בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.

אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.

הילמן הכיר את פרסונס בקטנה והביא אותו ללהקה, בעקרון כדי למלא מקום על הקלידים והרמוניות קוליות. אבל לפרסונס הצעיר היתה את החוצפה (החיובית במקרה הזה) ואת החזון שלו. די מהר הוא עבר לגיטרה ועמד להשתלט גם על קולות וסגנון. לרוג’ר מקגווין היה קונספט מסוים ורצה להקליט אלבום All American, שנע דרך ז’אנרים והיסטוריה. אבל פרסונס הגיע עם הרבה נחישות וכיוון ורעיון משל עצמו. לנבור, להעמיק ולשפר את הסאונד שהקליט עם ה-Submarine Band. ליצור אלבום קאנטרי-רוק נטו. את הילמן הוא משך לצד הזה די מהר, אחרי שהראה בעבר משיכה לז’אנר עם ה-Byrds, אבל לא בכוח מלא. מקגווין התרצה אחריו.

בחודש מרץ התחילו בנאשוויל ההקלטות שחמישה חודשים לאחר מכן הניבו את האלבום Sweetheart of the Rodeo. עם המושכות של פרסונס, ה-Byrds החדשים הקליטו בלי חוקים. בניגוד לרוב האמנים של המקום, שחזרו על אותו הדבר. ניסוי מוזיקלי עם הרבה חופש יצירתי, שלקח את הקאנטרי כבסיס והוסיף עליו בלוז ופולק, חשמל ורוקנ’רול אחר, שנשמע דרך פדל-סטיל ובאנג’ו. סוג המוזיקה שגראם פרסונס שאף אליה, אותה כינה Cosmic American Music. כזו שהתפתחה פה והוא לקח אותה אחר כך לשיאים אף גבוהים יותר.

הליין-אפ החד-פעמי של ה-Byrds של 1968: כריס הילמן, גראם פרסונס, קווין קלי ורוג’ר מקגווין.

ואז הגיעה המוזיקה…שחלוקת ובחירת השירים שלה היתה די מעניינת בין המשולש מקגווין-הילמן-פרסונס ואף גרמה לתהפוכות ושינויים (שקשורים כמובן בפרסונס) שהתעסקתי בהם בעבר רבות ואגיע אליהם עוד מעט. זה למעשה היה האלבום הראשון של ה-Byrds בו מקגווין לא תרם שיר מקורי, הרבה בגלל שלא התעסק יותר מדי בקאנטרי באלבומים קודמים. הוא כן בחר והביא להרכב את Pretty Boy Floyd של וודי גאת’רי, אותו גם ביצע בעצמו כשמגבים אותו הכינור והבאנג’ו של ג’ון הרטפורד, אחד מכמה נגני סטודיו מוכשרים שהצטרפו להקלטות.

מקגווין גם שר את שני השירים של בוב דילן שפותחים ונועלים את “Sweetheart”. בגלל ההצלחות הקודמות של ה-Byrds עם שירים של דילן, כמו Chimes of Freedom, Mr. Tambourine Man ו-My Back Pages, הם קיבלו די מהר שירים נוספים שלו להקלטה. באלבום הנוכחי אלו היו מהקאברים היותר מעניינים לדעתי לדילן. הרבה בגלל הביצועים הטריים שלהם, המקום ממנו הגיעו והעובדה שלא היו מוכרים עדיין למאזינים מאף מקום. You Ain’t Going Nowhere פתח את האלבום ו-Nothing Was Delivered סיים. אלו שני שירים שהגיעו ישירות מההקלטות של דילן עם The Band בסשנים של ה-Basement Tapes. הבירדז עשו איתם נפלאות, בגרסאות הרבה יותר טובות מהמקור האיטי אם שואלים אותי. אלו גם היו ההוצאות הרשמיות הראשונות של השירים הללו, מספר שנים לפני שיצאו בהוצאות של בוב.

הילמן הביא איתו שני שירים ישנים בדמות Blue Canadian Rockies ו- I Am A Pilgrim. האחרון הוא הטוב יותר מבין השניים אצלי ומתפקד כאחת הנקודות היפות ונעימות של האלבום, עם הכינור היפהפה של הרטפורד ברקע ואחת מהתצוגות הקוליות היותר מוצלחות של הילמן בקריירה, ששר את שני השירים שהביא. גם קווין קלי הביא שיר אחד, מקורי שלו (All I Have Are Memories), שלא נכנס לאלבום הסופי. כל שאר השירים הגיעו מפרסונס.

גראם הביא איתו שלושה שירים מקוריים שכתב, יחד עם מספר שירים ישנים שהכיר. שלושת המקוריים היו Lazy Days שכבר היה אצלו בתקופת ה-Submarine Band. שיר שהושפע לא מעט מהרוקנ’רול המוקדם של צ’אק בארי. הוא גם היה מהשירים שהוקלטו לאלבום ומצאו את עצמם בחוץ. פרסונס יחזור אליו וישחרר אותו שנתיים לאחר מכן, כשהוא יפתח את האלבום השני של ה-Flying Burrito Brothers. המקוריים האחרים שכן נכנסו לרשימה הסופית של “Sweetheart” הם אלו שפותחים את הצד השני של האלבום; One Hundred Years From Now המאוד Early-Byrds באווירה עדינה עם הנגיעות החשמליות המדויקות ברקע, ואיתו Hickory Wind, אחד השירים הכי יפים שלו בקריירה.

קלאסיקה פורצת דרך שהקדימה את זמנה. Sweetheart of the Rodeo.

היופי של Hickory Wind הוא חלק משירי פרסונס הקלאסים הללו. החל מהכניסה של המשפט הראשון, עד לרכות בקול הצעיר הנהדר לאורך כל השיר וההגשה הכללית. של יופי מופשט וקסום יחד. שיר שגם אחר כך יזכה ללא מעט קאברים וגרסאות עם קול נשי, בין השאר של גיליאן וולש, אמילו האריס, לוסינדה ויליאמס וג’ואן באאז. הקאברים שהביא להקלטות כללו את Life In Prison של מרל האגרד, Reputation של טים הרדין (שנשאר בחוץ), You’re Still On My Mind של לוק מק’דניאל שנשמע לחלוטין כמו שיר מקורי של פרסונס ו-The Christian Life שהוא גם הפך לשלו ועל הדרך לאחת הרצועות המובהקות באלבום לדעתי.

והיה עוד אחד שמייצג אצלי אולי יותר מכל את העוול שנעשה לפרסונס בחלק מהשירים בהקלטות. השיר הישן של ויליאם בל, You Don’t Miss Your Water. שיר שתמיד חשבתי שמתאים בול לגראם פרסונס, לקול שלו והסגנון שלו. אבל לא את פרסונס שומעים מבצע את השיר באלבום המקורי של “Sweetheart” כפי שהוא מוכר לרוב המאזינים. ופה מגיע צד של האלבום שתמיד נגע לליבי. עניין ה-Lead Vocals. בעיקרון בכל השירים הללו שפרסונס הביא, הוא גם היה אמור לשיר בהם Lead. אבל חלק מזה השתנה כשהאלבום שוחרר.

בזמן שהלהקה ביקרה באירופה בקיץ והתכוננה להופעות בדרום אפריקה, הרבה השתנה. בגלל פחד מענייני חוזים שקשורים למפיק בלייבל של פרסונס יחד עם החלטות אמנותיות, רוג’ר מקגווין, שהרגיש שפרסונס משתלט יותר מדי על האלבום, הקליט כמה שירים מחדש והחליף את ה-Vocals של פרסונס בשלו. זה קרה ב-The Christian Life, You Don’t Miss Your Water וגם אפילו באחד השירים שפרסונס כתב – One Hundred Years From Now. רק שלושה שירים שוחררו לבסוף באלבום המקורי עם הקול של פרסונס עליהם.

את הטייקים המקוריים עם פרסונס ב-Lead Vocals אפשר לשמוע בהוצאות שונות, כשהאולטימטיבית ביניהן היא ה-Legacy Edition של האלבום ששוחררה ב-2003. הוצאה כפולה מושלמת שמאגדת את כל מה שהתרחש בהקלטות של Sweetheart of the Rodeo. עם ה-Outtakes, גרסאות שונות והכי חשוב – הקולות האבודים של פרסונס. בתור גיק של האלבום, או יותר מזה – גיק מטורף של גראם פרסונס, תמיד נברתי בדברים האלה והיה לי מאוד חשוב ללקוט, לשמוע ולאסוף את הגרסאות שקשורות אליו. זמן קצר אחרי שהכרתי את פועלו של פרסונס בזמנו, הפכתי לאובססיבי בכל הקשור אליו וכל הדברים שהוא נגע בהם בקריירה הקצרה שלו. אפילו הכנתי את הגרסה האלטרנטיבית האישית שלי ל-“Sweetheart”, שכוללת שלושה שירים שלא היו במקור יחד עם כמה טייקים אלטרנטיביים שהחזירו את הקול של פרסונס לאלבום, כפי שלדעתי היה צריך להיות.

פרסונס (במרכז) מופיע עם ה-Byrds ב-68. אורח לרגע שהשפיע על סאונד של אלבום שלם.

בחודש יולי של 1968 פרסונס סירב להגיע להופעות בדרום אפריקה עם תירוץ פוליטי, אבל בגדול הוא רצה להמשיך הלאה ולבסס גם עוד יותר את החברות והמפגשים באותו זמן עם מיק ג’אגר וקית’ ריצ’רדס מהרולינג סטונס. הוא וקית’ הפכו לחברים טובים. קשר שהוביל לזה שג’אגר וריצ’רדס נתנו לו את Wild Horses שנתיים מאוחר יותר ופרסונס היה זה שהקליט ושחרר את השיר לראשונה, עם ה-Flying Burrito Brothers, כשנה לפני שהשיר שוחרר ב-Sticky Fingers של הסטונס. תמיד גם היתה לי אהבה גדולה ומיוחדת לצד השני של Exile On Main Street שהושפע לא מעט מהמפגשים עם פרסונס.

ב-30 באוגוסט 1968, כש-Sweetheart of the Rodeo יצא לאוויר העולם, פרסונס כבר לא היה חלק מהלהקה. הוא הלך להיות הקול המרכזי במקום אחר ולהמשיך את הסאונד שהשאיר אצל ה-Byrds. בשנה לאחר מכן הוא לקח איתו את כריס הילמן ל-Flying Burrito Brothers ואז הגיע לידי שלמות של הקאנטרי-רוק והמוזיקה הקוסמית שלו, עם The Gilded Palace of Sin, אלבום הבכורה של הבוריטוז. מה שתמיד החשבתי כאלבום הקאנטרי-רוק הטוב ביותר בהיסטוריה ומה שעד היום מתפקד כאחד האלבומים הכי אהובים עלי בעולם.

עם העזיבה שלו ושל הילמן, הבירדז די התמוססו והקסם שלהם לא ממש חזר. שני האלבומים שהוציאו בשנת 1968 הם בשבילי שני האלבומים הגדולים האחרונים שלהם. אבל “Sweetheart” ממש לא התקבל באהבה גדולה בזמן אמת. לקהל של ה-Byrds היה קשה לאכול אותו עם הכיוון החדש ומעריצי קאנטרי מהצד השני לא כזה אהבו שלהקת רוק כאילו מתחפשת ורוצה להיות משהו אחר. רק עם השנים האלבום קיבל יותר ויותר סטטוס של אלבום חשוב בהיסטוריה, לא מעט בגלל פרסונס. זה ללא ספק מהאלבומים האלה שהקדימו את זמנם. הסאונד ושילובי הז’אנרים לא רק היו חלוצים בכל עניין הקאנטרי-רוק, הוא גם השפיע על כ”כ הרבה אמנים שהגיעו לאחר מכן. עם זה בשנות השבעים ועד האלט-קאנטרי של שנות התשעים והלאה והרכבים כמו Mudcrutch של טום פטי, Uncle Tupelo\Wilco, הג’ייהוקס ורבים אחרים.

תוך פחות מחצי שנה גראם פרסונס הספיק להצטרף ל-Byrds, להשפיע כמעט לבד על סאונד של אלבום קלאסי שלם ולעזוב. הוא היה אורח לרגע, שהשאיר אחריו קסם וחדשנות שקשה לשחזר. בערך כמו כל הקריירה הקצרה שלו שמלאה במכרות זהב. כמו הסיפור של Sweetheart of the Rodeo, אלבום שבדיוק חמישים שנה אחרי יציאתו, נשמע עדיין חדשני, מקורי ומצוין.

למעוניינים, מצרף פה למטה את הגרסה האלטרנטיבית האישית שלי לאלבום, עם תוספת של שלושה שירים מההקלטות שלא היו באלבום + גרסאות שונות לשלושה נוספים, שכוללות את הקולות הראשיים של גראם פרסונס, שהוחלפו בהוצאה המקורית והמוכרת.