אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.
אין ספק ששנת 1973 היא אחת השנים הכי מוזרות, אפלות, קשות ומעניינות בקריירה של יאנג. במיוחד על הבמה. השנה בה הוא הציג לקהל בהופעות שורה ארוכה של שירים חדשים לגמרי שהם לא מכירים ובזמן שהוא שומע קריאות מהקהל לנגן את Heart of Gold הוא בכוונה מנגן להם את אחד השירים האפלוליים, הטריים ולפעמים ארוכים שלאף אחד בקהל אין מושג איך לתפוס אותו. כי יאנג של 1973 הפך למוזיקאי שונה. אולי גם בן-אדם אחר. מוזיקאי שהושפע מהמוות של החברים הקרובים ברוס בארי ודני וויטן ואדם שהפך לכוכב וכל מה שהוא רוצה זה להימנע מאור הזרקורים ולהגיע למקומות בהם אף אחד לא יודע מי הוא.
