אם הייתי צריך להגדיר הכי נכון בשבילי את שינייד אוקונור בתור אמנית, יותר מיוצרת, אקטיביסטית, שנויה במחלוקת, מיוחדת או אמיתית, הייתי אומר מעל הכל – נאמנה לעצמה. וזה לא משהו מובן מאליו. לאורך כל הקריירה והיצירה היא תמיד כתבה, שרה, אמרה ועשתה מה שראתה נכון לעצמה. מבלי להסתכל על מה יגידו ומבלי לרצות אף אחד. במיוחד לא מהאנשים שדחפו אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ממש בתחילת הקריירה המוזיקלית, ובמיוחד אלו מהילדות שלה, שגרמו לה לצלקות לכל החיים והשפיעו המון על השירים היפים והמילים החשובות ומרגשות, ולעיתים קשות שיצרה.

הדרך האישית הזו שלה גם הביאה לה הרבה אויבים וביקורות קשות, והיא עמדה מול כולם וכולן בעיניים פקוחות ונחושות. לפעמים גם דומעות, אבל תמיד המשיכה בדרכה שלה. מהגילוח של השיער, היציאה מול הכנסייה הקתולית, ההתעללות מצד אמא שלה, ההתאסלמות, קריעת התמונה ההיא ב-SNL ושריקות הבוז הבלתי פוסקות שבועיים אחר כך במופע המחווה לבוב דילן.

את I Believe In You של דילן היא לא זכתה לבצע באותו ערב, כשירדה מהבמה אחרי דמעות וחוזק, מחובקת ע”י קריס קריסטופרסון וקריאת השיר War כתגובה לשורקי הבוז. וזה שיר שהיה כ”כ מושלם שהיא תבצע מול הקהל הזה. שיר שנכתב על איזה שינוי בך והעמדה מול העולם, שינוי אמונה ובעיקר אמונה בעצמך. לפני כמעט עשור הביצוע שלה בחזרות מוקדם באותו יום, שוחרר רשמית בגרסה המורחבת של אלבום ההופעה הזה, וזה ביצוע פשוט מושלם ויפהפה כל כך.