ארכיון התג: קולנוע

אני וכמעט מפורסמים: 20 שנה אחרי

פורסם בתאריך על ידי
7

“And if you ever get lonely, just go to the record store and visit your friends”

אני זוכר במדויק את הלילה ההוא. זה היה בחודש מרץ, שנת 2001. כמעט מפורסמים כבר יצא לאקרנים בארה”ב חצי שנה לפני כן. בפרמיירה של פסטיבל טורונטו ואחר כך בהפצה רחבה. אבל לישראל הוא הגיע לבתי הקולנוע רק באותו חודש מרץ. בדיוק בזמן בו הסרט שוחרר גם ב-DVD. בזמנו, הרבה סרטים אמריקאים כבר היו זמינים ב-DVD של זון-1 (זוכרים?) בזמן שהוקרנו פה בקולנוע, או אפילו עוד לא הגיעו לישראל. ובפורמט הזה צפיתי לראשונה בסרט שעמד איכשהו לשנות את חיי. למה לא בקולנוע? אני אגיע לזה עוד רגע.

בתקופה הזו אני הייתי נער אבוד בן 18. בבית, לבד, בלי מסגרת וללא חברים. הדברים שהעסיקו אותי רוב הזמן היו מוזיקה וסרטים. שלוש שנים לפני כן, עזבתי את בית הספר. מקום בו מעולם לא הרגשתי בנוח. התבודדתי, ניתקתי קשר עם כל מי שנחשב אצלי אז “חבר” (רובם לא היו באמת) ובגדול התנתקתי מהעולם. הייתי לבד לגמרי במשך כמה שנים. באותה התקופה הגיע גם החיבור העמוק שלי למוזיקה. שם הוא התחיל. הוא הגיע מבדידות וסקרנות ואיזה מקום כלשהו בו מצאתי את עצמי. עדיין לבד, אבל מוקף בצלילים, הלהקות, האלבומים, האמנים והשירים שהיו בגדול החברים היחידים שלי דאז.

את קמרון קרואו כבר הכרתי וחיבבתי, אחרי שצפיתי בסינגלס וג’רי מגווייר (ל-Say Anything אני זוכר שהגעתי קצת אחרי). ידעתי גם קצת על העבר המוזיקלי שלו בתור עיתונאי מוזיקה, וממה שקראתי הסרט החדש שלו הוא נורא מוזיקלי ומושפע מזה. לקולנוע לא הלכתי בכלל באותה תקופה. כי פשוט לא היה לי עם מי וגם לא היה לי את הביטחון ללכת לבד. פחדתי שיצחקו עלי, יסתכלו עלי ואיכשהו כולם ידעו שאני לבד ואין לי חברים. אז ספריית הוידאו\DVD היתה מקום בו ביקרתי המון.

חזרתי הביתה עם הסרט וחיכיתי לצפות בו בשעות האהובות עלי בתקופה ההיא ועד היום – בלילה. אני זוכר ששאלתי את אחי אם ירצה לצפות איתי, אבל הוא המשיך להתעסק במחשב. אז נכנסתי לחדר העבודה עם מכשיר ה-DVD שלי, הכנתי פופקורן במיקרו ומזגתי מיץ תפוזים. וידאתי שהדלת סגורה עד הסוף שלא יהיה רעש, כי חדר השינה של ההורים היה ממש מול, ואז לחצתי פליי. שעתיים לאחר מכן, כש-Feel Flows של ה-Beach Boys התנגן ברכות על המרקע והכתוביות ירדו, ישבתי ללא תזוזה. כל מה שעבר לי בראש באותו רגע ויצא כלפי חוץ מהפה היה “וואו, איזה סרט מקסים”. אבל מבפנים התחולל משהו הרבה יותר עמוק.







רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2018

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

כמו תמיד בחודש פברואר וממש לפני האוסקר, מציג את הסיכום הקולנועי האישי שלי. עם כל הסרטים שהכי עשו לי את השנה שעברה, כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. הפעם צמצמתי ל-60 סרטים שחיבבתי\אהבתי בשני חלקים; קודם 38 עלילתיים ואחר כך עוד 22 דוקומנטריים.

זו היתה שנה קולנועית לא רעה, כזו שכללה לא מעט סרטים פחות מוכרים שאהבתי. כאלו שהוקרנו רק בפסטיבלים או לא הופצו בארץ מסחרית. באוסקרים השנה אין לי הרבה כאלו למשל ויש מועמדים בולטים שלא תמצאו פה, כמו The Favourite שחיבבתי, אבל לא מספיק, או “רומא” שלא ממש עשה לי את זה. ויש עוד כאלו שהרבה התלהבו מהם בשנה החולפת ואני פחות. אבל יש מספיק אחרים שעשו לי את זה כן והם נמצאים כאן בתור המלצות אישיות לכל המעוניינים. אז נתחיל.


חלק ראשון – הסרטים העלילתיים:

הסרטים הכי אהובים שהאוסקר לא מעריך בגלל הז’אנר שלהם:

Mission: Impossible – Fallout
לדעתי סדרת “משימה” הפכה לנהדרת החל מהחלק השלישי של ג’יי ג’יי אברמס, ומאז הסרט הרביעי שביים בראד בירד היא התעלתה עוד יותר והפכה להנאה גדולה ומלאת אקשן מצוין. את הקודם והנוכחי ביים כריסטופר מקווארי שעשה עבודה אדירה. גם בקודם, אבל במיוחד עם “Fallout”, שלא רק היה מסרטי האקשן הכי טובים של המילניום הנוכחי מבחינתי, אלא פשוט סרט קולנוע מעולה. לצערי סרטי אקשן אף פעם לא קיבלו כבוד באוסקרים מלבד קטגוריות קטנות של אפקטים\סאונד וכדומה. אני חושב שהגיע לו, מהסרטים היותר אהובים עלי בשנה החולפת ואני שמח מאוד שמקווארי גם יביים את שני החלקים הבאים. 

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

דוקאביב 2018: מומלצים מוזיקליים ועוד קצת

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

החודש יוצא לדרך פסטיבל דוקאביב ה-20 במספר. פסטיבל הסרטים הכי מגניב בסביבה, וכמו כל שנה הוא יכלול מגוון רחב ומעולה של סרטים דוקומנטריים. מכל ז’אנר, תחום ואיזור. בנוסף לחגיגות שני עשורים, במישור האישי הוא גם הולך להיות הכי מרגש שלי. גילוי נאות קטן – מאז תחילת 2018 אני עובד קבוע בצוות ההפקה של דוקאביב. גילוי פחות נאות הוא ששנים אני משוגע על הפסטיבל הזה בתור צופה וכותב בלי קשר על הסרטים שלו. אז זה לא משהו מפתיע או מוזר שאני מעלה פה פוסט המלצות עליהם. זה כן משהו שאני עושה פעם ראשונה לפני שהפסטיבל מתחיל, אחרי שהיתה לי הפריבילגיה לצפות במגוון סרטים מבעוד מועד. בנוסף לעבודה הרבה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים.

אז לכבוד זה, הנה פוסט המלצות קטן למספר סרטים, עם דגש על הפן המוזיקלי בשביל הבלוג, אבל עם עוד כמה פייבוריטיים שונים לגמרי אחר כך. יש בנוסף המוני סרטים טובים לראות, זה רק חלק קטנטן שיותר קרוב אלי שהחלטתי לכתוב עליו. מומלץ להיכנס לתכניה ולעבור על הכל, להגיע לצפות במלא סרטים וגם להגיד לי שלום על הדרך.

 

 Bad Reputation

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2017

פורסם בתאריך על ידי
6

כמדי שנה בחודש פברואר, הגיע הזמן לסיכום הקולנועי האישי שלי. קצת אחרי העומס של אלבומי השנה בדצמבר וקצת לפני טקס האוסקר. השנה הקולנועית החולפת התחילה די מקרטעת בשבילי, אך השתפרה בחצי השני שלה. צמצמתי ל-45 סרטים שבחרתי לייצג כאן, שאהבתי ברמות כאלו או אחרות. כולם כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות.

כמו עם המוזיקה, הכל פה כאמור זה טעם אישי שלי, בלי איזה קביעות נחרצות. אז אפשר בכיף לקחת  כהמלצות אם אתם מחוברים לאותם טעמים קולנועיים שלי וגם אם לא. אז נתחיל.

הסרטים האהובים עלי מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר באוסקר:
movies2

Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

הציפיה שלי לסרט הזה היתה גבוהה, ולא רק שהוא סיפק את הסחורה, אלא עשה אפילו יותר מכך. הסרט השלישי של מרטין מק’דונה (ברוז’, שבעה פסיכופטים) הוא גם לדעתי By far הכי טוב שלו. סיפור קטן ונפלא, תסריט מקורי מעולה, שחקנים נהדרים וכרגיל אצלו, ערבוב של קצת אלימות והומור שחור בתוך דרמה מבריקה. לגמרי ראוי לכל פרס שהוא מועמד אליו בטקס, במיוחד הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית לפרנסס מקדורמנט, שחקן המשנה לסם רוקוול (שסוף סוף אחרי שנים מקבל את ההערכה שראוי לה, אני מת עליו) וכמובן התסריט המקורי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

עוד 27 שנים: על העיבוד הקולנועי החדש של IT

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לא היו הרבה סרטים השנה שממש עפתי עליהם. במיוחד כאלו שהגעתי אליהם עם הרבה ציפיות והמתנה. אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה היה IT. סרט, או יותר מזה – עיבוד לספר, שסחב עמו הרבה משקל ושנים של אותה ציפיה. כזו שבאה על סיפוקה ברגע שכותרות הסיום של הסרט עלו. הסיפוק הזה כולל בתוכו הרבה רבדים, שרובם מגיעים מאהבה גדולה למקור – הספר של סטיבן קינג. מה שתמיד היה האהוב עלי שלו (לפחות מתוך אלו שקראתי). אז בתור חובב אימה בכלליות ומעריץ של הסיפור המקורי בפרט, באתי עם הרבה מטען. אז אני פורק אותו פה, עם המחשבות על הסרט, מה הוא כולל ומה לא, השינויים מהסיפור המקורי, ההקבלה למיני-סדרה הישנה שלו והציפיה הנוספת לחלקו השני.

 

“Politics always change. Stories never do”

במשך שנים היתה המתנה לעיבוד קולנועי ראוי לספר הקלאסי של סטיבן קינג מ-1986. בשנת 1990 שודרה המיני-סדרה של IT בטלויזיה. העיבוד הראשון והיחיד לספר עד השנה הנוכחית. אבל זה היה למסך הקטן. וכמו כן, הספר דרש העברה טובה יותר, עם דגש על בית הקולנוע. בתור נער אהבתי את המיני-סדרה. היא השפיעה עלי (עוד לפני ההיכרות עם הספר). אך כשחזרתי אליה בשנותי הבוגרות, ראיתי עד כמה היא מיושנת וכבר פחות מלהיבה או עשויה באופן ממש מפחיד או מושך בהיבטים השונים. במיוחד אחרי החשיפה לספר והקטעים הקיצוניים שלו, האימה וכל מה שהוא מכיל, שעוד רגע אגיע לזה. מה שכן, טים קארי נשאר סבבה בתפקיד Pennywise והיה דווקא מנקודות האור של המיני-סדרה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

זאבים וכבשים: על Wind River וטרילוגיית הסרטים של טיילור שרידן

פורסם בתאריך על ידי
4

עד לפני שלוש שנים לא היה לי מושג מי זה טיילור שרידן. ואז ב-2015 יצא Sicario. הסרט הראשון שהוא כתב שממש אהבתי (יחד עם הבימוי של דני וילנב, עוד אחד שהפך לפייבוריט מובהק אצלי בשנים האחרונות). בשנה שעברה שרידן כתב גם את Hell Or High Water, אחד הסרטים היותר אהובים עלי של 2016, עליו גם קיבל מועמדות אוסקר לתסריט מקורי. השנה, או עכשיו, שרידן מגיע עם Wind River. סרטו השלישי כתסריטאי שלראשונה הוא גם ביים ובעצם חותם טרילוגיה לא רשמית שלו.

זו טרילוגיה לא רגילה או בהמשכים, אלא יותר באווירה וסגנון כתיבה של שלושה סרטי דרמת-מתח מצוינים לדעתי, עם סיפורים שונים שכוללים לא מעט אלמנטים מקבילים. אם זה ברקע שלהם, בכניסה פנימה לתוך אותם סיפורים קטנים והדמויות הבולטות שמצאו את עצמן שם ללא תכנון. עם המעשיות, הדם, הרגש, האובדן, משפחה, סבל, אלימות, פשע וסוג העלילות האלה שמתרחשות בצד הדרך ומגיעות מהקרביים של אמריקה.

למרות שהסיפור הקטן והחדש של 2017 מלא רבדים מעניינים וטובים בפני עצמו, קשה לי שלא לדבר עליו מבלי להזכיר את שני קודמיו. או להרחיב ולראות את ההקשרים והבסיס הזה שהוביל ל-Wind River. נכון, אפשר בכיף לצפות בכל אחד מהשלושה לחוד וליהנות ולהבין\להכיל אותם בלי קשר. הם הרי סרטים שונים לחלוטין. אך יש משהו בכתיבה של שרידן ובעולם הקטן הזה שלו בשלוש השנים האחרונות שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי על כולם יחד. או על Wind River דרך הסרטים שקדמו לו והחוטים המקשרים מתחת לפני השטח של שלוש היצירות של שרידן.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2016

פורסם בתאריך על ידי
8

כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:
oscars

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג’ף ברידג’ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע”י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג’אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2015

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

כרגיל בחודש פברואר, הגיע הזמן לעבור לאהבה הגדולה השניה שלי לצד המוזיקה ולסכם קצת את השנה הקולנועית החולפת. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי וסידרתי אותם בקטגוריות שונות ומשונות. זה כמובן הטעם האישי שלי. בין אם אתם חולקים איתי אותן דעות על דברים פה או ממש ההפך, מקווה שתמצאו גם המלצות שוות שאולי פספסתם. אוקי, נתחיל!

הסרטים הכי טובים שלא הגיעו להקרנות מסחריות:
33

The Lobster
אחד הסרטים היותר מקוריים של השנים האחרונות, שכמו אחרים פה ברשימה ובכל שנה, חבל שלא הגיע להקרנות מסחריות. תפסתי אותו בסינמטק במסגרת פסטיבל אוטופיה (שאני ממש מקווה שבסופו של דבר זו לא תהיה השנה האחרונה של הפסטיבל שכל פעם מביא לפה סרטים מצויינים שאני מצפה להם). “לובסטר” עוסק באופן מאוד מוזר ומיוחד ביחסים וזוגיות מול להיות לבד, לטוב ולרע. החצי הראשון של הסרט פשוט מבריק. לאחר מכן יש ירידה מסוימת, אך עדיין ברמה טובה והשלמה של סרט מעולה. הוא ביזארי, מפתיע, מצחיק ומלא בקאסט מוצלח של שחקנים.

Me and Earl and the Dying Girl
תיארתי את הסרט הזה כגרסת “אשמת הכוכבים” אם ווס אנדרסון או צ’רלי קאופמן היו עושים אותו…הוא על אותו נושא, עם סרטן ובני נוער וקשר בן נער ונערה, אבל פשוט הרבה יותר טוב. עשוי בצורה קצת היפסטרית אך מגניבה.הוא מצחיק ומרגש ולא מנסה לגרום לך לבכות או לחייך בכוח, אלא פשוט מצליח לעשות זאת בצורה ממש פשוטה ואנושית.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2014

פורסם בתאריך על ידי
2

כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז’אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו “Short Term 12” או “לואין דייוויס” או “לפני חצות” מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחן – Gone Girlenhanced-buzz-wide-384-1406873867-8

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Pearl Jam Twenty

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, “Elizabethtown” מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; “ג’רי מגווייר” סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי “Say Anything” הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. “סינגלס” מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). “כמעט מפורסמים” הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את “ונילה סקי”, הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי “פקח את עיניך” של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין “רולינג סטון” כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט “כמעט מפורסמים”.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: