תמונה אחת: הרבה יותר ממילים

@Joel Bernstein

@Joel Bernstein

התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.

את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.

צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

Pearl Jam Twenty

האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.