בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.
את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.
שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.
Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.
בעקבות הפוסט שלי כאן מחודש נובמבר הזמינו אותי להתארח בתוכנית הרדיו “בסימן קריאה” (קול ישראל, רשת א’). תוכנית בת שעה בעריכת אפרת בזרקון-שחר על הספר “מועדון קרב” של צ’אק פאולניק.
התוכנית הוקלטה מראש. התארחתי לבד ושוחחתי עם אפרת על הספר והסופר.
למי שמעוניין – התוכנית תשודר ביום שני הקרוב (14.2) בשעה 7 בבוקר ויהיה שידור נוסף ביום שבת (19.2) בשעה 16:00. אפשר להאזין דרך אתר האינטרנט של קול ישראל. כמו כן מיום שני יהיה ניתן להאזין לתוכנית למשך שבוע באתר בכל שעה.
ציינתי בעבר שאני נורא אוהב את להקת The Jayhawks ועכשיו יש גם עוד סיבה טובה לכתוב עליהם קצת פה. בחודש שעבר יצאו שתי הוצאות מחודשות לשני אלבומים קלאסים של הלהקה – Hollywood Town Hall, אלבום הפריצה שלהם מ-1992, ואיתו Tomorrow The Green Grass מ-1995. שניהם אלבומים מצויינים שאני כ”כ אוהב. באחד מהם גם הפתעה מקסימה בהוצאה המחודשת שלו.
הג’ייהוקס הוקמו במיניאפוליס באמצע שנות השמונים, כשבלב הלהקה וקדמת הבמה נמצאים מארק אולסון וגארי לוריס, שני מוזיקאים סופר-מוכשרים, כותבי שירים נפלאים וצמד שהחזיר אולי לחיים את ההרמוניה הקולית היפה במוזיקה. אחד הדברים שיותר הקסימו אותי אצלם כשרק הכרתי אותם בתחילת הדרך.
אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם “Somewhere” של סופיה קופולה, ו”ברבור שחור” ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.
האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את “Winter’s Bone”, שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל “קר עד העצם”. הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי “Ride With The Devil” של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.
ינואר 2011
האמת שהיה לי תכנון אחר לחלוטין לאפילוג של יומן המסע שלי. כותרת אחרת ומילים אחרות. תכננתי לכתוב פה על הציפיה לטיול הבא אחרי הפסגה של הקודם, בנוסף לגעגוע שיהיה לי לבלאק קרואוז אחרי ההופעות האחרונות שלהם בסיבוב הפרידה לפני החופשה הארוכה. אבל דברים השתנו ממש החודש…
מסתבר שהקרואוז החליטו בסוף להגיד שלום גם לאירופה ונקבעו 8 הופעות אחרונות בהחלט בחודש יולי. שלוש מהן בפסטיבלים. אני הולך לחמש הנוספות; אחת רגילה במנצ’סטר + שתיים בלונדון ושתיים באמסטרדם, שיהיו הופעות “Evening With” של 3 שעות עם 2 סטים, כמו ניו יורק. אז תהיה לי פרידה מספר 2 מהלהקה שלי.
יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם החוויות המוזיקליות.
אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.
אז קבלו את:
נתחיל:
20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals
יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג’רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.
יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.
יום שבת, 30 באוקטובר 2010, ניו יורק
השעה שש בבוקר שעון ניו יורק. אחרי 12 שעות טיסה שעברו יחסית בסדר אני נמצא בשדה התעופה JFK. אני חייב לציין שהטיסה די הפחידה אותי. מעולם לא טסתי מספר כזה של שעות ואני גם אחד שדי סובל מטיסות. כלומר, לא ממש נלחץ או מרגיש לא טוב. אני פשוט לא אוהב את זה. החוויה האישית שלי בטיולים האלה תמיד מתחילה רק אחרי שאני נוחת במחוז חפצי ולא בשדה תעופה-דיוטי פרי-טיסה לפני. בכל אופן, יחסית לחששות שלי היה בסדר גמור. אפילו הצלחתי לישון לאיזה 3 שעות באמצע, משהו שאני אף פעם לא מצליח לעשות בטיסות.