סיכום שנה, הקדמה:
טוב, השנה הזו עברה במהירות. והיא דווקא הייתה מלאה בלא מעט תהפוכות ושינויים. התחילה כהמשך קודר ל-2020, ואז מתישהו דברים התחילו לזוז. חזרתי לכמה מקומות נחמדים, נזכרתי קצת מה זו שגרה שלפעמים צריכים, ופתאום הייתה גם נפילה ארוכה ועמוקה שגרמה לי מאוחר יותר להתחיל לטפס חזרה למעלה. לקראת סוף שנה חזרו גם חו”ל והופעות וחברים שלא ראיתי מלא זמן. וגם התחילה עבודה מסוג אחר, עם עצמי, שתמשיך לשנה הבאה.
בכל התחנות הללו של 2021 כמובן שליוותה אותי המוזיקה. כל האלבומים החדשים שיצאו, שהרבה מהם נתנו לי מקום להישען עליו, להתחבר אליו, ולקחת איתי לדרכים שהשנה הזו יצרה. כרגיל, 50 הבולטים מהם בזמן כתיבת שורות אלו, נכנסו פה לסיכום המסורתי. עם כל הטקסטים האישיים והחיבורים אליהם, הלינקים, השירים והסיבות. כולם היו חשובים לי וכל מיקום ברשימה הוא ראוי והיה לי טוב. חלק מהם נכנסו יותר ללב, כמו תמיד, אבל כולם ליוו אותי יותר מאחרים.
זו השנה ה-12 ברציפות שאני מסכם כאן בבלוג. אז לפני שניגש לעניינים, אגיד שאשמח ממש אם תשתפו את הסיכום הנוכחי במידה ותחשבו להמליץ עליו לאחרים/ות. אחרי תריסר שנים של טקסטים והשקעה כאן, המתנה הכי גדולה מהצד השני אלו הפידבקים והשיתופים. וגם אם לא, מעריך לגמרי את כל באי הבלוג. אפשר גם להגיב ואפשר גם רק לקרוא ולהאזין. שמח על הכל ותודה שאתן/ם כאן. אם זה ב-12 השנים האחרונות או רק שנה אחת, או שבוע.
מוזמנים/ות גם לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, שם אני כותב ומעדכן על מוזיקה במשך כל השנה. בנוסף, אפשר לבקר גם בדף השדרן שלי ברדיו הקצה, לכל התכניות ששידרתי ומשדר באופן קבוע, מדי יום ראשון ב-10:00 (פלוס ספיישלים רבים). אזכיר גם את הפוסטים המקדימים של עונת הסיכומים של 2021 שלי, עם הקאברים של השנה וההוצאות המיוחדות של השנה. בסוף הפוסט הנוכחי יש גם פלייליסט ספוטיפיי עם נציגים מכל האלבומים.
רגע לפני, הנה תזכורת לכל הסיכומים של הרמוניה דרומית בין השנים:
אלבומי השנה 2020
ההוצאות המיוחדות של השנה 2020
הקאברים של השנה 2020
אלבומי העשור 2010-2019 (חלק 1 / חלק 2 / חלק 3 / חלק 4 / חלק 5)
הופעות השנה 2019
אלבומי השנה 2019
ההוצאות המיוחדות של השנה 2019
אלבומי השנה 2018
ההוצאות המיוחדות של השנה 2018
אלבומי השנה 2017
ההוצאות המיוחדות של השנה 2017
אלבומי השנה 2016
ההוצאות המיוחדות של השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
עכשיו אפשר להתחיל. אלבומי השנה 2021 של הרמוניה דרומית, מקווה שתיהנו:
50.
Barry Gibb – Greenfields: The Gibb Brothers’ Songbook (Vol. 1)
פותחים עם אחד האלבומים הראשונים שיצאו השנה, אי שם בינואר. האלבום החדש של בארי גיב שהפתיע אותי מאוד לטובה. גיב הוא השורד האחרון של ה-Bee Gees והוא לקח פה רבים מהשירים הישנים שלו ושל אחיו והקליט אותם מחדש עם אמנים אורחים מעולם הקאנטרי-פולק-אמריקנה, והתוצאה נהדרת. בין המשתתפים אפשר למצוא פה את ג’ייסון איזבל, שלוקח היטב את המושכות ב-“Words of a Fool”, גיליאן וולש ודייב רולינגס בביצוע ל-“Butterfly“, שהוא שיר אבוד וישן שהאחים גיב כתבו בתחילת הדרך באוסטרליה לפני שהתפרסמו, את ברנדי קרלייל עם “Run To Me”, ואפילו את המלכה דולי פרטון, בדואט יפהפה עם גיב לשיר “Words”.
יחד עם הסרט הדוקומנטרי המרגש והמצוין על הבי ג’יז מהשנה שעברה, נראה שבארי גיב זוכה לעדנה מחודשת באמצע העשור השמיני לחייו. אין ספק שאלבום הדואטים והאורחים יחזיר אליו לא מעט מעריצים ותיקים, ואולי אף יגרום למאזינים צעירים לגלות את הדיסקוגרפיה המגוונת כל כך שהייתה לו עם יתר האחים למשפחת גיב, שעשו מבחינתי דברים הרבה יותר טובים מתקופת הדיסקו המוכרת.
(Butterfly (with Gillian Welch, David Rawlings
Words of a Fool (with Jason Isbell)
49.
Emily Scott Robinson – American Siren
יש המון אמני פולק מעולים כיום שמושפעים מהעבר מוזיקלית, אבל נותנים את הצד האישי שלהם, בליריקה והקול שמוציא החוצה את היצירה. אמילי סקוט רובינסון הגיעה השנה לרמה היצירתית הזו מבחינתי, וזה קורה עם American Siren, האלבום הראשון שלה בלייבל של Oh Boy Records של ג’ון פריין ז”ל. כמו לא מעט הוצאות השנה, השירים פה נכתבו כשהיא הייתה לבד בסגרים של 2020. התוצאה היא אלבום פולק-קאנטריש ראוי ומוצלח, מלא בבדידות ומחשבות, עם קול והגשה מוכשרים שמצאו פה מקום טוב לשתף את הצלילים והמילים.
48.
Pokey LaFarge – In The Blossom of Their Shade
פוקי לפארג’ שחרר אלבום גם בשנה שעברה, ועוד את אחד האלבומים היותר אהובים עליי של 2020 (מקום שישי בסיכום). הוא הגיע מהר עם פולו-אפ שיצא ב-2021, אבל קצת שונה מקודמו. אם האלבום הקודם שיחק הרבה על הרגש, אז In The Blossom of Their Shade חוזר לצדדים אחרים של לפארג’. יותר טרופיים וצבעוניים בהרגשה, משהו יותר קליל ושובבי. הבדל עצום במיקום שלו ושל קודמו, אבל העובדה שהוא נכנס אצלי לרשימה אומרת שיש לא מעט הנאה גם מהנוכחי והסגנון שמעט השתנה.
47.
Liz Phair – Soberish
אחד הקאמבקים המצופים של השנה אצלי, זה של ליז פייר, שהתבשל כבר הרבה זמן עם ידיעות על אלבום חדש. הוא שוחרר סוף סוף השנה, תחת אחד השמות היותר מגניבים לדעתי לאלבומים ב-2021 (ותשובה מעולה ומשעשעת לשאלה “האם את נקייה/Sober?”). אז ליז בהחלט נקייה מהעבר לדעתי עם האלבום הזה, שמגיע 11 שנים אחרי קודמו. עברו כמעט 30 שנה מאז שהיא פרצה בגדול בניינטיז עם הבכורה של Exile in Guyville, ובהרבה אלבומים מאוחרים נראה שהיא מנסה להשאיר אותו מאחורה, או שיפסיקו להשוות אליו דברים.
הרבה מהבריחות והחיפושים הללו, עם ההצלחה והשקיעה, נשמעים לאורכו של Soberish. שנשמע בחלקו כאילו לא עברו שלושה עשורים מהפופ-רוק של הניינטיז, ובחלקים אחרים נשמע חדש ועם כיוונים מוזיקליים מעניינים יותר. בכל אופן, אני שמח שהיא חזרה עם אלבום מאוד אמיתי ואישי, שלא ממש דופק חשבון וגם לא מרגיש האמת כמו קאמבק מטורף מצידה, אלא עוד משהו על הדרך. בקטע טוב.
46.
Son Volt – Electro Melodier
ההרכב של ג’יי פרר שחרר השנה את אלבום האולפן העשירי שלו במספר. גם אם הכיוונים טיפה פוזלים בחלק מהאלבומים, בכולם אבל אפשר לשמוע את Son Volt הקלאסית והסאונד שהם יצרו בהתחלה עם Trace והמשיכו איתו הלאה. לא תמיד באותם המינונים, אבל הוא תמיד שם. כשיש לי חשק לשמוע אותם, כמעט כל אלבום יעבוד לי, כולל זה שהם שחררו השנה – Electro Melodier. גם בו אפשר לשמוע כמה קטעים שנשמעים קלאסים שלהם, אבל גם שירים עם יותר רוקנ’רול חזק ואפילו השפעות קאנטרי-בלוז אקוסטי איפשהו באמצע. נהניתי מכל שמיעה שלו השנה, במיוחד בהליכות ונסיעות.
45.
Gary Louris – Jump For Joy
אחרי שורה של אלבומים מוצלחים עם ה-Jayhawks בשנים האחרונות, גארי לוריס החליט לשחרר השנה אלבום סולו. שני בלבד בקריירה, 13 שנה אחרי קודמו (Vagabonds הנהדר של 2008). כל חובב של הג’ייהוקס יזהה פה שירים קליטים וסאונד דומה ומוכר של לוריס, עם כמה שירים שמרגישים כמו Outtakes מוצלחים שלא נכנסו לאלבומי הלהקה, יחד עם משהו קצת יותר פיוטי אולי. לוריס כותב שירים נפלא וזה מתבטא מאוד גם כשהוא בסולו. כיף של אלבום, שגם כולל את אחד משירי הסיום האהובים עליי השנה עם Dead Man’s Burden.
44.
Jay Gonzalez – Back to the Hive
עוד הוצאת סולו של מוזיקאי שיותר מזוהה עם להקה. הפעם ג’יי גונזלס, הקלידן/גיטריסט של הדרייב ביי טראקרס, שחזר השנה להוצאת סולו. ג’יי תמיד מושפע מהרבה פאוור-פופ, גם זה בדרך כלל היה צץ בשיחות בינינו לפני הופעות וכו’, עם אהבות משותפות. יש לו המון אהבה והשפעה של ביג סטאר וכריס בל בפרט, שלגמרי ניכרים באלבום ופוגשים אולי את הצד היותר פופי ומתקתק של The Who או הקינקס. ההוצאה החדשה ממש משקפת לדעתי היטב את ההשפעות בשירים המקוריים, וזה רק לטובה. אלבום חמוד נורא של מוזיקאי סופר-מוכשר.
43.
Rhiannon Giddens with Francesco Turrisi – They’re Calling Me Home
אלבום שהוא פולו-אפ מובהק לזה שריהנון גידנס שחררה לפני שנתיים יחד עם הפרטנר שלה לחיים ולמוזיקה כיום, פרנצ’סקו טוריסי. זה גם אלבום שהגיע מאיזו בדידות וריחוק של שניהם מהבית. הוא הוקלט בזמן הסגרים כשהם היו באירלנד והעבירו את הזמן הזה מחוץ לביתם המקורי, אם זה ארה”ב או איטליה. יש פה שירים של געגוע וחיפוש, אבל מה שאני הכי אוהב אצלם זו האווירה. כזו שמגישה שירים שמושפעים מהפולקלור האמריקני וגם הפולק הבריטי הישן. עם כמה רצועות שנשמעות כמו מעשיות או אפילו מתכון לבלדות רצח קלאסיות, אך מתעסקות או מושפעות דווקא ברגשות ותחושות מודרניות. אלבום שהכי מושפע מ-2020 אבל נשמע לעיתים כאילו נשלף מהמאה ה-19 המוקדמת, עם הרבה יופי ואיזה משהו מהפנט בצלילים והמילים.
42.
The Wallflowers – Exit Wounds
עוד קאמבק מפתיע שקרה השנה, זה של ה-Wallflowers, ההרכב הוותיק של ג’ייקוב דילן עם אלבום ראשון מזה 9 שנים. לא אשקר, יש פה משהו מאוד נוסטלגי שמחזיר את הסאונד של אמצע/סוף הניינטיז, אבל קיבלתי אותו בחיבוק. דילן והחבר’ה כבר עברו מלא מאז הזינוק וההצלחה שלהם של לפני שני עשורים+ ועושים את החזרה הזו ממקום בוגר, שגם קורץ אחורה בסאונד וגם אומר שלא שכח איך עושים אותו מושך וקליט. כמו אלבום רוק-קלאסי-אלטרנטיבי של אז, עם הגעגוע והכיף המשחרר בהאזנה שלו כיום, עם חומרים חדשים לגמרי.
The Dive Bar In My Heart
Maybe Your Heart’s Not In It No More
41.
Tony Joe White – Smoke From The Chimney
אחד הפרויקטים היפים של השנה מבחינתי הוא האלבום הזה. טוני ג’ו ווייט נפטר לפני שלוש שנים, והבן שלו מצא אחר כך הקלטות ביתיות של ווייט שלא שוחררו מעולם, בסולו עם קול וגיטרה. הוא לקח את ההקלטות והביא אותן לדן אורבך שעשה מהן קסמים. יחד עם ההפקה שלו וחבורת נגנים מנאשוויל, אורבך יצר מוזיקה מלאה ובעצם להקת גיבוי על ההקלטות סולו הללו של ווייט. כל זה השלים את Smoke From The Chimney, שהוא אלבום פוסט-מוות מאוד מיוחד ויפהפה, של כותב שירים מוכשר שתמיד שחרר מוזיקה יותר בצד הדרך. אורבך עשה פה המון כבוד למוזיקה שלו והגיש אותה לעולם כמתנת פרידה ממוזיקאי לגמרי Underrated שכבר לא איתנו.
Smoke From The Chimney
Listen To Your Song
40.
The Black Keys – Delta Kream
אזהרה: הנה עוד אלבום בהפקה של דן אורבך והשניים פה ממש לא היחידים בסיכום השנה עם עבודות שלו. אז כאן אורבך נמצא גם בפרונט, עם פטריק קרני כמובן והבלאק קיז שלהם, שחזרו השנה עם אלבום שמתאים להם בול. אני רואה ב-Delta Kream המשך ישיר ל-EP של Chulahoma שהם הוציאו לפני עשור וחצי. שם הבלאק קיז ביצעו את שירי ג’וניור קימברו ועשו זאת נהדר.
הפעם הם מגישים אלבום שלם לאמנים והשמות של ה-Mississippi Hill Country Blues. וגם פה קימברו בולט, עם חמישה שירים שלו במקור מתוך התריסר שבאלבום. כולל “Do the Rump”, שיר שנמצא גם באלבום הבכורה של הבלאק קיז. בשירים אחרים אפשר למצוא את Mississippi Fred McDowell ואת ג’ון לי הוקר וגם ביג ג’ו ויליאמס ו-RL Burnside. אלבום מצוין של הצמד וההשפעות הבלוזיות והמלוכלכות עליהם, עם מוזיקה שתפורה להם בול והם גם עושים איתה טוב.
Crawling Kingsnake
Going Down South
39.
Nathaniel Rateliff & The Night Sweats – The Future
לפני שש שנים כתבתי כאן לראשונה על ההרכב הזה, שהוא סוג-של סול מודרני, אבל עם לא מעט גוונים. מאז הם קיבלו קצת יותר תנופה ובשנה שעברה נת’ניאל רייטליף ביקר אצלי כאן עם הוצאת סולו מאוד אישית ויפה. הפעם הם חזרו שוב יחד לסאונד המזוהה איתם, עם מלא רוק-סול, חשמל וחוזק צבעוני. גם מספר אורחים הגיעו לעזור, כולל גברת ג’ני לואיס בקצת קולות רקע. תפקד יפה כמשהו יותר שמח ואופטימי בין ההוצאות השונות אצלי, גם אם הגיע יחסית מאוחר השנה.
Face Down In The Moment
Love Don’t
38.
Cedric Burnside – I Be Trying
ציינתי מקודם עם הבלאק קיז את R.L. Burnside, אז הנה קישור יותר קרוב. סדריק הוא הנכד של ברנסייד המוכר והוא מוזיקאי מוכשר מאוד בפני עצמו שממשיך את הדרך של ה-Hill Country Blues והסביבה. הוא גם נתן אחלה הופעה בישראל לפני חמש שנים. הוא שחרר במהלך 2021 את I Be Trying, שמבחינתי הוא אלבום הבלוז של השנה. כזה שלא מתיימר להיות משהו מיוחד, נשאר על הקרקע, נתן כבוד למקורות, אך עושה הכל עם המקוריות שלו, כאן ועכשיו. מצאתי משהו מנחם באלבום הזה, לצד הריפים היפים וזרם ההגשה של ברנסייד. אלבום שיכול להנעים את צהרי יום שישי וגם לבוא טוב בלילות בווליום המתאים.
37.
.Steve Earle – J.T
הנה האלבום שפתח לי את 2021 וריגש אותי נורא. הוא יצא ב-4 בינואר, בדיוק בתאריך בו היה אמור להיות יום הולדתו ה-39 של ג’סטין טאונס ארל ז”ל, שהלך מאיתנו בצער בשנה שעברה. לכתו המוקדמת והמפתיעה של ג’סטין הייתה לי אבידה מוזיקלית ענקית, כי הוא היה אחד מיקירי הבלוג שלי. אביו (האהוב עליי לא פחות) סטיב ארל, שחרר באותו יום את .J.T, אלבום מחווה לג’סטין, שממשיך את המחוות האישיות של סטיב, אחרי האלבומים שהוקדשו בעבר לטאונס ואן זאנט וגיא קלארק. אבל כאן הגיעה המחווה הכי קרובה, כואבת וגם מרגשת.
באלבום נמצאים עשרה קאברים לשיריו של ג’סטין שמבוצעים ע”י סטיב, בנוסף לשיר מקורי אחד – “Last Words”, החותם את האלבום. שיר שמדבר על היחסים בין סטיב לבנו, הפרידה וגם השיחה האחרונה ביניהם. כתבתי על האלבום יותר בהרחבה ביום ששוחרר, עם עוד פרטים והרקע של ההוצאה העצובה, הכואבת והיפה הזו עם פרידה של ארל המבוגר מהצעיר ואבא מבן שהלך יותר מדי מוקדם מהעולם.
36.
Amythyst Kiah – Wary + Strange
לפני שנתיים אמיתי’סט קיאה הייתה חלק מההרכב של Our Native Daughters שביקרו אצלי פה בסיכום 2019. שתי חברות שלה מההרכב נמצאות גם כן בסיכום הנוכחי עם אלבומים משלהן (ריהנון גידנס קודם ועוד אחת בהמשך). קיאה הוציאה השנה אלבום נהדר עם Wary + Strange, כזה שלא רק שם אותה במרכז, אלא מראה רבות מהכישרון שלה ככותבת ומוזיקאית. השיר Black Myself יישמע אולי מוכר לכמה מאזינים/ות, כי הוא היה גם באלבום של Our Native Daughters. זה שיר שקיאה כתבה ומביאה לו פה את גרסת הסולו שלה, היותר חזקה וחשמלית.
האלבום נע מהשורשי והאקוסטי-בלוזי עד ל-R&B וקטעים שמראים גם איזו גיטריסטית מוכשרת היא, לצד המוזיקאי והמפיק טוני ברג, שאחראי לאחרונה גם על שני אלבומי הסולו של פיבי ברידג’ס (ואם ללכת אחורה עם קשר לבלוג, אז גם Whatever של איימי מאן ורבות אחרות). כל זאת עם שירים אישיים, חלקם ממש חזקים בליריקה והמשמעות, כאלו שמגיעים מהמקום של אישה שחורה להט”בית שמגיעה מהדרום. אין לי ספק שהאלבום הנוכחי לגמרי יגרום לשם שלה להיות הרבה יותר מוכר אחרי 2021.
35.
…Aaron Frazer – Introducing
הנה מגיע אלבום מס’ 3 בהפקתו של דן אורבך כאן בסיכום (ועדיין לא האחרון). הפעם אחד שהיה מועמד רציני אצלי לקבל את התואר “אלבום הבכורה של השנה”, תואר שבסוף קיבל אחד אחר שיגיע פה גבוה יותר. ארון פרייז’ר שחרר אלבום שלא רק מציג אותו למאזינים לראשונה בתור אמן סולו, כפי שמרמז השם של האלבום, אלא גם גורם לך לחשוב שהוא הרבה מעבר לגילו או ניסיון החיים המוזיקליים בקריירה.
זה אלבום הרטרו-סול של השנה מבחינתי (הנה תואר אחר לחלק לו), עם מוזיקה מחבקת, רומנטית, מושכת ונעימה. כזו שיכלה בכיף גם להיות מוקלטת לפני כמה וכמה עשורים טובים ב-Stax/Motown בשנות השישים. ממש אוהב שעושים דברים כאלה חדשים בימינו והשילוב של פרייז’ר את אורבך מגיש זאת מעולה. עם הרבה חום, השפעות מוילסון פיקט ועד צ’ארלס ברדלי וקול אחד וואחד מוכשר.
34.
Heartless Bastards – A Beautiful Life
עבר כבר כמעט עשור מאז הפריצה של ה-Heartless Bastards אצלי בבלוג עם האלבום Arrow, אי שם ב-2012. מאז הם שחררו עוד אלבום נוסף וב-2018 קיבלנו גם אחלה אלבום סולו של הסולנית אריקה וונרסטרום. השנה היא והם חזרו יחד עם אלבום טרי מזה שש שנים. כזה שסיפק לא מעט געגוע אצלי ללהקה הזו. הקול עם העוצמה המובילה של וונרסטרום הוא אחד היותר אהובים עליי בסביבה והוא מוליך שורה של שירים חדשים, בין הרוקנ’רול החשמלי שלהם לקטעים יותר מתונים ורגישים. יש בו משהו מרים ומעודד שאהבתי, כזה שהייתי צריך מהם שוב, במיוחד אחרי השנה-שנתיים האחרונות.
33.
Hiss Golden Messenger – Quietly Blowing It
עבר כבר לא מעט זמן מאז שכתבתי כאן לראשונה על Hiss Golden Messenger, עם האלבום Haw בסיכום של 2013 (מקום 7). שנה לאחר מכן הוא גם הוציא את מה שזכה להיות אלבום השנה שלי ל-2014, עם Lateness of Dancers, ומאז הוא נהיה שם הרבה יותר מוכר. הוא גם המשיך לשחרר אלבומים בקצב, שהיו טובים והמשכתי לכתוב עליהם, אבל מתישהו קצת היה לי Overload עם המוזיקה שלו. מה שהוביל לזה שהאלבום הקודם לפני שנתיים לא נכנס אצלי לסיכום.
השנה הוא חזר אצלי בגדול עם Quietly Blowing It. אלבום שממש החזיר לי את החדווה, הנעימות והיופי במוזיקה שלו. היה לי איזה רגע “רטטוי” איתו, כשבהאזנה הראשונה פתאום יכולתי להרגיש את הצלילים שהתאהבתי בהם כשגיליתי אותו לפני כמעט עשור. יש בו אלמנטים שלגמרי מזכירים לי גם את Lateness of Dancers. הרגשת החופש ההיא וה-Flow המנחם של השירים. שמח שהאלבום הזה החזיר את החשק ואת האהבה מחדש למוזיקה הזו, אחרי הפסקה קלה שכנראה הייתי צריך.
Way Back in the Way Back
The Great Mystifier
32.
The Staves – Good Woman
אחד האלבומים שהכי הפתיעו אותי השנה שייך ל-The Staves. הרכב של שלוש אחיות בריטיות מווטפורד. כשניגשתי אליו לא חשבתי שהוא יהיה כ”כ טוב ומבחינתי איזו קפיצת מדרגה שלהן. אבל הוא היה, ועדיין. מלבד ההרמוניות הקוליות והחיבור המוזיקלי והמשפחתי, יש פה כמה קטעים שלדעתי גם מוציאים אותן מהאיזור הבטוח של הפולק-רוק היותר מזוהה עם הטריו (שהוא סבבה בלי קשר). אם הייתי צריך לתאר, הייתי אומר שיש פה שירים שמפגישים את סנדי דני יחד עם זיקוק של רוקנ’רול מעליה וכמה פזילות ניסיוניות מגניבות. אלבום מומלץ בהחלט למי שמכיר/ה אותן ומאוד למי שלא.
Careful Kid
Next Year, Next Time
31.
Howlin’ Rain – The Dharma Wheel
ההרכב של אית’ן מילר חזר השנה עם אלבום האולפן השישי שלו. אלבום שמכיל שישה קטעים בלבד, בסגנון שאני נורא אוהב של Howlin’ Rain. עם כמה רצועות ארוכות שנותנות להם להראות את הבנייה המוזיקלית והכוח הפסיכדלי/ג’אמי/ספייסי שלהם ממש טוב. חמשת הקטעים הראשונים נעים בין 6 ל-8 פלוס דקות, ואז מגיע אחד משירי הסיום האהובים עליי של 2021 עם 16 הדקות המרהיבות של שיר הנושא, Dharma” Wheel”. קטע שהיה שווה כבר לבדו את האלבום הזה, אבל לגמרי מגיעים אליו אחרי מסע חלומי נוסף בין הצלילים והקטעים הצבעוניים של ההרכב הזה.
30.
Courtney Barnett – Things Take Time, Take Time
קורטני ברנט עשתה השנה משהו לא מגניב מבחינתי ושחררה את אלבומה החדש באמצע נובמבר, כשאני כבר עמוק בתוך העבודה על הסיכומים. אבל הוא עדיין הספיק לעשות לי טוב ובזמן קצר של האזנות גם להיכנס לסיכום הנוכחי. הרבה בגלל הרוגע הכנה שלו. אני חושב שיש בו משהו יותר רגוע מאלבומי הסולו הקודמים, שהתאים לי דווקא כרגע. יש אפילו כמה רגעים פה שהזכירו לי את תחילת הדרך של קורטני ושני ה-EP’s הראשונים, ושירים כמו “Avant Gardener” או “Scotty Says”.
העניין הזה מוסיף לקסם שלו מבחינתי עם איזו תחנה יותר מתונה כשהיא כבר כוכבת גדולה ומוכרת ואלבום שקצת עוצר רגע, משקיף על מה שקורה ולוקח איזו פאוזה מהחיים והתקופה. כזו שיוצאת משירים כמו Take” It Day By Day” ו-“Write a List of Things To Look Forward To”. מסוג השירים שלגמרי הייתי צריך השנה, גם אם הם מגיעים לקראת סופה. יש פה משהו אופטימי ואמיתי עם אסופת שירים של ברנט שלגמרי מותאמת לזמן והמקום לדעתי.
Write A List Of Things To Look Forward To
Here’s The Thing
29.
Lucero – When You Found Me
אחד השמות הוותיקים אצלי בבלוג הוא זה של Lucero. כתבתי עליהם לא מעט ולפני שלוש שנים הם שחררו את Among The Ghosts, מה שהביא אותם לאיזה שיא יצירתי בעשור הקודם מבחינתי האישית. את השנה הנוכחית הם פתחו עם הפולו-אפ שלו – When You Found Me. אלבום שמצד אחד מרגיש כאילו הזמן עמד מלכת והוא ממשיך את קודמו מאותה הנקודה, ומצד שני מספק משהו חדש, עם עוד רצון לסאונד המוכר והאהוב של הלהקה.
נכון, הם לא ממש פוזלים מוזיקלית או מנסים פה משהו שונה ואחר (כפי שלא כזה ניסו כל הקריירה), אבל יש את הדברים המוכרים שצריכים ורוצים אותם, במיוחד לאחר זמן מה בלעדיהם. ככה הוא האלבום הטרי בשבילי, עם Lucero ובן ניקולס במיטבם, עושים מה שהם יודעים ומספקים את אותו הגעגוע לצלילים מוכרים, אבל חדשים. ואני מת על הסאונד שלהם. חושב שבשנים האחרונות הם לגמרי נמצאים בתקופה אדירה. אלבום פולו-אפ של רוקנ’רול ואלט-קאנטרי חם ומעולה שלגמרי סיפק אצלי את הסחורה גם השנה.
28.
Israel Nash – Topaz
הנה משהו שקורה אצלי פעם ראשונה. שם של הוצאה שהייתה אצלי בפוסט ההוצאות המיוחדות של 2020 ועכשיו גם בפוסט אלבומי השנה 2021. למה? כי בשנה שעברה ישראל נאש שחרר EP מפתיע של חמישה שירים תחת השם Topaz. שירים שממש עשו לי את זה ולדעתי תפסו את נאש במיטבו, עם הצלילים הסוחפים המוכרים, הגיטרת/פדל-סטיל והמפוחית לפעמים ברקע והאווירה כולה.
לקראת סוף השנה שעברה הוא פתאום העלים את ההוצאה הזו משירותי הסטרימינג השונים, אמזון וכו’, ואז הגיעה הידיעה שה-EP הופך לאלבום מלא שיצא תחת אותו השם ב-2021. עם חמשת השירים המקוריים, בנוסף לעוד חמישה חדשים. כנראה שהוא שם לב לזה כמוני, שהשירים הללו באמת ממש טובים וראויים להוצאה בולטת יותר. אולי הרגיש חבל שהם בתוך אלבום מלא. אז הנה הם שוב השנה, עם Topaz האלבום, שלגמרי ראוי להיות פה ברשימה. אלבום שהתחיל מ-EP, הכפיל את עצמו והפך להוצאה שלמה נהדרת ואסופה של רצועות של נאש שאני אוהב. שוב עם הפדל-סטיל האהוב, הקטעים המרחפים וכל המסביב.
27.
Parquet Courts – Sympathy for Life
למי שיאזינו ל-Parquet Courts לראשונה עם האלבום הזה, יהיה קצת קשה להגיד שהם הרכב פאנק-רוק נטו, או בבסיס. וזה משהו מאוד חיובי אצלי. כי עם Sympathy for Life שיצא השנה החבורה הניו-יורקית לגמרי פוזלים, משלבים ומתנסים בכל מיני ז’אנרים ורבדים של סאונד. מנויז, פופ, אינדי-רוק, הפאנק החזק ורצועות שנשמעות לעיתים כמו קטעים ספונטניים וניסיוניים שלהם באולפן. וזה מעולה. היו כמה אלבומים שיצאו בזמן שהייתי באנגליה בחזרה שלי להופעות השנה, שבלטו לי נורא בגילוי שלהם ברחובות הקרירים של לונדון או מנצ’סטר. זה לחלוטין אחד מהם. אלבום שהערכתי גם יותר בין כל האזנה, עם איזה צד של מוזרויות משובחות בכמה שירים שעוטפות אותך בעוצמה.
Walking at a Downtown Pace
Application/Apparatus
26.
The War On Drugs – I Don’t Live Here Anymore
אין ממש משהו חדש לכתוב על המוזיקה של The War On Drugs, אבל גם אין לי ממש מה להתלונן. כי מאז שהם עשו את התפנית הממש חדה (ומוצלחת) בסאונד שלהם ב-2014, כל מפגש איתם מספק אותי. הרבה בגלל שיש מספיק זמן בין האלבומים ואפשר קצת להתגעגע לסגנון הזה והמוזיקה, שהם לא פוזלים איתה יותר מדי, אבל מבצעים אותה כ”כ טוב.
ארבע שנים עברו מאז האלבום הקודם וזה היה לגמרי המרחק המושלם כדי שההנאה הזו תחזור עם שירים חדשים. אדם גרנדוסיל ממשיך לגלוש על הגל המוזיקלי שפיתח עם Lost In The Dream דאז וזה עובד לו. באלבום החדש יש אפילו קטעים קצת מתונים ואולי אף מרגשים יותר, ומסביב כרגיל הגיטרות המוכרות והמרחפות והקצב מעולה. זה כבר אלבום שלישי בחיים החדשים של ההרכב ולחלוטין מרגיש כמו עוד פגישה אחרי כמה שנים של נתק עם חבר מוכר, שלא השתנה ממש באופי, אבל את/ה כ”כ נהנה/ית שוב לשמוע ממנו.
I Don’t Live Here Anymore
Old Skin
25.
Steve Gunn – Other You
שנת 2019 הייתה עמוסה בסטיב גאן אצלי, עם האלבום The Unseen In Between (שהכתרתי כטוב שלו בקריירה) ושתי הופעות מעולות שלו שנכחתי בהן (אחת עם להקה, אחת סולו אקוסטי). זה היה קשה מאוד, אבל הוא איכשהו הצליח לשמור על רמה גבוהה ודומה גם באלבום שהוציא השנה – Other You. אלבום חלומי, עם אווירה ייחודית והרגשה של מקשה אחת של מוזיקה מופרדת לרצועות. אלבום שכולל גם הופעת אורח של מארי לטימור, הפקה מצוינת של רוב שנאפ ויותר מכל המשכיות ותקופת יצירה עילאית של סטיב גאן. אם אלו השירים או הקטעים ללא מילים. גם ב-2021 הוא ממשיך להיות אצלי בטופ של הקריירה שלו.
24.
Shannon and the Clams – Year of the Spider
כבר הזכרתי את דן אורבך בסיכום הזה? פעם רביעית שלו פה ואולי, יכול להיות, אך לא בטוח אחרונה, עם עוד הפקה מוצלחת. זו של שאנון והקלמס עם יופי של הוצאה חדשה מההרכב הזה, שמערב גאראג’-פאנק, אינדי-רוק ואפילו השפעות פופ ישנות נורא. באלבום הקודם הם לקחו צד חדש עם המוזיקה שלהם בהפקתו של אורבך, שגם המשיך עכשיו כאמור לאלבום הנוכחי. בשנה של האלבום הקודם, הוא גם עבד עם שאנון על אלבום סולו שלה, מאוד רטרו, שגם היה כאן בסיכום.
נראה שהחדש שאב לא מעט מהסולו ההוא של שאנון, אבל הוא גם פולו-אפ מתאים ומעולה לקודם של כל הלהקה. עם הרבה הרגשת אולד-טיימי, איזה ספין חשמלי מודרני, פופ-רוק ישן פוגש משהו חצוף ובועט עכשווי. הכל בשילוב ממש מגניב ואלבום מצוין של החבורה.
23.
LUMP – Animal
לפני שלוש שנים יצא אלבום הבכורה של LUMP, שהציג את החיבור בין לורה מרלינג למייק לינדזי. משהו רחוק יותר מהדברים הפולקיים שמרלינג עושה (את העבודות של לינדזי אני פחות מכיר), עם שילוב של מוזיקה אלקטרונית ובאמת פרויקט שונה לגמרי ממה שהיא תמיד עשתה. חיבבתי אז את האלבום, אבל לא מספיק כדי שייכנס לסיכום שלי. השנה יצא אלבומם השני, Animal, שהתחבר אליי הרבה יותר חלק.
אין לי כ”כ הסבר למה. אולי כי הוא קצת יותר אינסטרומנטלי עם צלילים שזרמו אצלי יותר טוב, אולי זו האווירה לכל אורך האלבום והחיבור היפה בין הרצועות, או פשוט התקופה וכי שמעתי אותו לראשונה בצומת דרכים תחת ירח מלא ואכלתי שום ושיערה של עטלף באותו היום. סתם, כנראה הוא פשוט טוב יותר לדעתי וגם תפס אותי בתקופה הנכונה. כזו שהנעימה לי יותר את הצדדים השונים של המוזיקה, הפנטה אותי עוד יותר בשילוב שלה עם הקול של לורה (שזכיתי גם לראות השנה בהופעת סולו מדהימה שהיא גם הופעת השנה שלי) והגישה לי הפעם את LUMP ביותר קלות ואהבה.
22.
Lucy Dacus – Home Video
לוסי דייקיס הוציאה השנה את הפולו-אפ המאוד מצופה ל-Historian שלה מ-2018. אלבום שהוא כבר לא איזה סולו מפתיע, אלא מגיע כנראה לראשונה כשהרבה מאזינים מכירים את דייקיס והכתיבה שלה ומחכים לשמוע משהו חדש. לוסי לא איכזבה ובאמת חזרה שוב עם המון רגש, באלבום סופר-אישי, מלא נוסטלגיה, רגשות, סיפורים מן העבר ומשהו גם עצוב וגם מתוק-מר. הכל עטוף בקול היפהפה, קטע סיום עוצמתי (“Triple Dog Dare”) ושירים שמרגישים שמגיעים מהמקומות הכי חשופים אצלה, שזה חלק מהקסם באמת של דייקיס והכתיבה שלה.
21.
Teenage Fanclub – Endless Arcade
בחודש שעבר האלבום Bandwagonesque של Teenage Fanclub ציין 30 שנה ליציאתו. אלבום קלאסי שלהם שנפתח עם “The Concept”, אחד מהשירים הגדולים בדיסקוגרפיה של הלהקה וללא ספק מה שתמיד היה שיר הפתיחה הטוב ביותר שלהם מבחינתי. השנה שוחרר משהו שהביא לו פייט אצלי. קוראים לו “Home” והוא פותח את Endless Arcade, האלבום שהם הוציאו ב-2021. בעשור וחצי האחרון Teenage Fanclub לוקחים את הזמן בין אלבומים וזה עושה משהו טוב לחלק המאוחר הזה בקריירה שלהם במילניום הנוכחי. הם מספקים געגוע לצלילים מוכרים וגם כמה הפתעות. עברו חמש שנים מאז האלבום הקודם ולי לפחות זה נתן לא מעט סיפוק לשמוע מה יש להם להציע בשנת 2021.
האלבום הטרי מספק את אותם רגעים מוכרים ושירים קטנים ונעימים של ההרכב, אבל גם משהו קצת אחר על ההתחלה שלו, עם אותה הפתיחה של “Home” שמגיעה לשבע דקות ועשתה לי ממש טוב. מה שמציב אותו גם ככמעט השיר הכי ארוך שלהם בקריירה (מקום שני אני חושב). השיר הזה הוא אחת הפתיחות הכי אהובות עליי של 2021 והוא מגיש ומרענן את השטח לקראת שאר השירים שיגיעו אחריו, שקיבלתי בזרועות פתוחות ואוזניים שמחות. כיף שהסקוטים האלה עדיין כאן וממשיכים ליצור.
20.
Sarah Jarosz – Blue Heron Suite
בשנה שעברה שרה ג’ארוז האהובה הגיעה אצלי למקום השלישי עם אלבומה הקודם, והשנה היא שחררה את Blue Heron Suite. אלבום שהוא לא ממש פולו-אפ, אלא פרויקט מסוים שהוקלט בדצמבר של 2018 והוא מאוד אישי וקשור למשפחתה. היא החליטה להשלים ולשחרר אותו בתור אלבום חדש וזו הייתה החלטה שאני ממש שמח עליה. זה משהו טיפה שונה אפילו מאלבומים קודמים. עם כמה נגיעות חשמליות על הפולק היפהפה הרגיל וקטעי מעבר ואינסטרומנטליים.
לעיתים יש תחושה באמצע ההאזנה שהדבר הזה הוקלט בתור פסקול לסרט בלורל קניון ב-1971. אבל זה יותר פסקול לחיים של שרה וההתבגרות שלה ועל משפחתה. איזה פרויקט קטן ומפתיע שיכל להישאר בצד הדרך ובכספת האישית שלה, אך יצא לעולם השנה והעצים עוד יותר את האהבה שלי כלפיה, אם זה בכלל אפשרי. אחת היוצרות הנפלאות אצלי של העשור החולף, במיוחד בחמש השנים האחרונות שלה בקריירה.
19.
James McMurtry – The Horses and the Hounds
קשה לי להגיד שהופתעתי מאלבום של ג’יימס מק’מורטרי, כי הוא תמיד מגיש יצירות טובות, מאז שיצא אלבום הבכורה שלו ב-1989. אבל עדיין, וואי וואי, כמה שהופתעתי מטיבו של האלבום החדש שלו. מוקדם יותר השנה נפטר אביו של ג’יימס, לארי מק’מורטרי, שהיה אחד הסופרים ותסריטאים המוערכים בארה”ב (אחראי בין השאר על “תנאים של חיבה”, The Last Picture Show, “יונה בודדה”, התסריט של “הר ברוקבק” ורבים אחרים). לא יודע עד כמה המוות שלו השפיע על האלבום, או העבודה שלו לפני, אבל יש מצב שזה הביא להתפוצצות של הכישרון של מק’מורטרי הבן.
כמו אביו, ג’יימס תמיד ידע לספר סיפורים מגניבים בשירים. בין קטעי קאנטרי-רוק חשמליים ובלאדות אקוסטיות. כל פעם שהאזנתי לאלבום החדש השנה, הייתה לי הרגשה שהוא הביא את כל זה לאקסטרים. עם להקה אדירה שמגבה אותו, מלא קטעים חשמליים סוחפים, אלט-קאנטרי במיטבו ובאמת אלבום שלם של טרובדור ומספר סיפורים מודרני שמגיע פה לאיזה שיא מבחינתי. בתור מעריץ ותיק של מק’מורטרי, נהניתי כאן נורא, ואני די בטוח שגם מאזינים חדשים שלו יכולים להפוך דרך האלבום למעריצים טריים, וללכת ולגלות גם עבודות מעולות קודמות. אלבום האמריקנה/קאנטרי-רוק של השנה אצלי.
If It Don’t Bleed
The Horses and the Hounds
18.
The Felice Brothers – From Dreams to Dust
כבר עבר עשור מאז שה-Felice Brothers איבדו את סיימון פליס והמתופף המקורי שלהם והליין-אפ עבר שינויים. אבל גם מאז הם המשיכו לשחרר דברים טובים, למרות שהאחרונים לא עשו עליי רושם מיוחד. האלבום הקודם שלהם למשל שנכנס אצלי לסיכום שנה הוא Favorite Waitress של 2014. השניים שבאו אחריו לא ממש עשו לי משהו מיוחד ונשארתי במחשבה שהשיא שלהם היה ונשאר בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים.
אבל! שמחתי נורא השנה להיות מופתע, או לקבל מהם פתאום משהו שהרבה זמן לא חוויתי איתם. זה קרה עם האלבום הטרי From Dreams to Dust, בו הם הצליחו להחזיר אצלי את החדווה למוזיקה שלהם ובמיוחד השילוב הנפלא של הכיף השובבי והסיפורי + הרגש במוזיקה שהם יוצרים. זה היה אחד מהאלבומים השנה שפשוט אהבתי יותר בכל האזנה. עם איזה עוד חיוך על אזכור מסוים או צליל שהזיז איזה עצב. כמו כן יש פה את “Inferno”, עם סיפור קטן בתוכו שכ”כ אהבתי, בזיכרון שחוזר ל-1999 עם זוג שרוצה ללכת לקולנוע לראות את Fight Club, אבל היה סולד אאוט, אז מצא ואת עצמם בסרט Inferno עם ז’אן קלוד ואן דאם ויצאו באמצע. מסוג השירים שלחלוטין גרמו לי להתאהב בלהקה הזו לפני עשור וחצי בערך ועכשיו לא מעט מהאהבה הזו חזרה ב-2021.
17.
Brandi Carlile – In These Silent Days
ברנדי קרלייל תמיד ידעה איך לרגש אותי, אבל משהו מזה התעצם בשנים האחרונות, במיוחד מאז שיצא By The Way, I Forgive You לפני שלוש שנים. משהו בחלק המעצים של המוזיקה שלה, הלך והתרחב וגם אולי העולם והרבה מאזינים היו יותר צריכים אותו בשנים הללו. ברנדי תמיד הייתה בשבילי הדוגמה המושלמת להזדהות איתה, כמישהי שהייתה הכי Misfit, שונה ולא מקובלת, ודווקא מהדברים הללו היא צמחה להיות המוזיקאית והיוצרת הנפלאה ומצליחה שהיא היום. והיא תמיד שיקפה את זה בשירים לכל אורך הדיסקוגרפיה, כדי להראות למאזינות ומאזינים “שונים” שהכל אפשרי וצריכים לחבק את השונה הזה אצלך.
כל העניינים הללו בלטו מאוד עם “The Joke” מהאלבום הקודם, אבל באמת שיש אותם בכל אלבום שלה. גם בזה שהיא שחררה השנה, In These Silent Days, שהוא אחד הטובים בדיסקוגרפיה של קרלייל לדעתי. על השמיעה הראשונה כבר היו לי כמה שירים שתפסו ממש חזק. כמו ההמנון החדש בשבילי Letter to the” Past”, או הנתינה בראש החשמלית יותר של “Broken Horses”. דייב קוב הפיק לה את האלבום, עם העזרה של שוטר ג’אנינגס, והם הוציאו ממנה את המיטב. אלבום שהפך אצלי לקלאסיקה מיידית בעולם של ברנדי קרלייל.
Broken Horses
Letter To The Past
16.
Strand of Oaks – In Heaven
טים שואוולטר, או Strand of Oaks, נמצא כרגע בתקופת יצירה אדירה. כזו שלגמרי החזירה אותו אצלי לתקופת הפריצה של האלבום HEAL, או אפילו התעלתה עליו. חשבתי את הדברים הללו עם אלבומו הקודם, בו גיבו אותו חברי My Morning Jacket. שניים מהם ממשיכים לעשות זאת גם ב-In Heaven, אלבום שהושפע מלא מעט דברים. במיוחד מעבר של טים מפילדלפיה לאוסטין, טקסס, אחרי טרגדיות משפחתיות.
מהשפעה של צפייה באשתו בוכה אחרי מות אימה ועד שיר על החתול שלו, סטן, שנפטר ומנגן כעת עם הנדריקס בגן עדן, רוב האלבום הזה מגיע מטרגדיות קרובות. אבל מצופה במוזיקה וסאונד שהופכים את התהליך הזה לעוד מסע צבעוני, חללי, עוצמתי ומרגש בין הרצועות והצלילים. אני לא חושב שצריכים לדעת על מה השירים והמילים כדי ליהנות ממש מאותו סאונד של האלבום הזה, אבל כשיודעים בנוסף, זה הופך את החוויה אפילו לגדולה יותר. משהו מהסיפור האישי של טים, זה שהפך גם את האלבום HEAL בזמנו לכ”כ חזק ומהפנט. אפשר להרגיש את העצבים והרגשות בתוך המוזיקה.
15.
My Morning Jacket
בשנה שעברה MMJ הוציאו את The Waterfall II, שלא היה משהו ממש חדש, אלא ההקלטות שהלכו אחורה ל-2015 מהסשנים של החלק הראשון שלו. מה שאומר שהשנה הם חזרו עם חומרים חדשים לגמרי אחרי 6 שנים של הפסקה. הרומן שלי עם הלהקה הזו הולך המון שנים אחורה. ראיתי מאזינים עוזבים אותם אחרי אלבומים מסוימים ומאבדים קצת עניין, צפיתי בהם על הבמה מספר פעמים שהיו מדהימות תמיד והאזנתי לכל השינויים שהם עשו והחיפושים המוזיקליים השונים, בעיקר בעשור האחרון.
אני חושב שהיה שווה להישאר איתם למסעות הללו ולהישאר בסביבתם, רק כדי להגיע ל-2021 ולאלבום ה-Self titled שהם הוציאו השנה. האלבום הזה יצא בדיוק ביום השני שלי שוב בלונדון, בחזרה שלי לעיר האהובה אחרי 19 חודשים. הייתה לי איתו את ההאזנה הראשונית הכי זכורה אולי השנה, כשהוא נוגן באוזניות בזמן שאני שוב ברחובות המוכרים, ברוח הקרירה ובעיר הכ”כ קרובה לליבי. הרבה חלף מולי כשהרצועות התחלפו, או בעצם המשיכו אחת את השנייה. ככה זה הרגיש. אחת הלהקות הכי אהובות עליי בשני העשורים האחרונים ליוותה אותי בעצם בחזרה שלי אל הבית רחוק מהבית, וזה השתלב פשוט מצוין.
כל חזרה אל האלבום אחר כך הייתה חוויה שונה. אבל די מהר הוא התמקם אצלי במקום די מכובד בדיסקוגרפיה של MMJ. כרגע הוא הפייבוריט שלי מאז Evil Urges של 2008 (שיש שלא יאהבו, אבל אני חושב שהוא Underrated בטירוף ומאוד אהוב עליי). ואמנם לא היה הרבה מאז, אבל מוזיקלית זו הרגשה של חזרה לבית חדש. עם כל הקטעים החלומיים, הטריפ הניסיוני יותר בחלקם והרוקנ’רול מלא הרגש והאווירה שהתפרץ אצלי איתו. יצירה של הרכב כ”כ מוכר לי, שהזכיר שוב למה הוא עדיין כאן ולמה הוא עוד מסוגל.
14.
Fruit Bats – The Pet Parade
אני כ”כ מאושר שיש לי הזדמנות לכתוב מלא על ההרכב הזה של אריק ד. ג’ונסון בחמש השנים האחרונות. מאז הסיכום של 2016 ואלבום הקאמבק שלהם Absolute Loser. לפני שנתיים הפולו-אפ שלו היה אצלי גם כן בסיכום שנה וכיום כבר נהיה די רגיל שג’ונסון איתנו כל הזמן בפרויקטים שונים. למשל הטריו של Bonny Light Horseman מהשנה שעברה.
ג’ונסון מקושר ללא מעט אמנים אחרים שאני אוהב גם כן. הוא התארח אצל קורט וייל, היה חלק מה-Night Sweats של נת’ניאל רייטליף ועבד לא מעט יחד עם Vetiver וחברו הקרוב שם, אנדי קאביק. אבל Fruit Bats תמיד היה הפרויקט המרכזי. השנה ג’ונסון ציין בנוסף שני עשורים להרכב הזה שלו. אני אומר שלו, כי זה לחלוטין הוא שם כל הזמן במשך 20 שנה, עם חברי להקה מתחלפים בין השנים. מאז ששוחרר Echolocation, אלבום הבכורה של Fruit Bats ב-2001.
חגיגות ה-20 מבחינתי הביאו לנו את The Pet Parade. אחד האלבומים היפים והמענגים ביותר בדיסקוגרפיה של ג’ונסון. החבר ג’וש קאופמן ואחד מיקירי הבלוג אחראי על ההפקה (ומנגן פה בערך על הכל), וזה אלבום ששואב לא מעט עדינות וקסם מאלבומים קודמים של Fruit Bats לאורך השנים, ומניח אותם על מגש של שני עשורים של ניסיון, עם מבט אחורה, הסתכלות על העולם כיום וגם עמוק פנימה לעולם של ג’ונסון, שקיבל השנה עם The Pet Parade תחנה פשוט נהדרת ומנחמת בהמשך לקאמבק מרהיב ומשופר מתמיד.
13.
.Dean Wareham – I Have Nothing to Say to the Mayor of L.A
דין וורהאם חזר אלינו השנה עם אלבום סולו ראשון מזה שבע שנים. איש Luna וגלקסי 500 לשעבר מתחבר אליי הכי טוב תמיד עם השם שלו לבד על אלבום. יותר מההרכבים המעולים שהיה או עדיין חבר בהם והפרויקטים המשותפים עם בריטה פיליפס (שכמובן נמצאת גם פה באלבום). הסולו הקודם שלו מ-2014 היה אהוב עליי נורא והייתה לי באסה גדולה שההופעה שלו בקיץ דאז התבטלה בגלל המלחמה. היה אבל שווה להמתין בשביל אלבום סולו נוסף, ששוב, עשה לי את זה בגדול.
תמיד נורא אהבתי את הצדדים השונים בכתיבה של וורהאם. יש לו מבט ממש מעניין וגם חמוד על העולם. הוא יכול לגרום לי לצחקק בחיבה ולהתרגש ולהתמסר לשיר באותה במידה. הוא הגיש לנו כאן אלבום עדין, הומוריסטי ומלא בחן. פולו-אפ מצוין שהיה שווה לחכות לו כמה וכמה שנים. על הדרך גם לגמרי סיפק געגועים לעוד הוצאת סולו וסוג-של אלבום שנוגע אצלי במקומות הנכונים, בתקופות המתאימות.
12.
Sunny War – Simple Syrup
לפני שלוש שנים כתבתי כאן על סאני וור, הסיפור שלה ואלבום הפריצה שהגיע אצלי למקום השלישי בסיכום 2018. אחריו היא שחררה עוד אלבום שלא הכי התחברתי אליו והשנה היא חזרה לשמחתי הרבה עם עוד יצירה משובחת, אפילו טובה יותר מזו שכ”כ אהבתי דאז. ב-Simple Syrup היא מראה שוב בגדול עד כמה היא כישרונית. עם הפריטה והנגינה המיוחדת שלה לבד, יחד עם המילים והכתיבה המאוד אישית, קודרת ומהפנטת ברמות.
שירים כמו “Lucid Lucy” ו-“It’s Name Is Fear” החזירו שוב את אותו כישרון וחתיכות מוזיקה שחדרו מבעד לעצמות. עם “Kiss a Loser” היא נגעה גם במקומות עוד יותר כבדים, אישיים וחשופים שכ”כ התחברתי אליהם ואהבתי. אלבום שלם שתפס אותי עוד יותר חזק וצמוד מזה של 2018, עלה איזו דרגה ביצירה והוכיח לי שוב שסאני וור היא אחד הקולות הנשיים הכי מופלאים שהגיחו לעולם המוזיקה בשנים האחרונות. ולחשוב שממש לא מזמן היא הייתה עדיין הומלסית ונגנית רחוב. ומשם גם השירים שלה מגיעים, במקום החשוף והפגוע הזה, שרואה דברים שאחרים לא. מדהימה.
11.
Dinosaur Jr. – Sweep It Into Space
הדינוזאורים הוציאו השנה את אלבומם ה-12 בכלליות והחמישי כבר בתקופת התחייה מחדש שלהם עם הליין-אפ המקורי מאז 2007. עברו חמש שנים מאז קודמו וזה פרק הזמן הכי ארוך שלהם בין אלבומים בתקופת הקאמבק, ובעצם הכי ארוך גם בכל הקריירה אם לא מחשיבים את הכמעט עשור בו הם לא פעלו. הזמן ממשיך לעשות להם רק טוב והטריו הוותיק והמחובר הזה של מסקיס-ברלו-מרף ממשיך להפציץ בכל הכוח.
הייתי אומר שהאלבום הזה מוגש קצת ביותר עדינות מקודמיו, לפחות ביחס ל-Dinosaur Jr, אך ברמה שהסתדרה לי יפה מאוד. הוא כולל שירים שנשמעים קלאסים בעולם שלהם, את אחת הרצועות הכי יפות של לו בארלו בקריירה (“Garden”) ועוד מנה גדושה של דיסטורשנים וחשמל שעושים כ”כ טוב באוזניים. האזנתי לאלבום הזה הרבה השנה, במיוחד בתקופה בה הוא יצא ועבדתי על ספיישל סוקר קריירה ששידרתי ברדיו הקצה, עם 4 שעות ושני חלקים. וזה היה כ”כ כיף. מהאלבומים הללו שנשמעים מוכרים למרות שהם חדשים, ועשו לי הרבה טוב ב-2021. כמה נפלא שהשלישייה הזו עדיין פה יחד.
10.
Aimee Mann – Queens of the Summer Hotel
לפני ארבע שנים איימי מאן זכתה אצלי בתואר אלבום השנה עם Mental Illness של 2017 וכששמעתי שהאלבום הבא שלה הולך להיות מלא בשירים שכתבה למיוזיקל שמבוסס על הספר Girl, Interrupted (“נערה בהפרעה”) התפוצץ לי המוח. כי איימי היא מהקולות הנשיים היותר אהובים עליי והספר ההוא של סוזנה קייסן הוא מהספרים שהכי השפיעו עליי, כשקראתי אותו לפני כעשרים שנה, בתקופה הכי קשה, בודדה ודיכאונית שלי בחיים. השם של הבלוג הזה הוא אפילו מחווה לקייסן ולספר.
אז השילוב של הכתיבה התמיד שחורה והומוריסטית על נושאים כבדים של איימי, יחד עם שירים שנכתבו בעקבות הסיפור של קייסן, זה שילוב מושלם מדי מבחינתי האישית. רק מלהסתכל על רשימת השירים בהתחלה כבר זיהיתי והכרתי ושיערתי על מה הם הולכים להתעסק. כפי שגם סיפרתי קצת השנה כשהתארחתי בתכנית של חברתי ניצן פינקו על האלבום ברדיו הקצה. התוצאה כמובן הייתה מרגשת מאוד בהאזנות לאלבום, שלא בטוח היה יוצא לולא שנת הקורונה, כי המיוזיקל נדחה ואיימי החליטה פשוט לשחרר את השירים בכל מקרה בפורמט של אלבום (אולי Silver Lining כלשהו מכל תקופת המגיפה הנוראית הזו).
אם מישהי אחרת הייתה כותבת ומבצעת את השירים הללו, או שאני אישית לא הייתי קורא מעולם את הספר של קייסן, יש סיכוי טוב שהאלבום הזה לא היה פה במקומו הנוכחי. אבל זה פשוט היה מפגש שהוא כמעט יותר מדי בשבילי. ברמה הרגשית, בקרבה המוזיקלית, בהתמודדות עם העבר וגם מאוד בהיכרות עם חומר הבסיס של כל האלבום הזה, מה שגרם לאקסטרא חיבור מיוחד בשבילי לפרויקט וההוצאה הזו של איימי. כדברי מרטי מקפליי בבחזרה לעתיד, “This is heavy”. מסוג האלבומים שיותר מדי קרובים ללב ואיימי מאן היא פשוט הבחירה המושלמת לעיבוד המוזיקלי הזה.
9.
Laura Stevenson
יש משהו בזה כשאמנים לא נותנים שם לאלבום, דווקא בשלב לא מוקדם בקריירה. זה קרה קודם עם האלבום של MMJ וגם זה שמגיע עכשיו, של לורה סטיבנסון. הבחירה בלהשאיר כ-Self titled פתאום באמצע הקריירה מסמלת אולי תחנה יצירתית חשובה ממש לאמן שהקליט אותה, כשההתמקדות באמת במה שבפנים ולא השם שבחוץ. לפחות השנה זה נראה לי ככה ובמיוחד בולט לי פה. לאלבום הזה של לורה ניגשתי בלי הרבה ציפיות השנה. הרבה בגלל שלא כזה אהבתי את אלבומה הקודם. הוא אפילו שיעמם אותי קצת.
הוא יצא לפני שנתיים וגם ראיתי את לורה מבצעת שירים מתוכו בלייב, כשהיא פתחה הופעות לקרייג פין באירופה. דיברנו קצת בזמנו. היא סיפרה שהיא בהיריון על הדרך ועובדת על חומרים חדשים. אז היא באמת הקליטה את האלבום הזה בזמן ההיריון ואז עברה את שנת הקורונה עם תינוק טרי, הסגרים וכל מיני עניינים אישיים אחרים שהשפיעו עליה, בזמן שכל המוזיקה החדשה הזו מתפרצת החוצה. וכן, ממש נשמע פה שהיא מתפרצת. ולא רק זה, הסאונד והסגנון כאן הפתיעו אותי לחלוטין. אני חושב שזה אחד השינויים היותר גדולים שחוויתי בשנים האחרונות עם אלבום טרי של יוצר/ת מוכר/ת לי. ברמה שיצא לי “וואו” בהאזנה הראשונה.
המון רגשות כאמור יוצאים כאן החוצה, עם תוספת של יותר חשמל ממה שהייתי רגיל איתה ושירים מהודקים וחזקים. צריך להגיד מילה טובה גם למפיק ג’ון אגנלו, שהשפיע לא מעט על הסאונד האחר והמצוין של האלבום. מי שגם אחראי השנה על האלבומים של דינוזאור ג’וניור ו-Son Volt (ובשנים האחרונות עבד גם עם אהובים אחרים כמו ה-Dream Syndicate, ג’סיקה לי מייפילד ו-Waxahatchee). יצר עם לורה אלבום אישי וכנה, לחלוטין העבודה הכי טובה שלה עד כה מבחינתי, ויצירה שהפתיעה ומשקפת תקופה, זועקת ומשתפת בצורה האישית שלה.
8.
Yola – Stand For Myself
לפני קצת יותר מעשור כתבתי פה בבלוג על יולנדה קוורטי כשהייתה הסולנית של Phantom Limb. לפני שנתיים שמחתי נורא לכתוב עליה שוב כששחררה אלבום סולו ראשון תחת שם הבמה החדש שלה – Yola. אלבום מעולה שהפיק לה *הנה-זה-מגיע-בפעם-החמישית-ואחרונה-פה-בסיכום-נשבע* כן, כן, דן אורבך. שגם אחראי על אלבום הסולו השני שיצא לה השנה, Stand For Myself. אלבום קאנטרי-סול חמים, מענג ועם סאונד עשיר בטעם של פעם מתובל בחשמל של היום.
אורבך כתב עם יולנדה את כל השירים והם מארחים פה גם כמה חברים מוכשרים כמו ברנדי קרלייל, ארון לי טוסיאן ואנדי פרייז’ר שפגשנו קודם. כרגע אני מעדיף את האלבום הזה אפילו על קודמו, שהיה נפלא. מה שאומר שבזמן כתיבת שורות אלו אני חושב הרבה דברים טובים מאוד על הנוכחי. כיף לי נורא לראות איך מישהי אלמונית מבריסטול שהתלהבתי נורא מהקול שלה לפני איזה עשור, מגיעה כיום למקומות מוכרים, משתלטת גם על ארה”ב ומקבלת על הדרך לא מעט הערכה. כזו שכ”כ מגיעה לה.
7.
Lord Huron – Long Lost
הנה עוד אלבום שכ”כ הפתיע אותי השנה. החדש של Lord Huron, הרכב האינדי-פולק-רוק מלוס אנג’לס, שבעשור הקודם ביקר אצלי פה עם שני האלבומים הראשונים שלו, שהיו ממתק אינדי מושלם לפסי קול של סרטים קטנים ואמריקנה. אלבומם השלישי לקח כיוון מוזיקלי די שונה ופחות התחברתי אליו. ואז הם הגיחו השנה עם משהו חדש לגמרי ועוד כיוון קצת אחר שתפס אותי חבל על הזמן ללא ציפייה.
האלבום Long Lost מאוד אווירתי ויש בו סוג-של קונספט. כאילו כל האלבום משודר יחד ברדיו/טלוויזיה כחלק מאיזה אירוע וריאטי-מוזיקלי ישן. מה שממש מכניס מחשבות על סרט שאתה נמצא בתוכו. זה כולל כמה קטעים קצרים שמחברים בין השירים וכו’. אבל בלי קשר לקונספט והרצף, כל השירים כאן עומדים לגמרי בפני עצמם. עם Arrangements ומלודיות נהדרות, קצת תזמורתיות. ועם לא מעט בלאדות Dark-Western שכאלו. אני ממש אוהב את זה. איזו הכלאה בין קאנטרי ישן לצדדים אפלים של ניק קייב פוגש את Father John Misty באלבומיו הטובים.
ולמרות שהרצועות עובדות גם לבד, כשהן מגיעות יחד בתוך הקפסולה של האלבום, זו חוויה מופלאה. אפילו מרגיעה, ועם זאת פשוט יפהפייה. כולל נגיעות של גרג ליס הענק בפדל-סטיל והאורקסטרה מסביב. זה אלבום שעל הנייר אולי עם הפקה גדולה, אבל נשמע די פשוט. עם קריצה נוסטלגית והמקום הכי גבוה ש-Lord Huron מבחינתי הגיעו עד כה בקריירה עם האלבום הרביעי הזה שלהם. יש בו קסם שתפס אותי חזק.
6.
Allison Russell – Outside Child
מוקדם יותר בסיכום פגשנו את ריהנון גידנס ואמית’יס קיאה. שתיהן היו חברות ב-Our Native Daughters לפני שנתיים, אבל לא היחידות מההרכב שהוציאו אלבומי סולו השנה. כי יש עוד אחת שלא רק עשתה זאת גם, אלא עם אלבום סולו ראשון בקריירה ואחד שבלט אצלי הרבה יותר. קוראים לה אליסון ראסל וגם אם השם לא אומר לכם/ן כלום, יש מצב ששמעתם/ן אותה בעבר.
ראסל לקחה חלק בפרויקטים מוזיקליים שונים, בהם שיתוף פעולה עם ה-Birds of Chicago, עם הגיטריסט לות’ר דיקינסון (North Mississippi Allstars) וכאמור גם כחלק מהרביעייה הנשית של Our Native Daughters באלבום המצוין שיצא להן ב-2019. השנה, בפעם הראשונה, שחררה ראסל אלבום משלה העונה לשם Outside Child, שהוא פתיחה מרגשת, אישית ויפה לקריירת הסולו שלה. שם האלבום מרמז למה שבתוכו. מדובר בסוג של אלבום קונספט שעוסק וחופר עמוק בעבר של ראסל. בטראומות של הילדות, בהתעללות מינית שעברה כשהייתה צעירה ונערה אבודה שברחה מהבית. נושאים כבדים לאלבום בכורה בתור אמנית סולו, ללא ספק, אבל היא מבטאת בו את סיפורה הכואב באופן עדין ויפהפה, שאולי אף מאפשר לה סגירת מעגל כלשהי שהיא עשתה דרך היצירה והחשיפה שלה לעולם.
את כל זה היא עושה באמצעות 11 רצועות המוגשות בצורה אקוסטית-שורשית, תוך שהיא עוטפת את המילים והרגש במלודיות חמות שנשמעות נהדר. אחרי שעסקה בעבדות ובגזענות עם Our Native Daughters, הגשת נושאים רציניים דרך צלילים ומילים באופן אישי וחשוף אינו זר לראסל. אבל עם Outside Child היא עושה צעד ענק נוסף, בסיפור שהוא הוצאת סולו ראשונה, חשופה ועירומה, שכוללת כמה מהרגעים המוזיקליים-אינטימיים היפים של השנה.
5.
The Hold Steady – Open Door Policy
ההולד סטדי הייתה הלהקה האחרונה שראיתי לפני שכל תקופת הקורונה החלה, אי שם במרץ 2020. בפרק הזמן של 19 החודשים עד שחזרתי לא מזמן שוב להופעות בחו”ל, היא גם בלטה אצלי אולי הכי הרבה בכל השנים שאני אוהב אותם, כמעט מתחילת הדרך שלהם. זה קרה רבות עם הגעגוע לחוות אתם שוב בלייב ועם האלבום החדש שהם הוציאו השנה – Open Door Policy. אלבום שגם היה לי סיבה להקדיש להם ספיישל גדול ברדיו הקצה, כזה שקרייג פין גם שלח לי בשבילו פרומו מלהיב.
כבר חפרתי רבות על האלבום הטרי, ואפשר לקרוא את כל ההגיגים המלאים והחופרים שלי עליו ממש כאן. קשה לי לתקצר, אבל הדעה שלי מאז כתיבת הטקסט ההוא, לא ממש השתנתה. זה עדיין האלבום הכי בוגר מבחינתי שלהם וגם אחד הטובים בתור מקשה של אלבום שהוקלט יחד. זו פעם ראשונה למעשה שהליין-אפ של השישייה הנוכחית מקליט אלבום ככה, אחרי שהקודם יותר הורכב מסינגלים ששוחררו בזמנים שונים. וזה די מורגש, מאוד לטובה.
אני רואה ב-Open Door Policy שילוב של הסאונד של ההולד סטדי יחד עם הסגנון באלבומי הסולו של קרייג פין. ג’וש קאופמן היקר, שהפיק לו את טרילוגיית הסולו האחרונה (כולל אלבום השנה שלי 2019), הגיע לעבוד איתם גם פה. גם הלהקה וגם הדמויות של קרייג כבר בוגרות בין השירים. זה אלבום פוסט-המסיבות של ההולד סטדי. זה שמסתכל יותר אחורה ומתעסק עם יותר נושאים של מצב נפשי והרבה מעבר לשנות העשרים. וזה הגיוני וזה צד קצת אחר של הלהקה שקיבלתי בהבנה וחיבוק רחב. אלבום מצוין שמגיע מהרכב שכבר עבר לא מעט בקריירה ונמצא במקום שהוא שיא מחודש שלהם, בוגר יותר ו-Reflective. אך עדיין מערבב זאת עם האלמנטים האהובים בצלילים והליריקה.
4.
Marissa Nadler – The Path of the Clouds
מריסה נדלר הייתה ממש עסוקה בתקופות הקורונה. היא שחררה מלא הוצאות בבנדקמפ של דמואים וקאברים והקלטות ביתיות וכדומה. בנוסף היה לה את האלבום עם סטיבן ברודסקי לפני שנתיים, אבל בגדול אלבום האולפן האחרון שלה היה For My Crimes של 2018. עברו שלוש שנים מאז הסולו המסודר האחרון, אבל עם כל מה שעשתה, היה נראה שזה הרבה יותר. והאמת שבשנים האחרונות שאבתי גם הרבה יותר מריסה נדלר מפעם.
את נדלר הכרתי בזמנו דרך האלבומים Bird on the Water ואז July. אלו שניים שתמיד בלטו אצלי, למרות שביניהם גם היו דברים סבבה. אבל משהו קרה לפני חמש שנים, או התחיל לקרות. זה היה כשהיא שחררה את Strangers שהביא לי איזו תנופה עם החיבור אליה, כזו שלא הייתה שם קודם, למרות האהבה שהייתה שם. משהו גרם לי יותר לשקוע, וזה המשיך מאוד חזק עם For My Crimes שהגיע אחריו. השנה היא שחררה את The Path of the Clouds שפגש אותי בקרקעית המזמינה של נדלר וסופית קשר אותי לאותה קרקע ללא אפשרות לצוף למעלה. ואני אומר את זה בצורה הכי חיובית שאפשר, כי הייתי צריך את הקרקעית הזו והייתי צריך לשקוע כמה שיותר עמוק.
האלבום הטרי הושפע הרבה מסדרות True crime שנדלר צפתה בהן בזמן המגיפה, וזה מורגש לאורך השירים, גם אם לא שמים לב לליריקה (חלק מהקסם שלה מבחינתי זו ליריקה מוצלחת, אבל שגם לא חייבים אותה כדי להישאב עם המוזיקה והקול שמקיפים אותה). יש גם אורחות מוצלחות פה לידה כמו מארי לטימור ואמה רות’ רנדל. אבל כמו העטיפה, הכל פה זו נדלר ישר לפרצוף. עם כל השירים והסיפורים מהמציאות, הסגנון הגותי-פולקי-רוקי וסאונד לעיתים יותר כבד מבעבר. היא רגילה לכשף אותי כל פעם, אבל משהו פה היה לי יותר מתמיד איתה. איזה סיום שהוא שיא לטרילוגיית האלבומים האחרונה בחיבור האישי שלי, עם החלק הכי חזק. אלבום מהפנט ומפוצץ בכ”כ הרבה יופי אפלולי שצללתי איתו הרבה ב-2021.
3.
Farmer Dave & The Wizards Of The West
הנה אלבום שהייתי נותן לו את תואר “השורד של השנה”, או האלבום המתמיד או משהו כזה. כי הוא יצא בחודש ינואר, ממש בתחילת 2021, ונהניתי ממנו לאורך כל השנה מבלי שיימאס עליי. את Farmer Dave Scher אני אוהב כבר הרבה שנים. הוא מוזיקאי מוכשר, נגן פדל־סטיל וקלידים מעולה, וגם אם השם שלו אינו מוכר, ייתכן מאוד ששמעתן/ם אותו בעבר מבלי לדעת, במיוחד אם את/ה עוקב/ת אחר הבלוג שלי בין השנים. כי דייב שיתף פעולה עם המון אמנים והרכבים שאני אוהב.
קודם כל הוא היה חלק מ-Beachwood Sparks ובנוסף ניגן בין השאר באלבומים של ג’ני לואיס, Vetiver, אלביס קוסטלו, קורט וייל, ניל קאסל, קאס מק’ומבס, ה-Skiffle Players ואחרים (הרבה משיתופי הפעולה הללו אפשר גם לשמוע ברוב התכנית של הרמוניה דרומית שהקדשתי לדייב שר אחרי שהאלבום יצא). האלבום הנוכחי הוא הסולו הראשון שלו מזה תריסר שנים, כשהוא מגובה עם הרכב משלו – The Wizards Of The West. הוא סחף אותי מהשמיעה הראשונה וזה כנראה האלבום שהכי חרשתי עליו בחודשים הראשונים של 2021.
הוא פסיכדלי, חללי, מלא גרוב וצלילים צבעוניים. אלבום אווירתי מאוד, שמגיע מקליפורניה השמשית, אבל עף ממנה כמו טיל למחוזות אחרים, מטייל מעל העננים ונוחת כל כך טוב על האוזניים. ברוב השנה הזו נמשכתי לאלבומים יותר קודרים או מתונים אני חושב, בהתאם למצב מסביב ואצלי אישית. אבל הוא אלבום שתמיד שימח אותי עם האווירה המרימה וכיפית שבו. והוא הצליח לעשות זאת גם בימים קודרים, שזה בונוס נוסף בשבילו ובשביל Farmer Dave, שיצר פה את אחד הדברים היותר יפים בקריירה וכמה נפלא שהכישרון שלו פה בקדמת הבמה לאורך הוצאה שלמה, עם הקול והכלים והסאונד.
2.
T. Hardy Morris – The Digital Age of Rome
בסיכום של 2013 הכתרתי פה את Audition Tapes של טי. הארדי מוריס לאלבום הבכורה של השנה שלי. הוא שחרר אז אלבום סולו ראשון בתור אמן עצמאי וזו הייתה אחת התגליות היפות בשבילי דאז. לפני שלוש שנים הוא ביקר פה שוב ועכשיו הוא מקבל ממני לראשונה כניסה לטופ. וזה קורה עם The Digital Age of Rome שהוא הוציא השנה. עוד אלבום שכנראה היה נשמע אחרת אם הפאקין קורונה לא הייתה משתלטת על חיינו בכמעט שנתיים האחרונות.
מוריס עמד כבר להקליט שורה של דמואים שהיו אצלו כש-2020 דפקה על הדלת פתאום ואז נעלה אותה עלינו. מה שגרם לכל מיני שינויים בהקלטה שלהם. הוא תמיד ידע לגרום למלנכוליה ועצב להישמע טוב וגם לתת איתם בראש לפעמים, בצורה סטונרית או פשוט יותר קצבית. לקחת משהו שאליוט סמית’ היה יכול לכתוב ולהגיש אותו בצורת ניל יאנג של תקופת ה-Ditch Trilogy. זה יוצא מהמילים והמוזיקה של האלבום הנוכחי, שמשך אותי יותר מקודמיו.
האלבום מסתיים עם השיר “Just Pretend Everything Is Fine”, שיכל להיות גם איזה מבט על השנה-שנתיים האחרונות ולגמרי מתאר טוב גם את מוריס. מוזיקאי שקצת קשה להגדירו. שמושפע מגראנג’, פסיכדליה ואלטרנטיב-קאנטרי, אבל גורם לשירים לא להישמע כמו אף אחד מהם. אחת הסיבות היא האווירה הקודרת של האלבום שחושפת את עצמה יותר תחת שמש חמה מאשר גשם וקור. לפחות ככה זה מרגיש לי, וזה היופי של האלבום והרבדים שלו. מוריס הצליח לסחוף ולשאוב אותי אל המוזיקה שלו הפעם עם רוקנ’רול וצלילים חמימים, יחד עם איזו אמת קודרת ומובנת. שיא היצירה שלו עד כה אם שואלים אותי, כזו שגם נורא נהניתי לשמוע בפול ווליום באוזניות במהלך 2021 ולהתנתק קצת מהמראות שבחוץ ולידי.
1.
Valerie June – The Moon And Stars: Prescriptions For Dreamers
בחודש מרץ של 2021 ציינתי בדיוק שנה ללא הופעות, ללא מסעות, ללא חלומות באופק, ובעצם נעלתי איזו שנה אישית מהגרועות שחוויתי. שנה בה ירד עוד ביטחון בכמה דברים, שנה של דחיות, שנה מלאה געגועים לדברים בחיים שמחזיקים אותי בדרך כלל ושנה בלי הרבה חוויות, בעולם שבחוץ ובעולם הפנימי שנסגר קצת גם כן. באותו החודש ואלרי ג’ון שחררה את אלבומה השלישי העונה לשם The Moon and Stars: Prescriptions for Dreamers. ואני לא יודע להסביר את זה, אבל משהו התחיל להשתנות שם בדיוק כשהוא היה ברקע.
לפני ארבע שנים ביקרה אצלי פה ואלרי ג’ון עם אלבומה השני The Order of Time. המוזיקאית והיוצרת האהובה הזו מממפיס, תפסה אותי דאז ממש טוב עם הקול המיוחד והצלילים והמלודיות שעטפו אותי קצת אחרת. היא משלבת המון השפעות וצדדים במוזיקה שלה. פולק, סול, בלוז, מוזיקה שורשית, גוספל ואלמנט מסוים נורא מושך ששואב אותי פנימה. אלמנט שהגיע השנה ברמות הגבוהות ביותר שלו. כזה ששאב, עטף, ובעיקר ליווה אותי בחזרה למעלה מהקרקעית ששמה המציאות.
מהצלילים הראשונים של “Stay” שפותח את האלבום החדש, דרך החום של “Colors”, הבכי שהגיע עם “Fallin”, הדחיפה האופטימית מיד אחריו עם “Smile”, ההמנון הפנימי של “Within You”, הצומת האישית של “Two Roads”, היופי המהפנט של “Why The Bright Stars Glow” ועד למציאה של “Home Inside”. כל האלבום הזה סחף אותי עם כל הרגשות שהביאה השנה החולפת. ואלרי איכשהו תפסה אותי הכי חזק שיש, ניערה וניחמה דרך הצלילים, ותמיד הייתה שם. לאורך איזו דרך שהחלה להתעכל ולהשתנות מאז שהאלבום הזה שוחרר לאוויר העולם ונתן לי לנשום איתו משהו נקי יותר.
זה מסוג האלבומים, שגם בלי החיבור האישי איתו, קשה לי לקחת ממנו שיר מייצג. כי כולם כאלו. זה היה ועדיין אחד האלבומים הכי שלמים שלי ל-2021. מאלו שתמיד יהיו מקשה אחת, בלתי נפרדת, עם רצועות שהן שירים ושירים שהם תחנות שעוברות מאחת לבאה בתור. כשאני כותב את השורות הללו אני שם לב שלא ציינתי קודם גם קטעים כמו “Call Me A Fool” הנפלא או “You And I”, ושאם אני אתחיל להיכנס ממש לעומק של כל השירים פה, הפוסט יתארך יותר מדי.
אבל באמת שכל המסלול המוזיקלי איתם הביא לי איזה משהו. פיסת ליריקה להישען עליה, חיוך קטן בתקופה לא משהו, או שחרור. ברגעים הללו שאתה לבד עם המוזיקה והדאגות נעלמות. הדברים שאתה לא אוהב עם עצמך הופכים לסבילים. הדימוי העצמי מקבל קצת Boost והעולם נראה קצת יותר צבעוני. הקצת הזה עזר לי נורא השנה ו-44 הדקות של האלבום הפכו אותו להרבה יותר מזה, כשהשירים חלפו לידי. עם כל המוזיקה העשירה, הכלים בניואנסים הקטנים וההתקדמות היצירתית הגדולה יותר של ואלרי.
באותו חודש מרץ עם יציאת האלבום, הגעתי לתעסוקה חדשה קבועה וחזרתי לאיזור מסוים אהוב ומוכר. פתאום הייתה סיבה כל יום לקום בבוקר ולעשות משהו. אני זוכר את עצמי מאזין לו בדרך ולאט לאט דברים מתחילים להשתנות מסביב. היו המון אמנים ואלבומים אחרים שביליתי איתם, אבל לואלרי ג’ון תמיד חזרתי. ואז הגיעה גם נפילה שהוא התלווה אליה ותקופה קשה יותר, מקרי עבר שצפו בנוסף, אבל הצלילים היו שם גם כדי להרים. בהמשך המשמעותי של השנה הזו התחלתי לראשונה בחיי לטפל בכמה דברים שלא עשיתי קודם, ואז גם חזרו ההופעות בחו”ל וחברים והכל עוד יחסית טרי ובתהליך התחלתי עם עצמי שיעבור עוד דרך ארוכה בטח, אבל כשחזרתי לאלבום הזה עכשיו שוב בסוף שנה, הרגשתי שעברתי איתו איזה מסע.
בחודשים הראשונים איתו הוא היה לי האלבום המעולה החדש של ואלרי ג’ון, והשם שלו מבחינתי היה “The Moon and Stars”. בקיצור. כי זה שם ארוך מדי. אבל ככל שהשנה התקדמה, הוא נהיה משמעותי יותר והתחלתי אוטומטית לקרוא לו בשם השני. הוא הפך אצלי פתאום ל-“Prescriptions for Dreamers”. וזה מתאר אותו הכי טוב בשבילי לסיכום 2021. איזה מרשם מוזיקלי שהייתי צריך. כזה שהחזיר יחד איתו תקוות וחלומות והיה שם מהצד בדרכים השונות שלי השנה. בעיקר עם עצמי. חלקן שהמשיכו, השתנו, או לאחרונה מצאו דרך לא קלה שהיא התחלה של משהו.
היצירה הזו של ואלרי ג’ון הייתה איתי למטה ולמעלה מאז שיצאה. ברגעים הקשים ובתקופות האופטימיות. במחשבות ובמעשים. ליוותה מהצד, כאילו הייתה פס הקול של כל השינויים שהביאה איתה השנה הזו. היא גם שחררה אותי קצת לאורך תשעת החודשים האחרונים, מאז שלחצתי לראשונה על פליי ושמעתי את המשפט הראשון של האלבום – “I don’t know how long I’ll stay”. אני עדיין לא יודע כמה זמן ייקח לדברים מסוימים שקרו השנה ולאחרונה, להשתנות. אבל כן יודע שלא נשארתי במקום, והמוזיקה הזו של הירח והכוכבים והמרשמים והחולמים של ואלרי ג’ון, הייתה ההתחלה וגם הנעילה המושלמת בשבילי לשנה הזו.
Some are going with you
Some you can’t put down
Some that you are leaving
Some never to be found
Might get a funny feeling
Something’s been overlooked
But every journey forward
Two roads, but one you took
One you took
הנה גם פלייליסט אלבומי השנה בספוטיפיי, עם נציגים מכולם לפי הסדר:
ומוזמנות ומוזמנים להאזין גם לתכניות סיכום השנה שלי ברדיו הקצה:
תכנית סיכום 2021 – חלק 1:
תכנית סיכום 2021 – חלק 2: הקאברים:
תכנית סיכום 2021 – חלק 3:
תכנית סיכום 2021 – חלק 4: ההוצאות המיוחדות:
תכנית סיכום 2021 – חלק 5:
נתראה ב-2022!
תודה תומר על עוד סיכום שנה משובח !
תמיד טוב להגיע לכאן ולהכיר בדיעבד
את המוזיקה הכי טובה שנוצרה על כוכב
הלכת שלנו בשנה החולפת.
איזה כיף לשמוע. תודה על התגובה, גלעד!