היום לפני 40 שנה שוחרר Tonight’s The Night של ניל יאנג. האלבום שנעל כרונולגית את ה-Ditch Trilogy של יאנג אחרי Time Fades Away ו-On The Beach, אך למעשה הוקלט לראשונה בין שניהם. זה היה בסוף הקיץ של 1973, מיד אחרי סיבוב ההופעות של Time Fades Away. כנראה הטור הכי מוזר וכואב שעבר על יאנג.

Tonight’s The Night הוקלט באווירה מאוד קודרת כשיאנג עדיין באבל על מותם של חבריו הקרובים; ה-Roadie ברוס בארי והמוזיקאי המחונן וחבר קרייזי הורס, דני וויטן (שיאנג עצמו העיף בתחילת אותו טור שלפני רגע הסתיים ולקח על עצמו חלק גדול באשמה של המוות שלו). זה האלבום הכי Loose כנראה של יאנג והוא מכיל שירים מאוד חופשיים בדרך ההקלטה שלהם, אפלים, לא מושלמים ונפלאים. חלק מהקסם של האלבום הזה. קסם מוזיקלי שהגיע מתוך תקופה מאוד אפורה ולא ברורה. כמו אלבומים מעולים אחרים של יאנג בקריירה.

באלבום נמצאים גם שלושה שירים שהוקלטו בזמן אחר. הבולט ביניהם הוא Come On Baby Let’s Go Downtown, שהוקלט בלייב ב-Fillmore האגדי עם קרייזי הורס ב-1970 (ושוחרר שוב ב-2006 כחלק מאלבום ההופעה שם שפתח את ה-Archive Performance Series של יאנג). התוספת שלו באלבום היא מחווה לדני וויטן ז”ל, שכתב את השיר בעזרתו של יאנג ונמצא במקור באלבום הבכורה של קרייזי הורס. השניים האחרים הם Lookout Joe שהוקלט בסוף 72 עם ה-Stray Gators ו-Borrowed Tune, השיר הכי מאוחר באלבום שיאנג הקליט סולו בדצמבר 73 ו”גנב” או השאיל בגלוי מהשיר Lady Jane של הרולינג סטונס, שפי שהוא עצמו שר שם.

ניל יאנג עם דני וויטן ז”ל

אחרי דחיות, הקלטות מחדש ודחיקה הצידה בשביל On The Beach שבינתיים הוקלט ושוחרר ב-74, יצא בסוף ש-Tonight’s The Night ראה את אור העולם כשנתיים אחרי שהוקלט לראשונה. הוא שוחרר כבר בתקופה אחרת, אך עדיין נושא את הלפיד העגמומי והמיוחד שמייצג את טרילוגיית פוסט-המוות הזו של יאנג ובעצם נבחר בסוף לנעול אותה ולהיות החלק הכרונולוגי שיעביר את יאנג לדרך חדשה. בזמן שהאלבום יצא יאנג כבר החל להקליט את Zuma עם הליין-אפ החדש של קרייזי הורס בתוספת פרנק “פאנצ’ו” סמפדרו, שהחליף את דני וויטן ונשאר עם הליין ההוא של קרייזי הורס עד היום. בהמשך השנה Zuma שוחרר וכך מבחינתי ננעלה גם התקופה הכי אדירה מוזיקלית של ניל יאנג בקריירה, מ-73 עד 75.

כמו האלבומים האחרים בטרילוגיה הקודרת ההיא, הרבה מהשירים של Tonight’s The Night לא בוצעו יותר מדי בהופעות. חלקם חזרו במפתיע בעשור האחרון לאחר הרבה זמן, אך עדיין כחצי מהשירים באלבום לא בוצעו על במה מאז שנות השבעים. אישית זכיתי לראות שניים מהאלבום הנפלא הזה שחוגג היום 40. את Roll Another Number ראיתי עם קרייזי הורס ואת Mellow My Mind ראיתי בביצועי סולו של יאנג על הבאנג’ו. הכי קרוב לשיר הנושא שהגעתי היה כששמעתי אותו ב-Soundcheck לפני ההופעה האחרונה שראיתי בקיץ הקודם. קיוויתי שיבוצע באותו הערב, אך בסוף זה קרה רק ארבעה ימים לאחר מכן, בפעם היחידה באותו סיבוב הופעות שהיה אמור גם לבקר בישראל.

אף פעם לא היה לי פייבוריט מובהק מתוך האלבום הזה. לפעמים אלו השניים פה שציינתי שראיתי בהופעות, פעם זה היה הריף של World On A String, בתקופה אחרת הפסנתר של יאנג ב-Speakin’ Out ובתקופה הנוכחית אגב זה Albuquerque. אבל תמיד זה השתנה ואף פעם לא היה שיר שבלט מעל השאר ללא עוררין. הם כולם מרכיבים שורה שעומדת עדיין יחד עם הכאב המלנכולי והמוזר שאפף אותה בזמן הקלטת השירים. שורה מלוכלכת, טהורה ומפוזרת שנכנסת לך ישר לגוף וללב, מטאפורית או לא. כמו הרבה דברים שנכנסו ויצאו אצל יאנג דאז עם כל המוזיקה שהקליט מסביב, אחרי שכאב עם הזמן שהתפוגג ודרך על גרגירי החול הלוהטים שעל החוף.

מוות, כאב לב, דחייה, חופש, אובדן, יצירתיות ללא גבולות, Not giving a fuck, בדידות, אינטימיות, מתיקות ומרירות. כל זה נמצא בתוך ניל יאנג של Tonight’s The Night, שחתם תקופה ושחרר את ארבעת העשורים שעברו מאז בקריירה של יאנג. אלו גם דברים שכולנו לפעמים חושבים עליהם או נמצאים בתוכם עם עצמנו בשעות האלה לבד בלילה עם המחשבות. לפעמים חולקים את זה עם העולם במוזיקה ושירים, לפעמים כותבים במילים, או משאירים את זה שלנו קרוב לחזה. לפעמים פשוט שומעים את זה הכי טוב אצל מישהו אחר כשחשוך ושקט בחוץ. כבר ציינתי שהלילה זה הזמן האהוב עלי ביותר ביממה?

Neil Young – Tonight’s The Night
יוני 1975
:Side One
Tonight’s The Night
Speakin’ Out
World On a String
Borrowed Tune
Come On Baby Let’s Go Downtown
Mellow My Mind
:Side Two
Roll Another Number
Albuquerque
New Mama
Lookout Joe
Tired Eyes
Tonight’s The Night