חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג'ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ'רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על "אלבום להקה" וכשהשם של להקת הגיבוי של ג'ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

לילה אחרון עם האולמנים

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, ה- Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה…

אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג'קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.

מנהטן היתה התחנה השמינית שלי בטיול הגדול שעשיתי שנה שעברה בארה"ב. זה היה כמעט היום השלושים שלי בדרכים, כשבוע לפני שעזבתי את הארץ של הדוד סם. בטיול הזה ראיתי קרוב לעשרים הופעות, אדירות ונפלאות, של הרבה אמנים אהובים. אבל אף אחת לא היתה ברמה ההיסטורית של הפרידה הסופית מה-Allman Brothers. בכלל, בכל הגיחות המוזיקליות שלי לחו"ל והמוני ההופעות שחוויתי, לא היתה אחת עם חותם כ"כ היסטורי ומיוחד עליה. גם לא היתה אחת כ"כ ארוכה.

IMG_3988

My golden ticket

כשהתעוררתי ל-28 באוקטובר הרגשתי שקמתי ליום חג. תמיד יש התרגשות גדולה, משמחת ומלאת אדרנלין ביום של הופעה. במיוחד כזו שטסת לארץ אחרת כדי לראות. אבל ביום ההוא לפני שנה זה הרגיש אף יותר. המעמד כמעט ולא נתפס. להיות שם בשירת הברבור האחרונה של אחת מהלהקות היותר אהובות וקרובות שהיתה איתי ממש מתחילת החיבור האמיתי למוזיקה.