הטרובאדור שנעלם עם הרכבת – פרידה אישית מגיא קלארק

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

גיא קלארק היה מהמוזיקאים והכותבים הכי חשובים בז'אנר שלו. הקאנטרי הישן, הטוב והאמיתי. זה שמגיע מהלב, נכתב בכנות ומכיל יופי שקשה לזייף. מעמודי התווך שבלעדיהם והדורות שהמשיכו אותם, כנראה לא היה את הבסיס לבלוג הזה. קלארק היה חלק מחבורה של טרובאדורים וחלוצים שאין שני להם. יחד עם טאונס ואן זאנדט, גראם פרסונס, ג'ון פריין, ווילי נלסון וסטיב ארל. הראשון והאחרון פה היו קשורים מאוד אל קלארק לאורך הקריירה. זו שהתחילה בשנת 1975 עם אלבום בכורה מושלם.

51C45v1anKL

הבכורה – Old No. 1. אלבום חובה בז'אנר.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע"י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough
f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers של 2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, וכמו כן בשיאם.