אחרי עשור וחצי בערך של יצירה והופעות כמעט בלי הפסקה, רובן עם My Morning Jacket כמובן, ג’ים ג’יימס החליט סוף סוף להוציא לאוויר העולם אלבום סולו מלא ראשון. בשבילי היו אלה חדשות מרתקות, מכיוון ש-MMJ הן אחת הלהקות היותר קרובות אלי בשנים האחרונות. מאלו שכל אלבום בדיסקוגרפיה שלהן נמצא אצלי במדף, ההתעמקות איתן גדולה ושגם נדדתי במיוחד לארצות זרות רק כדי לראות אותן בלייב. תוצר הסולו המלא הזה יצא החודש תחת השם “Regions of Light and Sound of God”. ג’יימס תמיד פנה לכל מיני פרוייקטים וצדדים שונים בקריירה, מעבר ללהקה המרכזית שלו, וגם עכשיו אפשר להגיד שהוא הצליח שוב לחדש ואף להפתיע. גם אחרי כל האלבומים של MMJ, הפרוייקטים של Monsters of Folk ו-New Multitudes, ה-EP מחווה עם השירים של ג’ורג’ האריסון, והמון ביקורים בפסקולים, אלבומי מחווה למיניהם ואלבומים של אמנים אחרים. עכשיו הוא לבד. לגמרי לבד.

בסולו הבכורה ג’יימס הדגיש נורא את המילה “סולו”. הוא עושה פה ממש הכל כמעט לבד. המילים והכתיבה, המוזיקה, הנגינה ברוב הכלים, ההפקה והקטע האומנותי הכללי של האלבום, גם בפנים וגם איך שנראה מבחוץ. הופתעתי שאף אחד מחברי הלהקה שלו לא מתארח כאן, מלבד קרדיט אחד של קארל ברומל מ-MMJ, שגם כן לא קשור בכלל מוזיקלית (אחראי רק על תמונת העטיפה). כל הדבר הזה מעצים את העניין האישי פה.