היום לפני 40 שנה שוחרר אלבום האולפן האחרון של לד זפלין – In Through The Out Door. זה תמיד היה לי האלבום הכי שונה בדיסקוגרפיה שלהם, מכל מיני בחינות, גם בטיבו. האלבום הזה החזיר את זפלין אחרי שנתיים של הפסקה ללא הוצאות או הופעות. מאז המוות הטראגי של בנו של רוברט פלנט.

בסוף 1978 הם הגיעו לשבדיה להקלטות מהן הוא יצא. מי שהכי בולט באותן הקלטות והכתיבה והיצירה הבסיסית של האלבום, זה ג’ון פול ג’ונס. זה לגמרי האלבום שלו. הוא היה מגיע מוקדם לאולפן ועובד על שירים לפני החברים האחרים בלהקה. פייג’ ופלנט יותר התרחקו ושישה מתוך שבעת השירים באלבום שייכים בגדול לפול ג’ונס בתור כותב ראשי.

למרות זאת, אני לא חושב שהם מגיעים לרמה גבוהה, במיוחד ביחס לאלבומים הקודמים של זפלין. ואני אחד שמאוד אוהב את ג’ון פול ג’ונס (וחושב שבשביל לשמוע את הכוח האמיתי שלו בתור אמן מוביל צריך לדעתי לקפוץ 20 שנה קדימה ולשמוע את אלבום הסולו האינסטרומנטלי הנפלא שלו Zooma מ-1999).

בכל אופן, גם ההפקה תמיד היתה לא משהו מבחינתי, יחד עם ההיעדרות וההתרחקות יותר של החברים האחרים, זה תמיד היה By far האלבום הכי חלש אצלי של זפלין. גם היחיד שלהם שמעולם לא היה לי איתו חיבור מיוחד. אף פעם לא עשה לי את זה כל כך. מה גם שהשיר הכי מוכר ממנו (All My Love) הוא לדעתי השיר הכי לא מייצג של זפלין שאני באמת אוהב.