ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.
האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.
הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.
השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.
בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.
את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.
אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם “Somewhere” של סופיה קופולה, ו”ברבור שחור” ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.
האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את “Winter’s Bone”, שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל “קר עד העצם”. הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי “Ride With The Devil” של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.
ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של “הרשת החברתית” (“The Social Network”), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ’ר.
דיוויד פינצ’ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ”כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ”כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.
אתמול התיישבתי לראות את הסרט ששכרתי ב-DVD לסופ”ש, שהוא סרטו האחרון של הבמאי ווס אנדרסון – “Fantastic Mr. Fox”.
אתחיל בלהגיד שהסרט היה נפלא. אמשיך בזה שהסרט לא הגיע לישראל להקרנות רגילות בקולנוע ורק היה פה לאיזו הקרנה או שתיים מיוחדות בסינמטקים. בחודש שעבר הוא יצא ב-DVD בחו”ל (זון 1).
נורא נהניתי ואני חושב שזה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר שעשו לספר של רואלד דאל, אחד מסופרי הילדים היותר מקסימים שדרכו בעולם הספרות. אנדרסון (“Rushmore”, “משפחת טננבאום”, “עמוק במים”, “רכבת לדארג’ילינג”), בצורה מאוד מיוחדת, הקים פה לחיים את אחד מהסיפורים הנפלאים הללו.
אני לא אחד שמתלהב יותר מדי מחגים, במיוחד חג כמו פסח. אבל מהוצאות מוזיקליות חדשות אני דווקא כן. אז בגלל שהחודש נפלו עלינו כמה וכמה מעניינות ועם כל עניין המתנות לחגים, הנה ארבע המלצות מוזיקליות טריות מתקופה זו (פלוס בונוס קולנועי אחד), כמתנות לאחרים או למדף הפרטי שלכם.
Jimi Hendrix – Valleys of Neptune
לפני שבועיים יצאה לאור אסופת השירים הזו, שרובה הוקלטה בחודשים הראשונים של 1969, תקופת הקלטות של הנדריקס שהגיעה אחרי אלבומו המופתי “Electric Ladyland”. השירים יועדו לאלבום האולפן הרביעי של ה-Jimi Hendrix Experience שמעולם לא הגיע, וכעת, 40 שנה מאוחר יותר הם משוחררים במתכונת רשמית.