אלבומי אפריל-מאי

באיחור קל ובזמן שכמות גדולה של אלבומי יוני המצוינים עוברים אצלי באוזניים, הנה סיקור חדש של האלבומים הבולטים אצלי של החודשים אפריל+מאי:

Lillie Mae – Forever And Then Some
Lillie-Mae-LP

לילי מיי היתה חברה בלהקת הגיבוי של ג’ק ווייט. ניגנה שם לרוב כינור ועשתה גם קולות רקע (מעריצי ווייט יזהו את הקול\נגינה שלה למשל כאן). עכשיו היא פוסעת אל קדמת הבמה עם אלבום סולו משלה, ראשון במספר. יש פה שירים יפים ורגישים, על קו הקאנטרי-רוק, במיוחד כשהכינור ההוא שלה והקול היפה של לילי נפגשים. ווייט הפיק לה את האלבום, ששוחרר בלייבל שלו – Third Man Records. אני בטוח שהוא די גאה בעשייה הזו והעזרה והדחיפה שלה קדימה. אבל עושה זאת בלי להישמע ומשאיר לה את הרחבה. כזו שהיא ממלאת פה בשירים מקוריים שלה, שיוצרים את אחד מאלבומי הבכורה החביבים עלי השנה. התחלה חיובית אולי לקריירת סולו ארוכה.

Over The Hill And Through The Woods

Wash Me Clean 


 

Ray Davies – Americana
rs-ray-davies02-626ecdf6-4244-4a60-b18f-146bc80c18a5

אחד הקאמבקים היפים של השנה מבחינתי. ריי דיוויס הוותיק מה-Kinks חזר עם אלבום סולו ראשון מזה עשור. האמת שלא ידעתי אם הוא מסוגל עדיין ליצור אלבום עם מוזיקה חדשה ראויה. אבל Americana הפתיע אותי מאוד לטובה. הציפיה לאלבום היתה מלווה בהתלהבות שפחות קשורה אליו, אלא יותר ללהקה הגיבוי פה של דיוויס – The Jayhawks. מההרכבים היותר אהובים עלי. הם מביאים את הסאונד שלהם בחלק מהשירים, אבל לא מתבלטים ונותנים לדיוויס לעשות את שלו בשירים החדשים הללו, וזה יצא נהדר.

עם יאנג בדרכים חלק ב’: דממה, רעש, חשמל ו-ווילי נלסון אחד ברומא

לפני תחילת ההופעה ב-Terme di Caracalla היפהפה נערכה דקת דומיה לזכר ההרוגים באירוע הטרור בניס, בלילה שלפני. זו היתה דקה של שקט מופתי שהוציאה לדרך כשלוש שעות רועשות, מרגשות ואינטנסיביות נוספות בטור הענק הזה.

זה כנראה היה הנוף היפה ביותר שחוויתי בהופעה. הקודם אני משער היה בהופעה של ניל בדרזדן לפני שנתיים. זו שנערכה ממש על הנהר ונפתחה עם 26 דקות של Down By The River. המיקום הנפלא היה רקע מושלם לערב הארוך של ניל והחברים ברומא. בין ההריסות והשרידים הישנים שהעיר מלאה בהם. בין היסטוריה ידועה להווה שאין מושג מה יביא. במיוחד בכל הופעה בסיבוב הזה.

IMG_1149

דבר אחד כבר היה ידוע לי לפני שהכל התחיל. בצהריים פגשתי חלק מ-Promise of the Real כשיצאו מסאונדצ’ק ואחריהם את ווילי נלסון. האבא האגדי של לוקס ומיקה שהצטרף לטור באיטליה. זה היה מפגש קצר ומאוד מחוייך. הבן-אדם מקסים. היה גם מפגש קצר עם ניל, עם שלום ולחיצת יד. ווילי ניגן איתם בסאונדצ’ק את Okie from Muskogee של מרל הגרד, את On The Road Again שלו ואת Homegrown של ניל שנורא רציתי לראות. ככה שידעתי שהוא יעלה איתם בערב לכמה שירים. גם היו שמועות חזקות שנילס לופגרן יצטרף אליהם. נילס חבר ב-E Street Band של ספרינגסטין שמופיעים פה עם הבוס למחרת, וכמו כן יש לו היסטוריה ארוכה עם יאנג. ניגן והקליט איתו לא מעט לאורך השנים. במיוחד ב-After The Gold Rush ו-Tonight’s The Night.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע”י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough
f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers של 2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, וכמו כן בשיאם.