בתחילת חודש יולי של 1990 שוחרר Seven Turns, מה שהיה בזמנו אלבום הקאמבק של ה-Allman Brothers. זה קרה תשע שנים אחרי שני האלבומים הכושלים שלהם בתחילת שנות השמונים שהובילו לפירוק של הלהקה ומה שהיה נראה כמו הסוף. כל זאת אחרי ההצלחה בשנות השבעים והחלל החשוך שהשאיר אחריו המוות של דוויין אולמן ובארי אוקלי.

הקאמבק הזה התחיל ב-1989 כשהם חזרו להופיע בשביל חגיגות ה-20 להרכב, שחררו את ה-Box Set של Dreams והציגו את הליין-אפ החדש של האולמנים, שכלל בתוכו לראשונה את הגיטריסט וורן היינס והבאסיסט אלן וודי. שיתוף הפעולה שלהם יחד עם דיקי בטס וגרג אולמן הזניק שוב את האולמנים לא רק להצלחה מסחרית וחזרה לתודעה, אלא גם לתקופה מאוד יצירתית. כזו שהחלה עם האלבום Seven Turns ואז המשיכה לאורך שנות התשעים עם שני אלבומי אולפן טובים נוספים, אלבומי הופעה והחיבור המוזיקלי החזק ביותר מבחינתי שלהם מאז המוות של דוויין.

לכבוד ציון 30 שנה ל-Seven Turns, האלבום שפתח לאולמנים שוב את הדלת, הקדשתי שעתיים ספיישל של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה לעשור שנות התשעים של האולמנים. עם מבט קרוב על עשור נהדר של הלהקה שלדעתי לא מקבל מספיק פוקוס והערכה. כזה שלא רק החזיר בגדול את השם של ה-Allman Brothers, אלא גם בנה והרכיב אותו מחדש, עם הבסיס לשינויים הנוספים בסוף אותו עשור והחיבור המוזיקלי שנשארו עד הימים האחרונים של הלהקה לפני שש שנים.