לכבוד הקרנת הסרט הדוקומנטרי “קארן דלטון: בזמן שלי” בפסטיבל דוקאביב, הקדשתי שעתיים ספיישל לסיפור ולמוזיקה של קארן דלטון. עם כל המוזיקה הכואבת והיפה (והלא רבה) שהשאירה אחריה, ההשפעות עליה ושלה על הדור הנוכחי, שני האלבומים ששחררה בזמן אמת ועוד הקלטות נדירות ששוחררו שנים אחר כך.

דלטון היא אחת המוזיקאיות היותר חביבות עליי, שמייצגות את הפולק האבוד ומוזיקה מושכת שהרבה גילו רק בתקופות מאוחרות, הרבה שנים לאחר שהוקלטו. היא הייתה כישרון אדיר בסצינת הפולק של גריניץ’ ווילאג’ בשנות השישים. מקורבת לפרד ניל, טים הרדין ובוב דילן, שהעריץ אותה והרעיף עליה שבחים (והופיע איתה בין השאר). אם העולם היה מסתובב סביבה קצת אחרת, היא הייתה יכולה להיות שם מאוד מוכר כיום, אך החיים שלחו אותה לדרכים מפתיעות וגם כואבות ושונות.

היא שחררה שני אלבומים נפלאים בזמן אמת, ב-1969 ו-1971, שלא זכו להצלחה מסחרית. אוצרות מוזיקליים שקיבלו את התהילה והכרה המגיעה להם רק שנים רבות לאחר מכן, יחד עם הקלטות אבודות אחרות ששוחררו הרבה לאחר מותה. עם קול שונה ומהפנט, בנג’ו, גיטרת 12 מיתרים וסיפור חיים שמומלץ לצלול לתוכו (הרבה בעזרת הסרט), קארן דלטון הפכה לאוצר חבוי ומסתורי שמאזינים ומבקרים מגלים ומנסים להתעמק בו עד היום עם המוזיקה וההקלטות שהשאירה אחריה. סיפור של החמצה וכאב, אך גם של הרבה כישרון ויופי.