בשנה שעברה חברי .Dinosaur Jr חגגו שלושים שנה לאלבום הבכורה. קצת קשה לקלוט שההרכב הזה כבר כ”כ הרבה זמן בסביבה, כי המוזיקה עדיין נשמעת צעירה וסוחפת כאילו הם בתחילת דרכם. הטריו של ג’יי מסקיס, לו בארלו ואמט מרפי, שפרץ בשנות השמונים, עבר הצלחות, תהפוכות ועזיבות לתוך הניינטיז, השאיר את מסקיס כחבר מקורי יחיד בהמשך וסיים את דרכו הראשונה לקראת סוף המילניום הקודם.
כל זה אבל הוביל לאחת הקריירות המחודשות היותר מוצלחות בעולם המוזיקה מבחינתי, כששלושת החברים המקוריים חזרו ב-2007 לאחר עשור נטול דינוזאורים. זה היה קאמבק אדיר שנמשך עד היום. כפי שקשה להאמין שהלהקה הוקמה כבר לפני שלושה עשורים, ככה גם קשה לזכור שהם לקחו דרכים נפרדות באמצע. כי התחייה של כמעט עשר השנים האחרונות מוחקת לחלוטין את השביל הריק שהיה שם. האלבומים המאוחרים הללו נשמעים לא פחות טוב מרגעי השיא המוקדמים, או לפחות בסביבתם. אני יכול להעיד על עצמי ש-Farm למשל הפך לאחד האלבומים האהובים עלי אחרי שיצא ב-2009. נמצא אצלי בהרבה תקופות בטופ שלהם יחד עם Green Mind.
מצד שני לא קשה להחליף פייבוריטים עם הדינוזאורים. לכל אחד גם האלבומים שלו, כמו כל הרכב או אמן עם דיסקוגרפיה שנבנתה במשך שנים, עם תקופות שונות ושורה של אלבומים שיכולים לתת לך בראש בדיוק כמו שרצית, בכל רגע נתון. הסאונד של הג’וניור מבחינתי תמיד נשמר, בין אם הוא בולט יותר או פחות בתחנות על הקריירה. אותה קריירה שקיבלה חיים חדשים ומחשמלים לחלוטין, עכשיו עם עוד אלבום מוצלח לאוסף על טהרת הצלילים הקלאסים האלה של השלישיה.
