אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.
בשנה שעברה הם עשו זאת בלונדון גם כן, אבל לא יכולתי להגיע בגלל עבודה. השנה קניתי כרטיסים לשלושת הערבים ברגע שהודיעו עליהם, כי הסתדר לי טוב. ידעתי שיש ללהקה Die-Hards בלונדון, אבל לא ידעתי עד כמה זה חזק. כמו כן, למרות סיפורים, סרטונים וחוויות מחברים מחו”ל שהיו שם, לא ידעתי איזו רמת טירוף זה להיות נוכח בהופעות שלהם. טירוף שהיה לי העונג לחוות במשך סופ”ש מורחב אחד ושלושה ערבים שנצרבו עמוק בליבי.
“…On that first night”
מכירים את זה שאתם אוהבים מאוד איזו להקה הרבה שנים ואז כשחווים אותם לראשונה סוף סוף בלייב, אתם פתאום מתאהבים בהם מחדש, אבל בצורה אחרת לחלוטין, עוצמתית והרבה יותר גדולה?
הערב הראשון של The Hold Steady בלונדון היה כל כך אינטנסיבי, כל כך חשמלי, כל כך אנרגטי וכל כך כזה. בכלל התחיל מגניב כששמעו שהגעתי מישראל במיוחד לשלושת הערבים והכניסו אותי לסאונדצ’ק ופגשתי את כולם. שאלתי על הדרך את קרייג לגבי אלבום עתידי ותכנית לגבי כל הסינגלים ששחררו בשנה וחצי האחרונה. אמר שהם הולכים לרכז את כולם לאלבום חדש, אז יש למה לצפות. חלק מהסינגלים הללו הם גם ביצעו בלונדון, כולל כמה טריים לגמרי שעוד לא שוחררו.
ואז הגיע האירוע שבשבילו טסתי. הערב הראשון. גם של The Weekender וגם שלי אישית עם הלהקה הזו על הבמה כשאני מולה. ההופעה היתה מטורפת לחלוטין. מלאה זיעה וחשמל ו-Sing Alongs עם הקהל. קפיצות ושיגעון מקדימה ו-25 שירים שהרגישו כמו יריות של Showstoppers אחד אחרי השני. שירים שמעיפים אותך וגומרים אותך באותו הזמן. כאילו כל ההופעה היתה שיר סיום ענקי ומסיבי שמוציא אותך החוצה עם הרגשת פיצוץ. ממש, כל הסט ליסט הרגיש ככה, ביצוע אחרי ביצוע.
קשה לי לבחור רגעי שיא ספציפיים מאותו ערב ראשון, כי זה היה מסוג ההופעות והחוויות שהכל היה שיא. בכל זאת, הפעם הראשונה…אחד הרגעים הבולטים והמשמעותיים היה כשהם ביצעו את First Night, באמת בערב הראשון שלי איתם. העלה הרבה חיוכים, גם עם הטייק היפהפה שלו. נורא שמחתי אישית גם לחוות את Southtown Girls שהיה נפלא. אבל נהניתי כ”כ מהכל. אם זה החשמל של Hot Soft Light או The Swish. קטעים מהנים כמו Sequestered in Memphis או Multitude of Casualties, או השיר החדש The Last Time That She Talked to Me. וכמובן כל ה-Crowd pleasers וסוסי המלחמה הותיקים הענקיים בדמות Stuck Between Stations ו- Massive Nights והצמד המסיים הלא שפוי של Stay Positive ו-Killer Parties. ועוד מלא רגעים.
היה פשוט אדיר ברמות היסטריות. וזו היתה רק ההתחלה, עם ערב ראשון מתוך שלושה. הם נתנו הרבה במה לאלבום Boys And Girls In America בסט הראשון הזה של הריצה, עם 9 שירים מתוך ה-11 באלבום. הציפיה לערב השני רק עלתה, במיוחד עם השינויים שיהיו בסט-ליסט. התלהבתי ממש מהריצה הזו של The Weekender כשידעתי שאני מגיע וכשזה היה כבר קרוב. אבל אחרי ערב אחד בלבד כבר יכולתי בלב שלם להגיד שאני הולך לזכור את כל שלושת הימים הללו לעוד הרבה, הרבה זמן.
“How a resurrection really feels”
הערב השני כלל עוד סט אדיר ומלא חשמל, גיטרות ואווירה ממגנטת ב-Electric Ballroom. האולם שאירח את שני הערבים הראשונים, כשהשלישי במועדון הרבה יותר קטן. הם ניגנו 14 שירים שלא היו בערב הראשון, ביניהם כמה רגעי שיא מאוד בולטים אצלי + גם ביצוע ראשון לשיר חדש ששמו Denver Haircut.
בתוך רגעי השיא האישיים שלי היה ביצוע פשוט מקסים ל-One For The Cutters, מהרצועות האהובות עלי מ-Stay Positive. אותו הדבר גם עם Lord, I’m Discouraged. נהניתי המון מ-I Hope This Whole Thing Didn’t Frighten You, הנציג הבולט מ-Teeth Dreams, ועוד שניים שהיו להם ביצועים פשוט חלומיים שהפציצו לי את השכל; הראשון How a Resurrection Really Feels, שנעל את הסט באופן מושלם לפני ההדרן. מיד אחריו קרייג פנה לקהל, הצביע עליהם ועל כולם ואמר:
“!This is how a resurrection really feels”
וזה כ”כ נכון בהופעה של הלהקה הזו והחיבור של הקהל עם החברים על הבמה. אגיע לזה עוד טיפה בסוף. היי-לייט נוסף הגיע בהדרן עם Most People Are DJs לפני הסיום, שיר שאם לא הייתי רואה אותו בריצה הזו לא הייתי חוזר שלם. היה ענק.
היו שישה שירים מ-Separation Sunday באותו ערב, שזה אחלה, כי זה אלבום ענק. יופי של שינויים בסט וגיוון. יצאתי החוצה עם חברי ההופעות שלי מחו”ל ונשאר לחוות את הערב השלישי והאחרון.
“Certain songs they get so scratched into our souls”
לפני ההופעה המסיימת של The Weekender באולם הקטן של Oslo, Hackney שאני מכיר גם כן מהופעות עבר שם, הייתי גם באירוע המקדים, שהוא הקרנה ו-Q&A של סרט ההופעה הדוקומנטרי של הלהקה, A Positive Rage. זה היה לכבוד עשור ליציאת הסרט. שנים שלא ראיתי אותו, אז היה נחמד. במיוחד עם הדיבורים והסיפורים והשאלות עם הלהקה מיד לאחר מכן. אחד הדברים שהכי אהבתי שם, זה כשקרייג ענה על שאלה לגבי הקמת הלהקה. כשאמר שהוא כבר לא ראה הרבה להקות שנראות שמחות על הבמה וציין את ה-Drive By Truckers כאחת ההשפעות בצד הזה. עם התשוקה והכיף והקלה האדוק שמצטרף ללהקה כאחד. וזה כ”כ נכון, כי לשתי הלהקות יש קהל מאוד מסור שמגיע למלא הופעות, שר את כל המילים יחד ומקבל מלא אנרגיות מההרכב שעל הבמה.
ההופעה הקטנה האחרונה היתה מגניבה לגמרי. במיוחד כשנפתחה עם Positive Jam שהוביל ישר ל-Barfruit Blues. עוד שני נציגים מאלבום הבכורה Almost Killed Me ששמחתי ממש לראות. היו גם שני שירים חדשים לחלוטין בביצוע הראשון שלהם אי פעם. ואני חושב שרגע השיא שלי היה בפתיחת ההדרן, עם Certain Songs. שיר, שכמו רבים מהקטלוג של ההולד סטדי, כולל סיפורים ומשפטים כ”כ נכונים ואמיתיים עם חיבור למוזיקה וההשפעה ושילוב שלה בחיים שלנו. ברגעים שמחים או כואבים.
כשהם ניגנו שוב את The Weekender (שהיה גם בערב הראשון) זה הרגיש עוד יותר חזק. הרבה בגלל החברים שהיו מסביבי שותפים לכל האירוע וההופעות + עוד כמה חברים חדשים שאספתי והכרתי על הדרך. כמו תמיד. הייתי שם עם כמה חברי הופעות מחו”ל שאני מכיר כבר כמעט עשור ואנחנו נפגשים בהרבה הזדמנויות כשאני מגיע לגיחות המוזיקה הללו. הרבה בגלל טעם חופף וכמה להקות אהובות נורא על כולנו.
“I’m pretty sure we partied”
אחת הסיבות המובהקות באמת לטיולי ההופעות הללו (מעבר לחוויות והגשמת החלומות שאני רודף אחריהם) היא האנשים. אלו שהולכים יד ביד עם המוזיקה אצלי. ועם הלהקה הספציפית הזו הרגיש אפילו חזק וקרוב ויותר. כמו הערבים הקודמים ורבים אחרים, ההופעה הסתימה עם Killer Parties והמשפט שחותם כל הזמן את המפגש של השעתיים הזה בין ההרכב לקהל:
“If she says we partied then I’m pretty sure we partied”
ואז עם הצלילים הממש אחרונים מגיע המשפט והמסר של קרייג בסופו. עם ההצבעה על כולם בקהל והקריאה של כולם יחד איתו:
“We are all The Hold Steady”
יש אמנים שדבר כזה היה נשמע אצלם מזויף, אבל בלהקה הזו זה הכי אמיתי בעולם. ומבינים זאת ממש כשנוכחים בהופעה שלהם, שהיא יותר חוויה. בחיבור עם הלהקה, עם השירים, עם המילים ובמיוחד עם הקהל. כל ערב איתם זו מסיבה היסטרית עם אנרגיות שקשה להסביר, וכל הריצה השלמה של The Weekender היתה חגיגה אדירה. כזו שכללה שלושה ימים, שלוש הופעות, 74 שירים (45 מהם שונים), עיר אחת ולהקה אחת.
הגיחה ללונדון הופכת למסורת והם יחזרו גם בשנה הבאה (ובשנים הבאות כדבריהם) לאותה העיר עם עוד ריצת הופעות. ככה שאם אתם אוהבים את The Hold Steady ולא יצא לכם עדיין להיות בהופעות שלהם, אני ממליץ בחום לשמור את מרץ 2020 בתור יעד ולחסוך או לשמור בשביל זה כבר ימי חופשה. זה יהיה שווה כל השקעה וציפיה.
