The Pines, The Oscars & More

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).

Phantom Limb – The Pines

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).

זה אמור להיות אלבום הפריצה שלהם, במיוחד מחוץ לאי הבריטי. אני מקווה שזה אכן יקרה. השירים פה מייצגים היטב את הסאונד שלהם, סוג-של קאנטרי-סול עם לא מעט השפעות אחרות. הצד של הנשמה שייך מאוד לסולנית Yolanda Quartey. הקול המרשים שלה מוביל מצויין את סוג המוזיקה של ההרכב הזה, שאותי בהחלט תפס. יופי של אלבום שכיף נורא לשמוע אותו באיזה בוקר מלא שמש כמו שהיה היום. יש בו משהו מאוד משחרר.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

פתיחת 2012

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

עבר כחודש וחצי מאז פוסט סיכום 2011 שלי. הגיע הזמן לפתוח את המוזיקה של 2012, בתקווה גם ליותר עקביות בכתיבה ועדכונים שלי פה השנה.

אתחיל עם שני אלבומי ינואר הטריים שפתחו לי את 2012 :

Craig Finn – Clear Heart Full Eyes

אלבום סולו של סולן The Hold Steady, הרכב שהוזכר פה בסיכום השנה שלי של 2010 עם אלבומם המצויין האחרון “Heaven Is Whenever”. זוהי הוצאת הסולו הראשונה של פין (“Finn” להזכירכם, שלא יהיו גסויות), אחד ממספרי הסיפורים היותר טובים לדעתי בסביבה כיום. זהו אלבום רגוע יותר מוזיקלית ממה שפין רגיל לעשות עם ההרכב שלו ובאמת יש פה דגש חזק יותר על המילים והסיפורים בשירים. לא שחסרה פה מוזיקה (שכוללת גם כמה כינורות ו-Pedal Steel נפלאים ברקע שממש שוו אותי בכמה קטעים), אבל ההוצאת סולו הזו בהחלט מקפיצה אולי עוד יותר לקדמת הבמה את הכתיבה. אצלי אישית זה בא לידי ביטוי במיוחד בשלושת השירים האחרונים שבאלבום, עם שברון לב ומטפורות אהבה ועזיבה מבית היוצר של קרייג פין, בדיוק כמו שאני אוהב.

הרגשתי שכל האלבום ממש נחמד וטוב, אך השיא שלו מתנקז בהכנה הרגשית של השירים “Rented Room” ו-“Balcony” שמובילים לסיום של “Not Much Left of Us” שלגמרי פוצץ לי את הלב בזמן שהאזנתי לו ועברתי על המילים בחוברת. סיום שנורא עשה לי את זה וסיים גם אחלה אלבום סולו ראשון.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי השנה 2011

פורסם בתאריך על ידי
15

הגיע הזמן לסכם את השנה המוזיקלית האישית שלי. בלי הרבה הקדמות, אלו האלבומים שיצאו השנה שהכי אהבתי. יש דירוג, אבל הוא לא הכי משנה, כי הדברים האלה משתנים כל שבוע. זה הסדר נכון לכתיבת שורות אלו.

נמצאים פה 36 אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה, הוצאה מחודשת אחת ופסקול אחד. סה”כ 40 אלבומי 2011 שנכנסו לסיכום שלי. מתחילים!

40. The Felice Brothers – Celebration, Florida

האלבום הראשון של הלהקה לאחר עזיבתו של סיימון פליס, שהיה אחד המשפיעים על הסאונד הפולקי והשורשי שלה. אולי גורם מסויים גם בשינוי המוזיקלי באלבום הנוכחי, שקצת זונח את האמריקנה שה-Felice Brothers עשו כ”כ טוב בשני האלבומים הקודמים, ומשלב טעימות והשפעות אחרות, כמו קצת מוזיקה אלקטרונית אפילו ועוד צדדים מפתיעים שלמאזין הקבוע של ההרכב יהיה אולי קצת קשה לעכל. בין לבין האלבום בהחלט מעניין ועדיין נמצאים שם הכתיבה והסיפורים שליוו את הלב של אלבומיהם הקודמים.

The Felice Brothers – Ponzi

The Felice Brothers – Fire At The Pageant  

———————————————————————————–

39. Levon Helm – Ramble At The Ryman

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Pearl Jam Twenty

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, “Elizabethtown” מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; “ג’רי מגווייר” סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי “Say Anything” הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. “סינגלס” מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). “כמעט מפורסמים” הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את “ונילה סקי”, הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי “פקח את עיניך” של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין “רולינג סטון” כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט “כמעט מפורסמים”.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Get Low

פורסם בתאריך על ידי
1

הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.

השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.

דובאל מגלם פה את פליקס בוש, הדמות המסתורית במרכז הסרט. על הסצינה הראשונה אנחנו מקבלים רמז על הסוד, סיפור או הסיבה לכך שבוש מתבודד כבר 40 שנה וחי בהסגר מסויים שכפה על עצמו, רחוק ממגע אדם. עד שפתאום הוא מחליט לארגן לעצמו הלוויה בעוד הוא חי, סוג של אירוע או מסיבה שאפופים במסתורין של חשיפה מסויימת שעומדת להגיע. בוש מבקש מכל מי שיש עליו סיפור או שמועה ששמע במשך השנים, לבוא ולספר אותם בהלוויה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

דינוזאור אקוסטי ו-8 שנים של המתנה שווה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

כן, כמעט ארבעה חודשים לא כתבתי. הגיע הזמן. בכל התקופה הזאת 2011 המשיכה להתבסס אצלי כשנה מוצלחת במיוחד מבחינה מוזיקלית. הרבה אלבומים שאני ממתין להם והרבה אלבומים טובים. היום אני רוצה להתמקד בשניים ספציפיים שהולכים כנראה לתפוס מקום די גבוה ברשימת סיכום השנה העתידית שלי.

בחודש מרץ השנה הסולן, הגיטריסט והיוצר של ההרכב “דינוזאור ג’וניור” (Dinosaur Jr.), ג’יי מאסקיס, הוציא אלבום סולו אקוסטי ששמו “Several Shades of Why”. אלבום שמראה צד אחר של מאסקיס והרוקנ’רול והחשמל של הרכב הטריו שלו (שאגב ביקרו בישראל יותר מפעם אחת בשנים האחרונות).

אלבום הסולו שלו הפתיע אותי לטובה ברמות מטורפות. פשוט לא חשבתי שהוא יהיה כ”כ טוב. “Several Shades of Why” הוא אלבום Singer/songwriter קלאסי, על טהרת הגיטרה האקוסטית, עם כתיבה נהדרת ורצף שירים מקסים מתחילתו עד סופו. מאסקיס נמצא כאן במיטבו ויושב באלבום הזה על פסגת היצירה המוזיקלית שלו אם שואלים אותי.

Several Shades of Why

הוא מגובה פה בכמה נגנים (ביניהם Kurt Vile, שהוציא השנה את האלבום המוצלח “Smoke Ring For My Halo”), אך ההרגשה היא לבד והמילים של מאסקיס מצליחות לסחוף ולענג כאחד. מהאלבומים שדורשים לופים חוזרים של השמעות.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אחיות, שאריות ותקליטים בחנויות

פורסם בתאריך על ידי
3

אתחיל בשני אלבומים של 2010 שהשלמתי וגיליתי לא מזמן:

במהלך השנה שעברה המפיק טי.בון בורנט מאוד בלט אצלי, כאשר הפיק ועבד על פסקול הסרט “Crazy Heart”, ולאחר מכן המשיך לעבוד עם זוכה האוסקר מאותו פסקול – ראיין בינגהם, והפיק לו את “Junky Star” שיצא בהמשך השנה ובו גם בחרתי כאלבום השנה שלי של 2010. ממש בתחילת השנה הנוכחית הוא גם היה אחראי על אלבום הסולו החדש והמצויין של גרג אולמן.

אז עוד עבודה קטנה שהוא עשה במהלך השנה שעברה היא הפקת אלבום הבכורה של The Secret Sisters. תחת השם נמצאות שתי אחיות המגיעות מ-Muscle Shoals, אלבאמה (כבר סיבה בשבילי להימשך אליהן). שמן לורה ולידיה רוג’רס, יש להן יופי של קולות והרמוניות ומה שהן עושות זה פשוט קאנטרי-פולק מהזן הישן והטוב. שעד כמה זה פשוט, ככה זה טוב.

אלבום הבכורה הזה הוא בין הקצרים שיצא לי לשמוע. כל שיריו נעים בין 2 ל-3 דקות והוא מדגדג בקושי את החצי שעה מתחילתו עד סופו. חצי שעה נעימה ביותר, במיוחד לחובבי הז’אנרים וקולות נשיים מהדרום. עוד מוצר חיובי מבית היוצר של טי. בון בורנט.

מאלבאמה לרוד איילנד עכשיו, עם עוד הרכב ואלבום שיצא שנה שעברה וגיליתי רק עכשיו. הפעם זהו ההרכב Deer Tick, שנוגע מאוד בז’אנרים האקוסטיים של האחיות לבית רוג’רס מקודם, אך משלב זאת גם עם הרבה רוק ובלוז מהצד.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

2008 ל-2011

פורסם בתאריך על ידי
5

ארבעה אלבומים חדשים שיצאו לאחרונה. יצא שכולם ממשיכים אלבומים קודמים מ-2008. זה מה שאני חושב עליהם:

 

North Mississippi Allstars – Keys to the Kingdom

אחד ההרכבים היותר אהובים עלי של העשור האחרון אלו ה”אולסטארס”. ה- Trio ממיסיסיפי שכולל את הבאסיסט כריס צ’ו והאחים לבית דיקינסון; קודי (תופים) ולות’ר (גיטרה וקולות). אותו לות’ר דיקינסון הוא גם אחד הגיטריסטים האהובים עלי ביותר של הדור הנוכחי. אבא שלו ושל קודי הוא ג’ים דיקינסון, המוזיקאי והמפיק האגדי שנפטר ב-2009 ובעצם האלבום החדש מוקדש לו.

ג’ים עבד עם גדולי המוזיקאים, הפיק בין השאר את Big Star ואת Ry Cooder. ניגן עם הרולינג סטונס ובוב דילן והרבה אחרים. הוא גם גידל את שני בניו להיות מוזיקאים מוכשרים, על טהרת הבלוז הישן, הפולק וכל הדברים הטובים שהוא עצמו עסק בהם. ה”אולסטארס” גדלו על השפעות של הבלוז השחור של המיסיסיפי ומוזיקאים כגון Otha Turner ו- R.L. Burnside, שאיתם ועם המשפחה המורחבת של מר Burnside גם שיתפו פעולה באופן מרהיב ומחשמל לגמרי בהופעות ובאלבומים.

“Kingdom” יוצא שלוש שנים לאחר אלבום האולפן האחרון שלהם (Hernando מ-2008), תקופת זמן בה עבר לא מעט על ההרכב. בשלוש השנים האלה לות’ר דיקינסון נהיה גם חבר מן המניין ב-Black Crowes וגם הוא וגם קודי אחיו נעו בין ההופעות של ה”אולסטארס” לפרויקטים אחרים. האירוע הבולט ביותר כאמור בזמן הזה היה מותו של אביהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על אומץ אמיתי ופסלונים מוזהבים

פורסם בתאריך על ידי
11

בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.

את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.

כשירדו כתוביות הסיום של “אומץ אמיתי” בקולנוע מיד ידעתי שהוא נכנס לרשימת הפייבוריטים הבולטים שלי לאוסקר. חיכיתי נורא כבר לראותו והוא לגמרי התעלה מבחינתי על הציפיות ממנו. בדרך כלל אי אפשר לדעת למה לצפות כשנכנסים לסרט של האחים כהן. פה אבל היה קצת יותר ברור בהתחלה, מכיוון שהוא מבוסס על ספר שכבר עובד לסרט קולנוע ידוע בעל אותו שם ב-1969 (בכיכובו של ג’ון ויין). הוא גם לא סרט אופייני לדעתי של האחים, שזה אומר שאין בו מוזריות כלשהי, עלילה שפתאום זולגת לעניינים מסובכים מפתיעים (ולפעמים לא סגורים) ודמויות וסוף שיכולים להיות לא תמיד הכי מובנים בעולם, לטוב ולרע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Sweet Soul Music

פורסם בתאריך על ידי
1

שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.

Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.

אם The Big To-Do היה לגמרי אלבום של “Straight Up Rock ‘n’ Roll”, אז ממשיכו Go-Go Boots נשען הרבה על סגנון של “Country-Soul”…התקפת שלוש הגיטרות והאנרגיות החשמליות הוחלפו ברובן בשביל גיטרות אקוסטיות לפרקים וסגנון רך בכלליות שיצר אלבום מענג עם יופי של שירים. לא מעט שירים בסגנון הזה נמצאים שם באלבומים המוקדמים של הטראקרס, אבל האווירה של האלבום השלם של Go-Go Boots זה משהו שלא דומה ליצירות קודמות שלהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: