יומן מסע מוזיקלי – ההתחלה

לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.

השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.

מועדון צ’אק פאולניק

דבר ראשון שיש לציין – חזרתי לארץ אחרי כמעט חודש הופעות בחו”ל שהיה טיול המוזיקה הגדול ביותר שלי עד כה (גם מבחינת אורך וגם מבחינת חוויות מוזיקליות). הפוסט הראשון שלי אבל אחרי החזרה הוא לא על זה. בסופו נחזור לעניין הטיול.

אז ככה:

השבוע, בעודי מנסה להתאקלם בחזרה לעבודה (והמציאות), הגיעה אלי חבילה למשרד. בתוכה היה עותק של הספר “מועדון קרב” (Fight Club) בעברית שידידה יקרה הקשורה למקום הוצאתו שלחה לי, מכיוון שהיא זוכרת את רמת אהבתי למחבר הספר.

חלק ממכרי בהחלט יודעים זאת, אבל הנה זה פה בבלוג בפעם הראשונה לכלל הקוראים (וגם כי זו סיבה טובה ועכשיו תורי אני משער לכתוב כאן על ספרות) – צ’אק פאולניק הוא הסופר האהוב עלי.

להיתפס ברשת של פינצ’ר

ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של “הרשת החברתית” (“The Social Network”), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ’ר.

דיוויד פינצ’ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ”כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ”כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.

קול צעיר בלב קודר

לא כל יום תופס אותך אלבום של יוצרת שהקליטה ושחררה אותו עוד בטרם מלאו לה 20 שנה. לא כל יום אתה מוצא קול בגיל העשרה שיכול לרגש אותך מוזיקלית כמו אמנים כפולים ומשולשים ממנו בגיל. ג’סיקה לי מייפילד היא האחראית לאלבום וקול הזה. זכרו את השם כבר מעכשיו.

מייפילד מגיעה מקנט, אוהיו, וחגגה לא מזמן יום הולדת 21 נכון לכתיבת שורות אלו. הקריירה המוזיקלית שלה החלה לפני מספר שנים, כאשר מיני-אלבום עם שירים ביתיים שהקליטה בגיל 15 הגיע לאוזניו של דן אורבך, המתפקד כחצי מהצמד המוצלח The Black Keys. אורבך זיהה סגנון וכישרון כתיבה שלא רואים אצל נערות בגילה, לקח את מייפילד תחת חסותו והקליט איתה את אלבום הבכורה שלה, אותו גם הפיק.

ג’ף בק בתל אביב

חודש אוקטובר שלי נפתח רשמית עם ההופעה של ג’ף בק אתמול (4/10) ברידינג 3 בתל אביב, ממש לפני שאני אורז למסע ההופעות שלי בחו”ל…זהו ביקור ראשון בארץ לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שיצאו מבריטניה, או כל מקום אחר על הגלובוס.

אתחיל בלהגיד שג’ף בק הפך אצלי לגיטריסט אהוב לא בגלל המוזיקה שלו כיום ואותו הסגנון שגם היה בהופעה שלו. האהבה הכי גדולה שלי אליו מגיעה מהתקופות המוקדמות שלו בהרכבים בהם היה חבר; תקופתו ב- Yardbirds, להקה מאוד אהובה עלי מתחילת החיבור עם מוזיקה (שם החליף את קלפטון ב-65 ואז ג’ימי פייג’ החליף אותו כשנה וחצי לאחר מכן, אחרי תקופה קצרה יחד) ואיתם ה- Jeff Beck Group, ההרכב אותו הקים לקראת סוף שנות השישים, ובמיוחד התקופה המוקדמת שלהם שהולידה את שני האלבומים המצויינים Truth ו- Beck-Ola.

The Junky Poet

האלבום הזה לא התווסף לפוסט ההמלצות האחרון שלי לחגים, פשוט כי מגיע לו פוסט משל עצמו. לפני חצי שנה, בפוסט הראשון שלי כאן, כתבתי על ראיין בינגהם. כתבתי קצת על האיש, ציינתי את הזכיה הטריה שלו באוסקר ואת שני אלבומיו הראשונים. הפעם יש רק משהו אחד שאני רוצה לכתוב עליו וקוראים לו “Junky Star” – האלבום הטרי של בינגהם שיצא עכשיו.

פסקול חדש לחגים

עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…


ג’ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג’ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.

הבלוק היצירתי

אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.

70 שנה בדרכי העפר של אמריקה

הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.

וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.

ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.

In the Presence of the Lord

זכרונות מלפני שנה בדיוק עם קלפטון ברויאל אלברט הול. נעים להיזכר וראוי שזה יהיה כאן. המילים הבאות שעברו עריכה מסויימת היום, נכתבו לראשונה לפני שנה בפורום אגדות רוק בתפוז, אותו ניהלתי למשך למעלה משנתיים.

16 במאי, 2009. 

שבת בצהריים, הצד הצפוני של הייד-פארק, לונדון. אני מתחיל את הצעדה מהמלון שלי לעבר ה-Royal Albert Hall, שנמצא בדיוק בצדו השני של הפארק. מזג האוויר של לונדון קריר, אך נאה, ואני בדרך לערב הראשון מתוך 11 של קלפטון באולם האגדי הזה. המקום אולי המושלם ביותר בשביל האגדה עצמה שמופיעה שם. מה גם שהוא כבר עשה שם ריצות מוכרות בשנים קודמות ואף אחד לא ישכח כמובן את ארבעת ערבי האיחוד שלו ושל Cream באותו המקום ב-2005. זה סוג של בית שני לקלפטון ורואים על הבמה שהוא תמיד שמח לחזור לשם.