דבנדרה חוזר לישראל

דבנדרה בנהארט חוזר להופעה בישראל, ב-16 ביוני ב-בארבי ת”א.

בנהארט, שיחגוג 29 בסוף החודש, הוא אחד האמנים וה- Singer/Songwriters היותר מעניינים כיום בשטח. משלב מוזיקת פולק, יותר על הצד האלטרנטיבי שלה, עם הרבה טעימות והשפעות מגוונות שהדביקו לו את סגנון ה- Freak Folk. וזה מתאר אותו די טוב. סוג של היפי מודרני, קצת מוזר, על גבול הפסיכדלי והנסיוני, שעושה אחלה מוזיקה.

בעשור האחרון יצאו לו כמה אלבומים מצויינים. ביקר פה לפני 4 שנים עם שתי הופעות שלא הלכתי אליהן, כי בזמנו פחות הכרתי אותו. אחר כך הגיע החיבור והצטערתי על זה. עכשיו אני לא הולך לפספס את ההופעה. כרטיס כבר יש.

ארבעים שנה, ארבעה הרוגים, שיר אחד

אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי, 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.

אולפן ההקלטות Record Plant בלוס אנג’לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי, 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר Ohio שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.

אך הכל התחיל קצת לפני זה.

בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה”ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות, כשהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי, סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של שנות השישים שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.

ג’ף בק בארץ הקודש ועדכונים נוספים

לא כתבתי בזמן האחרון, יש קצת לחץ בעבודה ועיסוקים אחרים (ככה זה שעובדים בהוצאת ספרים ומתקרבים לשבוע הספר). אבל זה לא אומר שאין עדכונים! אז הנה כמה אחרונים למעוניינים והמעוניינות:

נתחיל עם הביקור המפתיע בארצנו הקטנה – הגיטריסט האגדי ג’ף בק הולך לנחות אצלנו ב-5 באוקטובר. ידיעה ששימחה אותי מאוד. בק שנים מהגיטריסטים האהובים עלי. אני אוהב במיוחד את ההרכבים להם היה שותף בשנות השישים: ה-Yardbirds כמובן (היה חלק משלישיית הגיטריסטים המופלאים של ההרכב, עם קלפטון לפניו וג’ימי פייג’ אחריו וגם תקופה קצרה ומלהיבה שלהם יחד בלהקה) ולאחר מכן ה-Jeff Beck Group שהוציאו שני אלבומים מצויינים בסוף אותו עשור של הסיקסטיז.

עיבוד פנטסטי

אתמול התיישבתי לראות את הסרט ששכרתי ב-DVD לסופ”ש, שהוא סרטו האחרון של הבמאי ווס אנדרסון“Fantastic Mr. Fox”.

אתחיל בלהגיד שהסרט היה נפלא. אמשיך בזה שהסרט לא הגיע לישראל להקרנות רגילות בקולנוע ורק היה פה לאיזו הקרנה או שתיים מיוחדות בסינמטקים. בחודש שעבר הוא יצא ב-DVD בחו”ל (זון 1).

נורא נהניתי ואני חושב שזה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר שעשו לספר של רואלד דאל, אחד מסופרי הילדים היותר מקסימים שדרכו בעולם הספרות. אנדרסון (“Rushmore”, “משפחת טננבאום”, “עמוק במים”, “רכבת לדארג’ילינג”), בצורה מאוד מיוחדת, הקים פה לחיים את אחד מהסיפורים הנפלאים הללו.

חג לתקליטים

בסופ”ש הקרוב, או יותר ספציפית ביום שבת ה-17 באפריל, יחול זו הפעם השלישית Record Store Day. יום הציון המיוחד הזה, או החג הדי צעיר, החל ב-2008 ונחגג בשבת השלישית של חודש אפריל. האירוע חוגג ומציין את חנויות המוזיקה העצמאיות בארה”ב, וכמו כן בשאר חלקי הגלובוס. החנויות הקטנות, או אם תרצו ה”ביתיות” האלה, שלא קשורות לרשתות גדולות ולא ממש מפורסמות, אבל מכילות דברים שאי אפשר למצוא במקומות אחרים ומייצגות את המקום הכי חם לשוחרי ואוהבי מוזיקה בעולם. כאלה שעדיין קונים תקליטים (או מוזיקה מקורית בכלליות בכל פורמט “חי” כלשהו), אספנים, מאזינים מעמיקים ופשוט אנשים שאוהבים מוזיקה ואוהבים לחפש אותה, לראות אותה, להרגיש אותה ולדבר עליה. אנשים שאני נמנה בהחלט ביניהם 🙂

על גיליאן וולש וה-14 באפריל

היום הוא תאריך מצויין לכתוב על שיר יפהפה, מאלבום מקסים, של זמרת ויוצרת נפלאה שאני אישית נורא אוהב. שם השיר הוא April The 14th, לאלבום נגיע עוד מעט וקודם כל טיפה רקע על הקול שכתב ומבצע אותו…

גיליאן וולש, בת 42 כיום, היא זמרת פולק שהחלה את דרכה באמצע שנות ה-90. עד כה יצאו לה ארבעה אלבומים, הראשון שבהם ב-1996, האחרון בינתיים ב-2003. וולש, יחד עם שותפה המוזיקלי דיוויד רולינגס, כותבים ומנגנים יחד מוזיקת פולק, בשילוב עם בלוגראס, מעט השפעות קאנטרי ואפילו בלוז אקוסטי. וולש מעבירה בדרך כלל את השירים שכתבה רק בעזרת הקול שלה וגיטרה אקוסטית. ככה בדיוק היא הקליטה את אלבומה השלישי שיצא ב-2001, אלבום העונה לשם (Time (The Revelator.

אמריקנה לשישי בצהריים

הנה שתי להקות חדשות שלא מזמן הכרתי. שתיהן אמריקאיות ויחסית די טריות בעולם המוזיקה, שתיהן מתבססות בערך על אותן סגנונות מוזיקליים ולשתיהן אלבומים מומלצים מאוד מ-2008.

The Felice Brothers

ההרכב הזה מגיע מניו-יורק ושלושה מתוך ארבעת חבריו הם אחים. החבר’ה האלה עושים יופי של אמריקנה ופולק-רוק עם המון מוזיקה שורשית שכאילו עקרו אותה משנות השישים. האלבום שגילה לי אותם הוא אלבום ה-Self titled שלהם, השלישי במספר שהם הוציאו (באופן רשמילא רשמי. תלוי אם סופרים הוצאות עצמיות מוקדמות שלהם).

רכישות חדשות באופק

היום הודיעו על הוצאה מוזיקלית נוספת שאני מחכה לה שתגיע בחודש מאי. חודש שמסתמן בשבילי כבר עכשיו כחיובי מאוד מבחינת הוצאות חדשות. מה גם ששלוש מהן יוצאות באותו היום ואחת נוספת שבוע לאחר מכן.

יהיו לנו אלבום בכורה נשכח בן 20+ שנים שחוזר לביקור, אבנים יקרות מתגלגלות במהדורה מהודרת, אלבום חדש לצמד מלהיב ואלבום בכורה נוסף שמחכה לראות את אור העולם לראשונה.

עדכון קטן על העתיד לבוא:

ההוצאות המחודשות

אז ההודעה שהגיעה היום הייתה על ההוצאה מחדש של אלבום הבכורה של The Jayhawks. להקה אהובה (ומצויינת) שהייתה בשיאה בשנות ה-90 והונהגה על-ידי הצמד גארי לוריס ומארק אולסון. הם פרצו לתודעה ב-89 עם אלבום הבכורה היותר מוכר שלהם, אבל עוד לפני, ב-86, יצא אלבום הבכורה האמיתי שלהם בכמה אלפי עותקים בודדים על-גבי תקליט.

ארבע כוסות ואפיקומן אחד – המלצות חדשות

אני לא אחד שמתלהב יותר מדי מחגים, במיוחד חג כמו פסח. אבל מהוצאות מוזיקליות חדשות אני דווקא כן. אז בגלל שהחודש נפלו עלינו כמה וכמה מעניינות ועם כל עניין המתנות לחגים, הנה ארבע המלצות מוזיקליות טריות מתקופה זו (פלוס בונוס קולנועי אחד), כמתנות לאחרים או למדף הפרטי שלכם.

Jimi Hendrix – Valleys of Neptune

לפני שבועיים יצאה לאור אסופת השירים הזו, שרובה הוקלטה בחודשים הראשונים של 1969, תקופת הקלטות של הנדריקס שהגיעה אחרי אלבומו המופתי “Electric Ladyland”. השירים יועדו לאלבום האולפן הרביעי של ה-Jimi Hendrix Experience שמעולם לא הגיע, וכעת, 40 שנה מאוחר יותר הם משוחררים במתכונת רשמית.

התאריך המוזיקלי שלי

היה זה יום שבת. הקור שבחוץ נע בין מעלה אחת לשתיים. החום שלי עמד על 3839. ההרגשה הייתה מדהימה…

ה-18 במרץ הוא לא סתם תאריך בשבילי. ארבע שנים בדיוק עברו מאז אותה שבת ואותם שלושה ימים שהיו בשבילי הגשמה של חלום קטן-גדול.

מאז שהתחלתי להיכנס ברצינות למוזיקה ולהתעמק נורא בלהקות ואמנים, איפה שהוא באמצע גיל העשרה, היה לי את החלום הזה של לראות להקה אהובה בהופעה. להיות שם כשזה קורה. חיכיתי לדבר הזה כמה שנים טובות, גם בגלל מצב כספי, גם בגלל שבגילאים מסוימים אתה לא חושב על לעשות משהו כזה לבד, וגם בגלל שפשוט להקות שנורא אהבתי לא ממש הגיעו לאיזורים קרובים.