מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection”
“I won’t deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג’לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ”המשפחה” של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ’ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

טרמפ אל העבר

בקיץ של 1976, ממש אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג שקע שוב לתוך עצמו והחל בעוד איזו תקופת יצירה אינטימית שהיתה המשך ישיר לשלושת אלבומי ה-Ditch Trilogy של 73-75. בערב של ה-11 באוגוסט, הוא והמפיק האגדי שלו דיוויד בריגס, נסעו לאולפני Indigo במאליבו. שם, יאנג הקליט לייב באולפן ולתוך הלילה, עשרה שירים חדשים, באווירה אינטימית. הוא עבר שיר אחר שיר בצורה סולו-אקוסטית ומופשטת והשאיר את כל העשרה שם. כי כמו שקרה לו הרבה בקריירה, ההקלטות הללו בסוף לא שוחררו.

רוב השירים דווקא כן מצאו את עצמם באלבומים מאוחרים יותר, מגובים ע”י להקה או מוקפים בשירים אחרים. אבל ההקלטה הזו של 76 בגרסתם הראשונית והמקורית, לא ראתה את אוויר העולם. עד עכשיו, 41 שנה לאחר מכן. הערב ההוא ב-Indigo Studios יצר את האלבום Hitchhiker שמוגש כעת לראשונה לכל אוזן. עם הסדר המקורי של השירים כפי שהוקלטו ב-1976, ללא הפרעות ועם אווירת הקסם שנקלטה על הטייפ שם באולפן.

אם היתה יותר חיבה להקלטות הללו מהלייבל של יאנג, יש מצב שהאלבום היה משוחרר בזמנו. אך הוא היה נשמע כמו אוסף של דמואים. שירים שרק נולדו, עירומים מדי, ש”צריכים להיות מוקלטים עם להקה”. בכל אופן, כפי שקרה עם Homegrown קצת לפני ו-Chrome Dreams מיד אחרי, גם Hitchhiker נכנס למחסן והעלה אבק. כזה שהתפזר להוצאות אחרות ונשאר מכרה זהב אבוד בדיסקוגרפיה הגנוזה והארכיון מעורר הסקרנות האין-סופי של ניל יאנג.

החלומות שנגוזו

ניל יאנג כמעט ולא הופיע בשנת 1977. זו היתה שנה יותר רגועה בשבילו, שהגיעה אחרי רכבת הרים של התקופה שלפני כן. עם אלבומי ה-Ditch Trilogy ו-Zuma, שברוני לב, מקרי מוות, הופעות מתישות והאלבום Long May You Run של ה- Stills-Young Band וסיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס אותו הוא נטש במפתיע באמצע הקיץ של 1976. בנובמבר של אותה שנה הוא ניקה קצת את הראש בסיבוב הופעות עם קרייזי הורס, כזה שבו הוא תמיד מרגיש בבית. באותו סיבוב הוא הציג כמה וכמה שירים חדשים שכתב. כאלו שהתווספו למאגר הכתיבה המדהים שלו של אמצע שנות השבעים. היה גם אלבום חדש בדרך. כזה שיכלול שירים מאותו מאגר של השנים האחרונות. לאלבום היה שם – Chrome Dreams. הוא היה אמור לצאת ב-1977. הוא היה אמור להיות אחד האלבומים הכי מושלמים בקריירה של ניל יאנג.

כמו הרבה תכנונים שכמעט קרו בתחנות בחיים של יאנג, כולל אלבום הפרידה הגנוז Homegrown והאלבום Human Highway עם CSNY, גם Chrome Dreams חזר למדף והעלה אבק. בניגוד לשני האלבומים הנ”ל שקדמו לו, כאן אין ספק עד כמה האלבום הזה יכל להיות גדול, עם רשימת שירים מסודרת שהתגלתה עם הזמן. שירים שכולם ידועים וזמינים להאזנה ושוחררו באלבומים מאוחרים יותר. כולל American Stars N Bars, האלבום שבסופו של דבר החליף את Chrome Dreams בתור התחנה המוזיקלית של יאנג של שנת 77. אבל השירים שהיו אמורים להיות במקור ב-Chrome Dreams היו מרכיבים אלבום גדול יותר מבחינה מוזיקלית. כזה שאם היה יוצא, יכל להתמודד בקלות עד היום על תואר אחד האלבומים הכי טובים בדיסקוגרפיה של יאנג.

ההבטחה וקיומה

ניל יאנג מגיע החודש לאירופה עם Promise of the Real. סיבוב הופעות שאני מצפה לו ממש כמו הפעם הראשונה שטסתי לראותו. סיבוב שניסיתי לתפוס בו כמה שיותר הופעות ומשך אותי לראות שוב את יאנג על חשבון אחרים, משהו שאני עושה רק אם באמת יש סיבה רצינית לכך מבחינתי האישית. כי זה סיבוב הופעות שבגלל כמה וכמה סיבות שיגיעו כאן בהמשך, כדאי מאוד להיות בו. כזה שבו יאנג מגובה ע”י אחד ההרכבים הכי טובים שהופיעו איתו בקריירה מבחינתי. מדוע הם מקבלים את התואר הזה אצלי? למה כ”כ כדאי לכל חובב יאנג לתפוס אותו איתם דווקא עכשיו? ומה לעזאזל הם עשו יחד על הבמה בשנה האחרונה, שהכניס בי את הלהט הזה שוב לעזוב הכל ולקנות כרטיס טיסה?

בחלק הזה של הפרויקט אני מנסה לענות על כל התשובות, עם דגש על הדברים הנפלאים והשיאים ש-Promise of the Real עשו עם יאנג וימשיכו כנראה לעשות גם הקיץ. הכנת קרקע לקראת הטור האירופאי, למי שכבר יודע שייטול בו חלק ולמי שאולי מתלבט או לא יודע איזה דברים מתרחשים בשנה האחרונה על הבמה בהופעות של ניל.

—————————————————————————————————————-

ההתחלה

ניל יאנג: השירים האבודים

במהלך הקריירה ניל יאנג כתב, הקליט וביצע בהופעות המוני שירים שלא שוחררו לאוויר העולם (והדיסקוגרפיה שלו) מסיבות כאלו ואחרות. עם השנים חלק נכבד בסוף כן שוחרר בהוצאות שונות. אם זה במסגרת הוצאות ארכיון מאוחרות, אלבומי לייב רשמיים ועוד. אך עדיין נשארה רשימה לא קטנה של שירים שיאנג רק ניגן בהופעות ומעולם לא שיחרר אותם באופן רשמי. יש כאלו שנוגנו רק פעם אחת או פעמיים ויש כאלו שגם מעל 50 פעם. כולם נכנסים לקבוצת “השירים האבודים”. אלו שאפשר לשמוע אותם רק בבוטלגים והקלטות נדירות. הקבוצה הזו מכילה לא מעט פנינים ושירים שכדאי להכיר, אם זה בגלל יופי מוזיקלי, הרבה עניין סביבם והתקופה בה נכתבו או הסיפור מאחוריהם.

בחלק זה של הפרויקט אני מגיש את הרשימה המלאה של כל השירים מאז ועד היום שיאנג ביצע בהופעות אך לא הוציא אותם באופן רשמי. כולל המידע הנחוץ, לינקים להאזנה, דעות אישיות ואנקדוטות מעניינות. אז הנה הם. כל השירים שהיו עם יאנג על הבמה ואבדו בצד הדרך, עכשיו יחד במקום אחד.

——————————————————————————————————————–

Come Along And Say You Will
בוצע לראשונה: ינואר 1973
אחד מהשירים שיאנג הציג לראשונה עם ה-Stray Gators בתחילת ינואר 73, בסיבוב ההופעות הראשון של Time Fades Away. למרות ששירים נוספים שנחשפו איתו לראשונה מול קהל שוחררו בסוף באלבומים Time Fades Away או Tonight’s The Night, הוא נשאר בחוץ ולא ראה יותר חשיפה מעולם. בוצע 8 פעמים בלבד, כולן באותו חודש ינואר.

הנקודה הנמוכה ביותר על החוף

זה קרה ערב אחד באמצע חודש מאי, 1974. השמועה אומרת שניל הגיע למועדון ה-Bottom Line בניו יורק בלי ממש כוונה להופיע, ורק אחרי שראה שם את Ry Cooder על הבמה הוא קיבל השראה ועלה לסט סולו ספונטני של שעה. אבל אולי הכל היה מתוכנן מראש. אף אחד מאיתנו לא יודע. אף אחד גם לא יודע למה השירים באלבום שיאנג בדיוק סיים להקליט באותו הזמן, נשכחו ונדחקו הצידה כאילו היו פרוייקט כושל שנועד להימחק מהדיסקוגרפיה שלו. למה השירים של אחד האלבומים הכי טובים ואהובים בקריירה של יאנג לא קיבלו כמעט במה, או סיבוב הופעות משלהם. למה ערב ספונטני אחד במועדון קטן במנהטן נבחר לייצג את הקסם המיוחד והנדיר כ”כ כיום של השירים שבוצעו שם?

רק יאנג עצמו יודע למה הוא עלה אז לבמה לבדו, עם שירים חדשים, בתקופה מוזרה בחייו. בהופעת סולו שהיתה היחידה באותה שנה, לפני קיץ מתיש עם קרוסבי, סטילס ונאש. לפני שהשירים שביצע באותו ערב הפכו עם השנים לסוג-של Holy Grail למעריציו, עם תחנה מיוחדת וחד-פעמית על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג ולכל מאזין שעד היום מחשיב אלבום מסוים מ-1974 לאחד הגדולים ביותר שלו.

ברוכים הבאים לחלק האחרון של ה-Ditch Trilogy.

ארכיון הזהב

*עדכון אחרון – אפריל 2021*

בשנת 2006 ניל יאנג החל לשחרר הוצאות לייב מהארכיון הענק שלו כחלק מפרויקט גדול שאמור לנבור ולהביא טעימות מהמון תקופות שונות בקריירה שלו על הבמה. שמה של סדרת ההופעות הללו הוא ה- Archive Performance Series ועד היום שוחררו בה 15 חלקים. כל פעם ממקום אחר בזמן אחר, כאשר לכל חלק יש את המספור שלו בסדר הכרונולוגי של הסדרה המשובחת ולכל הוצאה הקסם והאיכות שלה. לפניכם סיקור מלא ומתעדכן של כל החלקים ששוחררו עד כה, מהמוקדם למאוחר יותר לפי זמן הקלטתם והסדר שלהם על הטיים-ליין של ה-Performance Series.


Volume 00
Live at the Canterbury House 1968

canterbury

הראשון כרונולוגית בסדרה שוחרר ב-2008 והוא תופס את יאנג ממש בתחילת הקריירה שלו כאמן סולו. השירים כאן לקוחים משני ערבים במישיגן בנובמבר 1968. אלו חלק מההופעות הראשונות והמוקדמות ביותר של יאנג לבד, זמן קצר לפני יציאת אלבומו הראשון. חצי מאותו אלבום בכורה מבוצע כאן, ויחד עם השירים מתקופת Buffalo Springfield הם מהווים את רוב השירים בהוצאה שבוצעו בערבים הללו. מצטרפים אליהם “Sugar Mountain”, אחד השירים הכי מוקדמים של ניל, וגם “Birds” שהוצג פה לקהל לא פחות משנתיים לפני ששוחרר ב-After The Gold Rush.

הזמן לחזור אחורה

I feel like goin’ back”
“…Back where there’s nowhere to stay

בפתיחת האלבום שיאנג שיחרר ב-1978 כבר רואים שהוא חוזר אחורה. לזמן הפשוט ההוא שמגיע מההשפעות הגדולות עליו.  יאנג חוזר לשם מדי פעם בקריירה, לא נשאר הרבה וממשיך הלאה. המקום הזה הוא חלק מהשורשים שלו שאותם הוא הולך לבקר באלבום Comes A Time, השורשים של הקאנטרי והפולק.

Goin’ Back הוא לא רק שיר הפתיחה כאן, אלא גם מסמל באמת את החזרה של יאנג אחורה לסגנון הקאנטרי-רוק שנמצא באלבום כולו. במהלך הקריירה תמיד הוא קופץ לז’אנר מדי פעם, אם זה באלבום שלם או ברצועות בודדות באלבומים אחרים. ב-78 הגיע הזמן של ההשפעה הזאת על יאנג לקבל יצירה שלמה שסובבת אותה, עם מקשה אחת שירים על אותו הקו המוזיקלי.

שיר הנושא והרצועה השניה באלבום, Comes A Time, הוא דוגמה מעולה לאווירה פה. הוא שיר ניל יאנג אקוסטי-פולקי טיפוסי שכבר משמיעה ראשונה נקלט אצלך עמוק בוריד, כמו שעשו שירים דומים שנמצאים באלבומים הכי קליטים לקהל הרחב מבחינתי; Harvest או After The Gold Rush. יש בו את הקסם היאנגי הזה. הפשטות המקסימה שנמצאת בלא מעט אלבומים שלו.

כמו ב-After The Gold Rush שהוזכר קודם ואלבומים אחרים מאותה תקופה, יאנג מארח פה לקצרה את Crazy Horse שנמצאים בשני שירים. הראשון הוא Look Out For My Love הנוגע והשני שמגיע אחריו הוא שיר בשם Lotta Love, שאישית הוא אחד השירים היותר נפלאים שיאנג אי פעם כתב לדעתי.

ארבעים שנה, ארבעה הרוגים, שיר אחד

אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי, 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.

אולפן ההקלטות Record Plant בלוס אנג’לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי, 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר Ohio שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.

אך הכל התחיל קצת לפני זה.

בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה”ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות, כשהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי, סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של שנות השישים שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.

במהלך ההפגנות בקמפוס של קנט-סטייט, כוחות ביטחון הגיעו לאיזור והתרבו במהלך הימים של מחאת הסטודנטים. ב-4 במאי הכל התפוצץ כאשר מסיבה והחלטה שלא סגורה עד היום, קרוב לשלושים מחיילי המשמר במקום החלו לירות צרורות כלפי המפגינים וארבעה סטודנטים מתו במקום. שניים מהם בכלל לא השתתפו בהפגנה ורק היו בדרך לעוד שיעור במסגרת לימודיהם. הטבח וזמן היריות אל עבר הסטודנטים נמשך 13 שניות בלבד, שגבו חיים של ארבעה צעירים חפים מפשע.