במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.
את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.
מה שאני אוהב ב-Silver & Gold, זו האווירה שלו. כי הוא אלבום שבאמת מרגיש ככה, גם בלי שכל השירים יתרוממו לרמה מוזיקלית ממש גבוהה לבד. הוא מאוד אחיד וכולו על טהרת יאנג האקוסטי-פולקי. כפי שעשו לפניו אלבומים כמו Comes A Time ו-Old Ways, או Harvest Moon. אפשר להוסיף אליהם גם את Hitchhiker ואת Prairie Wind, שהגיע חמש שנים אחרי. יאנג גם הקיף את עצמו בחברים מוכשרים שהיו עמו בכמה מהם. אם זה בן קית’, שהפדל-סטיל שלו תמיד משתלב נפלא עם האקוסטית והקול, הקלידים של ספונר אולדהם וקולות הרקע של אמילו האריס ולינדה רונסטאדט. הצמד הנשי האחרון בדיוק עבד עם דולי פרטון על האלבום השני שלהן בתור שלישיה ששוחרר ב-99, והן תרמו יופי של עבודת רקע. באותו אלבום שלהן אגב (Trio 2) נמצאת גם גרסת השלישיה ל-After The Gold Rush.
אותן קולות של לינדה ואמילו נשמעים הכי טוב לדעתי באלבום ב-Red Sun. מהשירים של יאנג שתמיד מסתיימים לי מהר מדי וקצת חבל לי. זה גם אגב השיר הנוסף מפה שחוויתי על בשרי. זה קרה בהפתעה גמורה ב-2013 בהופעה הספציפית בה הוא חזר אחרי 13 שנים. הייתי קצת בשוק שפתאום הוא שלף אותו, ועוד באמצע טור והופעה סופר-חשמליים ומלוכלכים עם קרייזי הורס. אבל זה היה רגע ממש יפה. מאלו שאני תמיד אזכור נורא טוב ובחיבה מחוויות ההופעות איתו.
עוד רגעים טובים נמצאים בשיר הפתיחה Good To See You שתמיד מרומם אותי איכשהו, וגם באחד השירים היותר מעניינים פה – Buffalo Springfield Again. מהשירים המאוד אוטוביוגרפיים הללו של ניל, בו הוא חוזר ארבעה עשורים אחורה לתקופה ולתחושות שהיו לו עם באפלו ספרינגפילד, והקריצה גם עם הרצון פתאום לחזור לנגן איתם. זו שמגיעה בבית האחרון:
I’d like to see those guys again and give it a shot”
Maybe now we can show the world what we’ve got
“But I’d just like to play for the fun we had
מה שאף אחד לא ידע בזמנו, זה ש-11 שנים לאחר מכן, הנבואה והמחשבה הזו בשיר של יאנג תתגשם, במיני-טור של באפלו ספרינגפילד בשנת 2011, שהגיע אחרי הופעת האיחוד שלהם באירוע של ה-Bridge School Benefit של 2010.
שיר שתמיד אהבתי במיוחד באלבום הוא Distance Camera. תמיד תיארתי אותו כ-Old Man של שנות האלפיים. זה נשמע דומה בכמה חלקים במלודיה, אבל גם במילים והאבחנה החדשה שלו, שלושה עשורים לאחר הקלאסיקה המקורית. עם המבט על עצמו והסובבים אותו. משהו יותר בוגר שראה לא מעט מאז שהשיר ההוא שוחרר. בכלל, Silver & Gold כמכלול הוא לדעתי איזו מראה חדשה שיאנג הניח מול עצמו. יש בו שירים קצת מלנכוליים, אבל עם הרבה השקפה יפה על החיים, העבר, ההווה והעתיד.
אם Harvest Moon היה אלבום עם אווירה אחידה, יותר מופשטת ואקוסטית ועם פן רומנטי מאוד בולט לכל אורכו, אז Silver & Gold דורך על אותו הבסיס והסגנון המוזיקלי המופשט, אבל רק מחליף את הרומנטיות והיחסים בנוסטלגיה בתור ה-Theme המרכזי בליבו. שירים שהם לא על צד שני, אלא על עצמו. אבל להבדיל מאותו אלבום מוכר מ-1992, Silver & Gold תמיד יישאר בסקאלה קטנה יותר. מהאלבומים של יאנג שהם על צד הדרך. בצד החיובי מבחינתי בדיסקוגרפיה של ניל יאנג, אבל כאלו שלא אוספים אותם בתדירות גדולה מדי או מגיעים למקומות והיעדים הכי מוצלחים.
למרות שהם נמצאים בשמו, האלבום הזה לעולם לא יהיה זהב או כסף. כי בשבילי הוא לגמרי אלבום של ארד. כזה שלא זכה להצלחה מסחררת או כולל איכות ממש מושלמת כמו אחרים. אחד שלא יהיה אצלי הכי בטופ, אבל עדיין זוכה לעמוד על הפודיום עם גאווה ותוצאה חיובית. והוא עדיין עומד שם גם היום, 20 שנה בדיוק לאחר יציאתו. מסתכל אחורה ומחייך אלי חצי חיוך נוסטלגי בזמן שהשירים הקטנים והפשוטים שלו חולפים לידי שוב, ללא יעד מסוים. עם תמונות חולפות בתוך הראש ודרך שכנראה שנינו דרכנו עליה בעבר.