האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.
הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.
השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.
כן, כמעט ארבעה חודשים לא כתבתי. הגיע הזמן. בכל התקופה הזאת 2011 המשיכה להתבסס אצלי כשנה מוצלחת במיוחד מבחינה מוזיקלית. הרבה אלבומים שאני ממתין להם והרבה אלבומים טובים. היום אני רוצה להתמקד בשניים ספציפיים שהולכים כנראה לתפוס מקום די גבוה ברשימת סיכום השנה העתידית שלי.
בחודש מרץ השנה הסולן, הגיטריסט והיוצר של ההרכב “דינוזאור ג’וניור” (Dinosaur Jr.), ג’יי מאסקיס, הוציא אלבום סולו אקוסטי ששמו “Several Shades of Why”. אלבום שמראה צד אחר של מאסקיס והרוקנ’רול והחשמל של הרכב הטריו שלו (שאגב ביקרו בישראל יותר מפעם אחת בשנים האחרונות).
אתחיל בשני אלבומים של 2010 שהשלמתי וגיליתי לא מזמן:
במהלך השנה שעברה המפיק טי.בון בורנט מאוד בלט אצלי, כאשר הפיק ועבד על פסקול הסרט “Crazy Heart”, ולאחר מכן המשיך לעבוד עם זוכה האוסקר מאותו פסקול – ראיין בינגהם, והפיק לו את “Junky Star” שיצא בהמשך השנה ובו גם בחרתי כאלבום השנה שלי של 2010. ממש בתחילת השנה הנוכחית הוא גם היה אחראי על אלבום הסולו החדש והמצויין של גרג אולמן.
אז עוד עבודה קטנה שהוא עשה במהלך השנה שעברה היא הפקת אלבום הבכורה של The Secret Sisters. תחת השם נמצאות שתי אחיות המגיעות מ-Muscle Shoals, אלבאמה (כבר סיבה בשבילי להימשך אליהן). שמן לורה ולידיה רוג’רס, יש להן יופי של קולות והרמוניות ומה שהן עושות זה פשוט קאנטרי-פולק מהזן הישן והטוב. שעד כמה זה פשוט, ככה זה טוב.
ארבעה אלבומים חדשים שיצאו לאחרונה. יצא שכולם ממשיכים אלבומים קודמים מ-2008. זה מה שאני חושב עליהם:
North Mississippi Allstars – Keys to the Kingdom
אחד ההרכבים היותר אהובים עלי של העשור האחרון אלו ה”אולסטארס”. ה- Trio ממיסיסיפי שכולל את הבאסיסט כריס צ’ו והאחים לבית דיקינסון; קודי (תופים) ולות’ר (גיטרה וקולות). אותו לות’ר דיקינסון הוא גם אחד הגיטריסטים האהובים עלי ביותר של הדור הנוכחי. אבא שלו ושל קודי הוא ג’ים דיקינסון, המוזיקאי והמפיק האגדי שנפטר ב-2009 ובעצם האלבום החדש מוקדש לו.
בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.
את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.
שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.
Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.
בעקבות הפוסט שלי כאן מחודש נובמבר הזמינו אותי להתארח בתוכנית הרדיו “בסימן קריאה” (קול ישראל, רשת א’). תוכנית בת שעה בעריכת אפרת בזרקון-שחר על הספר “מועדון קרב” של צ’אק פאולניק.
התוכנית הוקלטה מראש. התארחתי לבד ושוחחתי עם אפרת על הספר והסופר.
למי שמעוניין – התוכנית תשודר ביום שני הקרוב (14.2) בשעה 7 בבוקר ויהיה שידור נוסף ביום שבת (19.2) בשעה 16:00. אפשר להאזין דרך אתר האינטרנט של קול ישראל. כמו כן מיום שני יהיה ניתן להאזין לתוכנית למשך שבוע באתר בכל שעה.
ציינתי בעבר שאני נורא אוהב את להקת The Jayhawks ועכשיו יש גם עוד סיבה טובה לכתוב עליהם קצת פה. בחודש שעבר יצאו שתי הוצאות מחודשות לשני אלבומים קלאסים של הלהקה – Hollywood Town Hall, אלבום הפריצה שלהם מ-1992, ואיתו Tomorrow The Green Grass מ-1995. שניהם אלבומים מצויינים שאני כ”כ אוהב. באחד מהם גם הפתעה מקסימה בהוצאה המחודשת שלו.
הג’ייהוקס הוקמו במיניאפוליס באמצע שנות השמונים, כשבלב הלהקה וקדמת הבמה נמצאים מארק אולסון וגארי לוריס, שני מוזיקאים סופר-מוכשרים, כותבי שירים נפלאים וצמד שהחזיר אולי לחיים את ההרמוניה הקולית היפה במוזיקה. אחד הדברים שיותר הקסימו אותי אצלם כשרק הכרתי אותם בתחילת הדרך.
אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם “Somewhere” של סופיה קופולה, ו”ברבור שחור” ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.
האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את “Winter’s Bone”, שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל “קר עד העצם”. הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי “Ride With The Devil” של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.