היה לי קצת מוזר כשג’ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג’ינג’ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

אלבום הסולו הראשון בקרייריה הזו – Rabbit Fur Coat, מציין בדיוק היום עשור ליציאתו. יחד עם יום ההולדת העגול של ג’ני מוקדם יותר החודש, זה זמן מצוין בשבילי לחגוג את האירועים עם פוסט + מיקס (פה בסוף) סוקרי קריירה של אחד מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנות האלפיים.

“It’s bound to melt your heart one way or another”

תמיד חיבבתי את ריילו קיילי, אבל אלו היו אלבומי הסולו של ג’ני שגרמו לי ממש להתאהב בה ובמוזיקה. במיוחד אלבום ספציפי, אבל המשיכה החלה קצת לפניו, בדיוק לפני עשור ב-2006. אחרי שבע שנים בהן הצעידה את ריילו קיילי להצלחה ופריצה בכל הקשור לאינדי-פופ\רוק בתחילת שנות האלפיים, היא עברה לפורמט סולו טיפה שונה. מגובה ע”י ההרמוניות וקולות הרקע של התאומות ווטסון, לואיס לחלוטין העצימה את הכתיבה והיופי שבמוזיקה שלה. Rabbit Fur Coat הוא אלבום סולו ראשון שהגיע אחרי מספיק ניסיון בתוך להקה, לקח את כל הדברים הטובים שנשארו משם והוסיף עליהם השפעות חדשות, עוד עומק וסאונד טרי.