40 שנות חלודה: הדרך והבנייה של Rust Never Sleeps

אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.

מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.

החלומות שנגוזו

ניל יאנג כמעט ולא הופיע בשנת 1977. זו היתה שנה יותר רגועה בשבילו, שהגיעה אחרי רכבת הרים של התקופה שלפני כן. עם אלבומי ה-Ditch Trilogy ו-Zuma, שברוני לב, מקרי מוות, הופעות מתישות והאלבום Long May You Run של ה- Stills-Young Band וסיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס אותו הוא נטש במפתיע באמצע הקיץ של 1976. בנובמבר של אותה שנה הוא ניקה קצת את הראש בסיבוב הופעות עם קרייזי הורס, כזה שבו הוא תמיד מרגיש בבית. באותו סיבוב הוא הציג כמה וכמה שירים חדשים שכתב. כאלו שהתווספו למאגר הכתיבה המדהים שלו של אמצע שנות השבעים. היה גם אלבום חדש בדרך. כזה שיכלול שירים מאותו מאגר של השנים האחרונות. לאלבום היה שם – Chrome Dreams. הוא היה אמור לצאת ב-1977. הוא היה אמור להיות אחד האלבומים הכי מושלמים בקריירה של ניל יאנג.