הבלוק היצירתי

אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.

התאריך המוזיקלי שלי

היה זה יום שבת. הקור שבחוץ נע בין מעלה אחת לשתיים. החום שלי עמד על 3839. ההרגשה הייתה מדהימה…

ה-18 במרץ הוא לא סתם תאריך בשבילי. ארבע שנים בדיוק עברו מאז אותה שבת ואותם שלושה ימים שהיו בשבילי הגשמה של חלום קטן-גדול.

מאז שהתחלתי להיכנס ברצינות למוזיקה ולהתעמק נורא בלהקות ואמנים, איפה שהוא באמצע גיל העשרה, היה לי את החלום הזה של לראות להקה אהובה בהופעה. להיות שם כשזה קורה. חיכיתי לדבר הזה כמה שנים טובות, גם בגלל מצב כספי, גם בגלל שבגילאים מסוימים אתה לא חושב על לעשות משהו כזה לבד, וגם בגלל שפשוט להקות שנורא אהבתי לא ממש הגיעו לאיזורים קרובים.

הרבה יותר מפסלון

בטקס האוסקר שבוע שעבר, בין הסרטים, השחקנים, התסריטים ושלל קטגוריות אחרות, היתה אחת שהעלתה חיוך בזוית הפה שלי. חיוך כזה של הבנה וגאווה קטנה על שם שלא הרבה מכירים. לפחות כאן.

הקטגוריה הייתה “השיר הטוב ביותר מתוך סרט” והשם היה ראיין בינגהם.

ראיין בינגהם (Ryan Bingham), יליד ניו-מקסיקו, קטף את הפרס על הביצוע לשיר הנושא מתוך הסרט “Crazy Heart”, שמבוסס על ספרו של תומאס קוב, ועליו גם זכה ג’ף ברידג’ס בפרס השחקן הראשי (וחבל שאף אחד בינתיים לא מביא את הסרט הזה להקרנות בישראל). את השיר הזוכה The Weary Kind הוא כתב עם המפיק טי.בון בורנט. דווקא השנה החליטו להוריד בטקס את ביצועים החיים של האמנים לשירים המועמדים ולא כולם זכו לשמוע את השיר היפהפה הזה.