לפני חודשיים ניל יאנג שחרר את אלבום האולפן ה-35 שלו – “A Letter Home”. האלבום הוקלט בתא הקלטות מיוחד משנות הארבעים והוא כולל קאברים לשירים של פיל אוקס, ברט יאנש, טים הרדין, דילן, ווילי נלסון, ספרינגסטין ואחרים. כל השירים מותאמים לקונספט של ה”מכתב הביתה” כשיאנג פונה לאמו ובעצם מספר לה על מה שעובר עליו דרך השירים הנבחרים. בחירת הקאברים היא מצויינת, כמו גם הקונספט של האלבום. אבל הסאונד שלו פשוט הורס בשבילי את כל חוויית השמיעה.

נכון, זה חלק מהקונספט והרעיון שיאנג וג’ק וויט רצו להביא למציאות, אבל קשה לי לשמוע את האלבום. הסאונד lo-fi הזה הוקלט בכוונה תחילה לאווירה של A Letter Home. לי אישית קשה איתו מאוד. וזה חבל, כי הקלטת סולו “נקייה” בהפקה פשוטה של השירים היתה מראה הרבה יותר טוב את היופי שלהם. במיוחד כשיאנג לבדו עם גיטרה או פסנתר מבצע אותם. האכזבה הקטנה הזו אבל היא חלק ממה שהופך את ניל יאנג ל…ניל יאנג.

לאורך כל הקריירה יאנג עושה מה שבא לו. והוא משתנה. וזו אחת הסיבות הבולטות ביותר למה אני כ”כ אוהב אותו ולמה גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין רלוונטי מאוד ועדיין אחד האמנים הכי אהובים עלי.