Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של “Blue Note Cafe” שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל:

אלבומי השנה 2012

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

ההקלטה הזו שוחררה לכבוד ציון השנה למותו של אוסלי “Bear” סטנלי שנפטר ב-2011 והיה בזמנו סאונדמן די בולט וחשוב בסצינה של סן פרנסיסקו. הוא זה שהקליט את ההופעה הזו של ג’ניס ג’ופלין והאח הגדול ב-1968, חודשיים לאחר פסטיבל Winterland וכמה חודשים ספורים לפני שג’ניס עזבה את ההרכב שהזניק את הקריירה (הקצרה) שלה.

ההוצאה הזו אומנם מחזירה אחורה בזמן 40 ומשהו שנים לפני 2012, אך היא הזדמנות טובה ללכת קצת אחורה ולהיזכר כמה טובים היו Big Brother על הבמה, קצת לפני סוף הרומן עם גברת ג’ופלין.

Ball & Chain

Call On Me

===============================================================

Here We Are In The Years

Time itself is bought and sold”
The spreading fear of growing old
“…Contains a thousand foolish games that we play

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז’אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש טוב…

Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill

את השורות פה למעלה בתחילת הפוסט יאנג כתב באלבום הסולו הראשון שלו. 34 אלבומי אולפן ו-44 שנים אחרי, יאנג משחרר את “Psychedelic Pill”. אלבום ראשון של חומר מקורי עם Crazy Horse מאז Greendale של 2003. והמשחק מקבל חוקים חדשים. שוב. כרגיל.

מוקדם יותר השנה האיחוד של ניל וה-Horse הביא לנו את “Americana”, שסיפק מעט את הגעגועים אליהם יחד ולסאונד המלוכלך האהוב ששייך רק לשיתוף הפעולה הזה. הקאברים שלהם לשירי-עם ישנים היו עוד חידוש לא רע בכלל, אבל זה היה רק המנה הראשונה. העיקרית הגיעה עכשיו.