המון דברים חדשים יצאו בחודש החולף, אז הגיע הזמן לעוד סקירת אלבומים טריים. הנה חמישה שבלטו אצלי בתקופה האחרונה:
Richmond Fontaine – You Can’t Go Back If There’s Nothing To Go Back To
אתחיל עם האלבום שהכי שמחתי כנראה לשמוע החודש. לא כתבתי בהרחבה על ריצ’מונד פונטיין פה, אבל כן הזכרתי אותם בסיכום שנת 2014 שלי, בגלל אלבום אחר של מנהיג ההרכב – ווילי ולאוטין. זה היה עם האלבום של The Delines שנכנס אצלי ממש גבוה ברשימת סיכום ההיא. עכשיו ולאוטין חזר להרכב המקורי שלו, איתו הוא כבר רץ כשני עשורים כבר.
עברו חמש שנים מאז אלבומם האחרון של ריצ’מונד פונטיין, מספיק זמן להמתין. כל האלבום החדש (עם שמו הארוך) מלא בשירי-סיפורים נהדרים, כשכולם מלווים עם הגיטרות-פדל סטיל-קלידים שאני כ”כ אוהב. זה לא פלא שהם נשמעים ככה, כמו פרקים של ספר או אגודה של סיפורים קצרים בצורת שירים על מסעות, אנשים, העבר וההווה. החל מהאינסטרומנטל הקצר שפותח את האלבום ועד לסופו. ולאוטין, מעבר למוזיקאי מוכשר, הוא גם סופר, וזה עובר לתוך השירים והצלילים. אין לו קול מושלם, אך הוא חודר עמוק בהגשה וזה כל מה שצריך. הוא אמור לחזור לעבוד עם ה-Delines בקרוב, אבל כיף גדול שהוא עצר פה בתחנה מוכרת עם ההרכב הזה, שמזכיר לי לפרקים בסאונד את Uncle Tupelo וה-Scud Mountain Boys. אך עדיין יש בו משהו שונה, וטוב שהוא עדיין כאן.
—————————————————————————————————————–
White Denim – Stiff
עוד חזרה מבורכת החודש היתה של White Denim. להקת הרוק-פסיכדליה-אקספרימנטלית ועוד כמה ז’אנרים שהופכים אותם להרכב המגניב שהם. אני חייב להודות שהאלבום הטרי הצליח להפתיע אותי, ומאוד לטובה. הם קצת עזבו את השפעות הפסיכדליה והאווירה שאפפה את אלבומם הקודם בצד והחליפו את זה בהמון Soul ו-R&B. משער שזה נובע מהחילופים שעברו על ההרכב. הם מציגים באלבום הזה גיטריסט ומתופף חדשים.
אישית אהבתי את השינוי וזה אלבום נורא מהנה ופשוט מדליק (עדיין אפשר לתאר אלבום במילה “מדליק” בשנת 2016? בכל אופן, I just did). הרבה רוק-סול וריבוי קטעים שגורמים לך להגביר את הווליום ולהיסחף. מאוד נהנה ממנו. את האלבום הפיק מצוין אית’ן ג’ונס המוכשר, שעבד בין השאר עם ראיין אדאמס, לורה מארלינג ועל האלבומים המוקדמים של ריי למונטיין.
(Take It Easy (Ever After Lasting Love
——————————————————————————————————————-
Ray LaMontagne – Ouroboros
בום, איזה קישור. את אית’ן ג’ונס עזב ריי למונטיין באלבומו הקודם Supernova, שלקח תפנית די חדה בצליל המוכר שליווה את כל ארבעת אלבומיו הראשונים. דן אורבך התיישב לצידו על כיסא המפיק ויחד הם עברו לסאונד מאוד חשמלי עם השפעות פסיכדליות אפילו, שהשאיר מאחור את השירים הפולקיים-אקוסטיים איתם למונטיין היה ידוע. די אהבתי את השינוי והחיפוש המוזיקלי החדש.
באלבום הנוכחי נכנס לתמונה ג’ים ג’יימס, שמפיק וגם מנגן כאן. יש פה עוד המשכיות של הסאונד החזק, אך עם זאת משהו שונה. שמונת השירים באלבום מחולקים עם Part One & Two. הקונספט הזה לא הובן ב-100 אחוז, אבל כן קלטתי שינוי מסוים, במיוחד בחלק השני. בגדול הסאונד החשמלי לא מאוד בלט אצלי. כלומר שומעים אותו, אבל ברוב הקטעים האווירה של ההגשה דווקא מינימליסטית. זה מצטייר יותר בארבעת השירים של הצד השני, שלדעתי נשמע כמו ערבוב הסאונד של Supernova פוגש את אלבום הבכורה של למונטיין – Trouble. השירים פשוטים כפי שהיו שם בהתחלה, רק עטופים בצלילים גדולים יותר. אין לי מושג אם עוד מישהו ישמע זאת, אבל זה מה שאני קלטתי משם. מאוד אהבתי גם את החיבור בין כמה וכמה מהשירים, במיוחד באמצע ולקראת הסוף, מה שיוצר אלבום אווירתי ובמקשה אחת.
בהמשך השנה למונטיין הולך להופיע עם חברי מיי מורנינג ג’אקט (מינוס ג’ים) כלהקת הגיבוי שלו. השיג לו נגנים חבל על הזמן…בינתיים באולפן הוא נתן לסולן שלהם להפיק לו יופי של אלבום. בכלל, אני מאוד מחבב את ההפקות האחרונות של ג’יימס, אחרי אלבום הסולו של דין וורהאם לפני שנתיים וכמובן ההרגשה והאווירה שהוא יצר ב-The Waterfall של מיי מורנינג’ ג’אקט בשנה שעברה. עוד אלבום שהרגיש לי שלם וחתיכה אחת שמחולקת פשוט לרצועות משלימות.
—————————————————————————————————————–
The Wild Feathers – Lonely Is A Lifetime
לפני שלוש שנים כתבתי על ההרכב הזה, שהוציא בזמנו את אלבום הבכורה שלו, שתפס גם מקום יפה בסיכום שנה שלי דאז. אגב הלכתי בזמן כתיבת שורות אלו לראות איפה הוא דורג אצלי וגיליתי שהוא היה צמוד לאלבום הקודם של White Denim. אז הנה הם שוב קרובים אצלי. עכשיו החבורה של ה-Wild Feathers הוציאה את אלבומה השני. אלבום רוקנ’רול די טיפוסי. מתחיל חביב, אבל אז מגיע השיר השלישי Goodbye Song ששמונה הדקות שלו הלהיבו אותי נורא. במיוחד כל החצי השני של השיר.
מהנקודה הזו האלבום די שומר על יציבות של רוק קלאסי באווירה די פשוטה. מראים לפעמים השפעות של ראיין אדאמס הקליל פוגש את הרכבי הבלוז-רוק שהשפיעו עליהם משנות השבעים. אבל הרבה פחות מהאלבום הקודם ועדיין חשתי ירידה מסוימת בהשוואה אליו. אף קטע אחר לא מצליח להתקרב לגבהים של אותו שיר שלישי שם. חלק מהשירים גם נשמעו יותר מדי קליטים, כמו להקות חדשות אחרות שמתאים להן להיות יותר ב-MTV מאשר על דפי הבלוג אולי. ככה שאני צריך איתו עוד שמיעות כדי להחליט אם הוא אלבום יותר מדי “רגיל” או שהקלילות הזו שבו דווקא חיננית יותר. בינתיים מוזמנים לשפוט בעצמכם.
——————————————————————————————————————
Grant Lee Philips – The Narrows
האלבום הטרי של גרנט לי פיליפס. מי שהוציא בשנות התשעים שורה של אלבומים יפים עם הרכבו דאז Grant Lee Buffalo. בשנות האלפיים הוא מתרכז יותר בקריירת הסולו. זהו אלבום ראשון שלו מזה ארבע שנים והוא תפס אותי קצת לא מוכן, בקטע טוב. קודם כל שמעתי עליו רק ממש כשהוא שוחרר ולא לפני כן, ככה שלא היתה ציפיה וההאזנה היתה סוג-של הפתעה אצלי. כמו כן המוזיקה פה היתה מאוד לרוחי, דווקא בתקופה שפחות חשבתי ש-Philips יעשה לי את זה.
יש פה אלבום מאוד חד ונוגע ללב. מגיע ממקום אישי וממש שם מבחינתי את גרנט לי פיליפס בליגה של ה-Singer/Songwriters הטרובאדורים. אווירה כזו של אמן כבר יותר מבוגר, שמגיע ממקום מפוכח ובעל ניסיון בעולם המוזיקה, ובעולם, בכלל. עם כל המגרעות, נסיונות והצלחות מדי פעם. לדעתי זה האלבום הכי בוגר שלו. החל מהעטיפה, דרך הצלילים, הכתיבה וההגשה. הוא ממשיך גם להיות מושפע משורשיו האינדיאנים ומפזר פה מספר שירים בהחלט עמוקים ומוצלחים. נראה לי יתאים גם לחובבי פיליפס ותיקים וגם בתור דרך כניסה חדשה לקריירת הסולו שלו.