן נמצא ללא רוח חיים.
חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.
ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג’ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.
חודש מרץ היה עמוס וללא כתיבה. הייתי בהופעות בחו”ל, רצתי את חצי מרתון תל אביב וחיכיתי ללא מעט אלבומים שיוצאים עכשיו בעונה הנוכחית.
אביב הוא תקופה שקטה יותר בכל מיני תחומים. מתרגלים כבר לשנה החדשה, נכנסים לשגרה בהרבה תחומים, בקולנוע זו עונת הסרטים היבשה אחרי האוסקר ולפני סרטי הקיץ. אבל במוזיקה האביב תמיד היה עמוס במלא אלבומים חדשים שאני מחכה להם. זה לא דבר שונה גם השנה. הרבה הקלקות על הזמנות דיסקים מחו”ל, עוד ועוד אלבומים נכנסים לוויש-ליסט וים של דברים חדשים שאני מחכה להם לשמוע. אז הנה שלישייה מתוך ים האלבומים שפותחים לי את העונה.
ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.
בינואר 73 שוחרר אלבומם השלישי של Little Feat. האלבום שאחראי אולי הכי מכל לסאונד הייחודי להם.
ליטל פיט הם ממש לא הרכב דרומי כמו שהרבה חושבים. הם פשוט משלבים במוזיקה שלהם כ”כ הרבה אלמנטים ממקומות וז’אנרים שונים שקשה לי להגדיר אותם גם “רוק-דרומי”. אם זה בוגי ובלוז, אמריקנה, R&B, קאנטרי-רוק ו-Soul ואפילו ג’אז ופיוז’ן. כל זה מתערבב בסלט המוזיקלי שלהם בראשות הכתיבה, הנגינה, המנהיגות והקול של לואל ג’ורג’ (Lowell George).
אחרי עשור וחצי בערך של יצירה והופעות כמעט בלי הפסקה, רובן עם My Morning Jacket כמובן, ג’ים ג’יימס החליט סוף סוף להוציא לאוויר העולם אלבום סולו מלא ראשון. בשבילי היו אלה חדשות מרתקות, מכיוון ש-MMJ הן אחת הלהקות היותר קרובות אלי בשנים האחרונות. מאלו שכל אלבום בדיסקוגרפיה שלהן נמצא אצלי במדף, ההתעמקות איתן גדולה ושגם נדדתי במיוחד לארצות זרות רק כדי לראות אותן בלייב. תוצר הסולו המלא הזה יצא החודש תחת השם “Regions of Light and Sound of God”. ג’יימס תמיד פנה לכל מיני פרוייקטים וצדדים שונים בקריירה, מעבר ללהקה המרכזית שלו, וגם עכשיו אפשר להגיד שהוא הצליח שוב לחדש ואף להפתיע. גם אחרי כל האלבומים של MMJ, הפרוייקטים של Monsters of Folk ו-New Multitudes, ה-EP מחווה עם השירים של ג’ורג’ האריסון, והמון ביקורים בפסקולים, אלבומי מחווה למיניהם ואלבומים של אמנים אחרים. עכשיו הוא לבד. לגמרי לבד.