היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג’ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג’יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג’יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.

כל סיפור צריך להתחיל מההתחלה. או לפחות הסיפור הקצת טראגי שלנו, אבל כזה שבזכות הטרגדיה שלו קיבלנו שתי להקות אדירות ואהובות עלי נורא. שתיהן מציינות ב-2015 עשרים שנה לאלבום הבכורה שלהן, שתיהן פעילות עד היום, אבל האחת היותר קרובה לליבי מציינת ממש בימים אלו שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה שלה. זכיתי גם לחגוג איתה את 20 השנים הללו לא מזמן.
בלב הסיפור הזה נמצאים שלושה הרכבים, שני מוזיקאים אדירים וחברות אחת שהתפרקה והובילה לדרכים נפרדות.

אם שואלים אותי, Uncle Tupelo היתה מלהקות הרוקנ’רול\אלט-קאנטרי הכי טובות בסביבה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, ולמעשה גם עד היום. המוזיקה שלהם נשארה מצוינת ושרדה היטב את מבחן הזמן. הם התחילו בתור טריו שכלל את מייק היידורן, ג’יי פרר וג’ף טווידי. בהמשך הצטרפו אליהם עוד כמה חברים, אבל זה היה הלב של ההרכב. לב שנשלט יותר ע”י שני חבריו הדומיננטיים טווידי את פרר ועם הזמן נחצה לשניים.