אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.
מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.
השיר הראשון שיאנג הקליט בלילה ההוא במאליבו היה Pocahontas. השיר שכתב בהשפעת הסיפור של הנסיכה האינדיאנית בעל אותו השם, וכמו הרבה שירים אחרים בקריירה, ערבב איתו אירועים של ההווה יחד עם איזה Name-dropping. במקרה הזה עם הפגיעה הגדולה באינדיאנים, ההיסטוריה המתמשכת של המלחמות ההם וההכנסה של השחקן מרלון ברנדו לכל הסיפור, מי שהיה פעיל ידוע למען המורשת האינדיאנית בזמנו.
הפשטות של השיר וההגשה שלו תמיד היו אלו שהפכו אותו לדעתי למאוד אהוב בקריירה של יאנג. הוא גם מהשירים הללו שהופכים רלוונטיים בזמנים אחרים, במיוחד כשניל משנה אותם טיפה בהופעות ומחליף את מרלון ברנדו בשמות אחרים, של התקופה שלנו, שמביאים לשיר פן פוליטי שונה (למשל ברק אובמה, בביצועים שראיתי ב-2014 בזמן הקדנציה השניה שלו). יאנג תמיד אהב את פוקהונטס וחזר אליו המון במהלך הקריירה והחל לבצע אותו גם בהופעות עם קרייזי הורס עוד באותה השנה, לקראת סוף 1976, כשהוא עדיין טרי לגמרי.
Hitchhiker. כולל כמה מהשורשים של Rust Never Sleeps.
מיד אחרי פוקהונטס, יאנג הוציא שם לדרך את הפריטה וההקלטה האקוסטית של אחד השירים הסיפוריים המופלאים ביותר שלו. את Powderfinger, בגרסתו המקורית. השיר שיהפוך את עורו ובגרסתו המוכרת ב-“Rust” יהיה כוח גדול וחשמלי עם קרייזי הורס וכך לאורך כל הקריירה. אבל ההתחלה שלו היתה שונה וגם עם מוטיב היסטורי די בולט ב-Rust Never Sleeps עם שני הצדדים של יאנג; הסולו-אקוסטי המופשט והחשמלי עם הדיסטורשן לצד קרייזי הורס. השיר הזה הוא אחד הדוגמאות לשינוי בגרסאות ואיך נבנה.
בהמשך יאנג יציע את Powderfinger לרוני ואן זאנט ולינרד סקינרד, במהלך שלא הספיק לקרות בגלל תאונת המטוס הטראגית של רוני וסקינרד ב-77′. ואולי רק בגלל טרגדיה הוא נשאר אצל יאנג, הפך אחר כך לחשמלי ועל הדרך גם הפך לאחד השירים האישיים הגדולים של ניל. גם בשבילי, כי איכשהו, לא משנה כמה פעמים אשמע או ראיתי אותו בלייב, הוא אף פעם לא נמאס עלי. וזה מדהים, כי אני נוטה מאוד להפוך שירים למאוסים אם זורקים לי אותם לפרצוף בלי הפסקה. איתו איכשהו אני תמיד נהנה לשיר את המילים עם המוזיקה בפעם המיליון וליהנות.
לצד שתי הקלאסיקות בהתהוות הללו, ניל הקליט באותו לילה גם שיר קטן בשם Ride My Llama. אחד השירים הקצרים והמוזרים בקריירה שלו. שיר שההקלטה המקורית שלו במאליבו היא פחות משתי דקות (כשישוחרר לראשונה ב-79 הוא יוארך לשתיים וחצי דקות) שכוללות מסע בזמן, חייזרים, סמים, את הקרב על האלאמו ומסע של לאמה שמתחיל בפרו. הוא כנראה השיר הכי נשכח ברשימה שתרכיב אחר כך את “Rust”, אבל בכל גרסה הוא עדיין מוזר-חמוד בשבילי. כמו לא מעט שירים קטנים כאלו של 2-3 דקות שיאנג הקליט באותה תקופה והרבה מהם מצאו את עצמם באלבומים American Stars N’ Bars ו-Hawks & Doves שבדיוק הקדימו או שוחררו מיד אחרי Rust Never Sleeps.
אוגוסט 1977. סנטה קרוז, קליפורניה.
בשנה הזו יאנג כמעט ולא הופיע. הוא למעשה התרחק מאוד מהבמה וכשכן עלה עליה, זה קרה באופן מאוד מוסתר וקטן. בקיץ של 77′ הוא הופיע עם ההרכב The Ducks בריצת הופעות שלא פורסמה ממש, במועדונים קטנים בסנטה קרוז. החבר’ה שגיבו אותו ב-Ducks כללו את בוב מוזלי מלהקת Moby Grape וכמו כן מוזיקאי בשם ג’ף בלקבורן. בהופעות הללו הוא ביצע איתם כמה וכמה שירים חדשים, אחד מהם הוא שיר העונה לשם Sail Away.
זה גם כן שיר שעבר מהפך כלשהו, כמו Powderfinger, אך בדרך ההפוכה. הוא התחיל יותר חשמלי עם ה-Ducks ואז בגרסתו המוכרת ב-“Rust” הוא נשמע יותר מופשט ורך. זה קרה כי Sail Away הוקלט מיד אחרי אותו קיץ, בסשנים בפלורידה ונאשוויל שהולידו את האלבום Comes A Time. אלבום שהוא לא נכנס אליו לבסוף והגרסה היפה שלו עם ניקולט לארסון על קולות רקע נשארה עוד חתיכת פאזל שתמצא בית רק שנתיים לאחר מכן.
יאנג עם The Ducks, קיץ 1977.
באותה התקופה יאנג היה אמור גם לשחרר את האלבום Chrome Dreams, שבסוף נגנז ושיריו התפזרו באלבומים אחרים. אחד מהם היה Pocahontas ושיר נוסף שהיה אמור לצאת שם הוא Sedan Delivery. עוד אחד שתוך שנה עבר שינוי עד ליציאתו הרשמית, עם גרסת אולפן מוקדמת שמעולם לא שוחררה רשמית. כזו ממש טובה ומעניינת, טיפה רכה יותר מהגרסה המוכרת עם קרייזי הורס ומבחינתי לא פחות טובה. אני אוהב את שתי הגרסאות. מאוחר יותר עם קרייזי הורס הוא הפך לשיר יותר פאנק-רוק נותן בראש ובמקור נשמע מסודר יותר ואולי פחות פרוע.
חתיכה נוספת ומאוד בולטת של “Rust” היתה שם גם כן בקיץ של 1977. או לפחות הניצנים שלה. באותה תקופה יאנג וג’ף בלקבורן מה-Ducks גם כתבו יחד שיר. כזה שלא ביצעו בזמנו במועדונים ויאנג יחשוף וישלים בעתיד הקרוב. לשיר הזה קוראים My My, Hey Hey. הוא מהמקרים הבודדים בקריירה של יאנג שבו הוא חולק קרדיט עם מישהו אחר בשיר מקורי שכתב. כזה שיהפוך אחר כך להמנון ונציג מובהק של Rust Never Sleeps ושני הצדדים שלו.
מאי 1978. סן פרנסיסקו, קליפורניה.
בהופעות הראשונות שלו לאותה שנה, יאנג הגיע למועדון בסן פרנסיסקו ששמו The Boarding House. במשך חמישה ימים רצופים הוא ביצע שם עשרה סטים, סולו-אקוסטיים, בהם הוא הציג לראשונה מול קהל מספר שירים שימצאו את עצמם ב-“Rust”. אחד מהם היה My My, Hey Hey. עוד שיר שיעבור מהפך גדול וקיצוני מאקוסטי לחשמלי. הוא גם כולל את השורה האלמותית של יאנג “It’s better to burn out than to fade away” ואופף אותו הרבה מוות, עם אזכור של אלביס בשיר והמוות המאוד טרי שלו דאז בגיל 42 בלבד.
אבל זה לא המוות היחיד שקשור לשיר. אין ספק שזו גם קריצה לחברים אחרים שנפטרו מוקדם מדי באותו עשור, אם אלו ברוס בארי ודני וויטן הקרובים יותר ליאנג, או העלייה והנפילה המוקדמת של אייקונים אחרים בעולם המוזיקה שיאנג ראה מהצד מתרסקים, כמו הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין וכדומה. כמובן שמוות נוסף שקשור איכשהו לשיר יגיע עשור וחצי אחר כך כשקורט קוביין יצטט את השורה ההיא מהשיר במכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו. ב-“My My” יש גם אזכור של ג’וני רוטן מהסקס פיסטולס, להקה שגם כן עלתה ונפלה יחסית מהר. כמו גם קשר נוסף לפאנק-רוק שיגיע אחר כך.
יאנג ב-Boarding House, מאי 1978.
שיר נוסף שיאנג הציג שם במועדון לראשונה הוא Thrasher. מה שתמיד החשבתי כאחת הפנינים הגדולות שלו בדיסקוגרפיה. הוא גם כן די סיפורי וכולל בין השאר עקיצות אל עבר CSN והקשר של אהבה-שנאה בין יאנג לקרוסבי-סטילס-נאש ואירועי פוסט-סיבוב ההופעות שלהם של 74′ שגרם ליאנג לקחת מרחק מהשלישיה (חזר לשתף איתם פעולה רק עשור אחרי “Rust” עם האלבום American Dream).
עם Thrasher היה לי גם את אחד מהרגעים הכי יפים עם יאנג בהופעות. למעשה זה מהשירים שלו שנמצאים אצלי במקום מיוחד בלב ששמור לאלו שאני הכי שמח שזכיתי לראותו מבצע. זה קרה ב-2014 כשהוא החזיר אותו פתאום להופעות סולו אחרי שלא ביצע אותו על במה במשך 36 שנים. זה שיר שעדיין נחשב קסם גדול אצלי. הוא ו-Sail Away הם היחידים מ-Rust Never Sleeps שלא שוחררו באף גרסה או הוצאה רשמית נוספת של יאנג. זה קסם שנשאר ייחודי נכון לכתיבת שורות אלו.
הייחוד הזה אולי ישתנה מתישהו בעתיד. כי הסטים ההיסטוריים האלה במועדון ה-Boarding House אמורים גם לצאת רשמית כאחד החלקים במסגרת ה-Archive Performance Series. מה שלדעתי תהיה גם סוג-של הוצאה מורחבת ונלווית לרוב השירים של “Rust”.
ספטמבר-אוקטובר 1978. רחבי ארה”ב.
חודשים ספורים אחרי הופעות הסולו ב-Boarding House, ניל חבר שוב לקרייזי הורס ובמהלך ספטמבר-אוקטובר הם דהרו בדרכים וביצעו את הרוב המוחלט של השירים שירכיבו את Rust Never Sleeps. למעשה שלוש הופעות ספציפיות באותו אוקטובר מרכיבות את הצד השני של האלבום, הצד החשמלי עם הסוסים. כולל שלושה שירים שבוצעו לראשונה. שניים מהם כאלו שהפכו את עורם בטור הזה; Sedan Delivery, שעכשיו בוצע עם הסוסים באופן הרבה יותר מהיר, מלוכלך ובסגנון שמושפע מהפאנק-רוק והמפגש של ניל עם הסקס פיסטולס באנגליה שציינתי קודם. ואיתו Hey Hey, My My, הגרסה החשמלית מלאת הדיסטורשן החדשה של השיר ההוא שניל הציג בחודש מאי.
יאנג וקרייזי הורס, 1978.
יחד איתם היה גם את Welfare Mothers. עוד השפעה מסצינת הפאנק שניל אישר או הכחיש במהלך הקריירה שאכן הסאונד הגיע משם. בכל מקרה, גם פה שיר מאוד מייצג עם הסוסים ובכלל של הצד השני אחר כך של “Rust”. החלוקה העתידית של האלבום למעשה מייצגת בשבילי גם את השנה של ניל על הבמה במהלך כל 1978. שנה בה הוא הוא יצא לשני סיבובים לא ארוכים. אחד מהם היה סולו אקוסטי בחודש מאי והשני חשמלי עם קרייזי הורס בספטמבר-אוקטובר. שני סיבובים שעליהם התבסס הסאונד של האלבום. כאלו שלקחו שאריות של מה שנבנה קודם לכן, הלבישו עליהן רבדים חדשים, הוסיפו עוד משהו טרי והשלימו את הבסיס המוזיקלי שהיה מונח לפני ניל יאנג בסוף אותה שנה, מוכן לחיבור האחרון.
יוני 1979 – הרכבה והשלמה.
הפאזל של האלבום התחבר סופית כששנת 79′ הגיעה וסוף העשור כבר דפק על הדלת. יאנג לא הופיע בשנה הזו והתפנה לעבוד ולשחרר את השירים הללו לראשונה יחד. תשעה מהם מרכיבים את Rust Never Sleeps ששוחרר לאוויר העולם בחודש יוני. האלבום חולק לחצי ראשון סולו-אקוסטי וחלק שני חשמלי עם קרייזי הורס, כאשר רוב הביצועים לקוחים מההופעות של השנה הקודמת ועובדו אחר כך באולפן כדי שלא יישמעו כמו אלבום הופעה.
החלק האקוסטי הורכב מחמישה שירים כאשר את My My Hey Hey, Thrasher ו-Ride My Llama יאנג לקח מסט ספציפי אחד מתוך ריצת ההופעות ב-Boarding House. אליהם צורף Pocahontas, עם הבסיס של גרסת מאליבו 76′ שעברה עוד קצת עבודה בסשנים של 77′, והשיר שחתם את החצי הראשון הוא Sail Away בגרסת ה-Outtake מההקלטות של Comes A Time בנאשוויל. שני השירים האחרונים הם הצמד של “Rust” שלא מבוססים על הקלטה מהופעה.
התוצר הגמור בן 40. Rust Never Sleeps.
ארבעת השירים בצד החשמלי לקוחים מהופעות בקולורדו, מינסוטה וקליפורניה באוקטובר 78′. הצד הזה נפתח ונסגר עם הצמד שעברו את השינוי הגדול ביותר מאז שבוצעו או הוקלטו לראשונה. הגרסה החדשה והחזקה של Powderfinger ושיר הנעילה Hey Hey, My My, שהוא בעצם אותו שיר פתיחה של האלבום, רק בגרסתו החשמלית. זו לא הפעם הראשונה שיאנג פותח ומסיים אלבום עם אותו השיר. זה קרה קודם לכן עם Tonight’s The Night ויקרה באופן דומה יותר ל-Rust Never Sleeps בדיוק עשור לאחר מכן עם Freedom, שנפתח וננעל עם גרסה אקוסטית וחשמלית לאותו השיר.
באמצע הצד החשמלי נמצאות גם הגרסאות המהירות של Welfare Mothers ו-Sedan Delivery וכך הושלם אלבום די מיוחד של ניל. כזה שהוא הצליח לעשות איתו מה שלא קרה בסוף בשנים שקדמו עם Homegrown ו-Chrome Dreams. לאגד יחד קבוצה של שירים שהיו איתו מספר שנים ולהפוך אותם למקשה אחת ולשחרר אותה רשמית. מקשה שעובדת ומייצגת שני צדדים של יאנג שלא רק נמצאים באלבום הזה, אלא משקפים גם את רוב הקריירה, האישיות, ההופעות, סגנון היצירה והדיסקוגרפיה שלו. שקט ורוך מעורבבים עם רעש ולכלוך. על הדרך הוא גם יצר, או יותר נכון הרכיב, את אחד האלבומים הקלאסים ביותר שלו עד היום.
יוני 2019 – האזנה ביתית.
לכבוד יום ההולדת העגול חזרתי השבוע ל-Rust Never Sleeps. המון זמן שלא האזנתי לו מההתחלה עד הסוף. כמו עם הרבה אלבומים שחרשתי עליהם בעבר, בשנים האחרונות שומע את השירים הללו יותר במתכונת אחרת. הופעות, הוצאות שונות, או האמת בכלל לא. פשוט כי הם כ”כ חרושים, לפחות חלקם. לחזור אליהם כפי ששוחררו לראשונה עדיין הרגיש טוב. רק עם חוויות קצת שונות כנראה כיום מהפעם הראשונה בה האזנתי וגיליתי את השירים הללו.
חזרתי עם חלקם קצת אחורה, עם חלק אחר זה הרגיש כיף כזה רגיל. בין אם אלו כמה מילים ומלודיות מרגשות ושקטות שתמיד עובדות עלי או איזה פידבק חשמלי שמעלה חיוך בפעם המיליון. המקשה המוזיקלית הזו החלידה יפה בארבעים שנה. חלודה שעוטפת שירים שנאספו כדי ליצור אלבום, עם כל ההיסטוריה והמקורות שלהם. עם שני צדדים של אמן אחד ועם העשור היצירתי המטורף לחלוטין שלו שננעל עם אותה אסופה ואותו אלבום שתמיד ממשיך לעבוד.
לכל החלקים בפרויקט יאנג של הבלוג
מרתק! מה שמאד מעניין בעיני זה גם הקשר בין האלבום הזה, Rust Never Sleeps, והאלבום הופעה שיצא באותה שנה הלא הוא, Live Rust, אלבום שהוא הרבה יותר אופטימי, מסחרי וכמעט ניגוד מוחלט לאלבום המקורי. שאת שניהם אני מאד אוהב בלי קשר. אבל היה מעניין לדעת את הנסיבות שבהן הוחלט להוציא את האלבום הזה, אם זו הייתה יוזמה של יאנג או של חברת התקליטים.
תודה על התגובה, יואב. יוזמה יותר של יאנג והסוסים, בשביל הפסקול לסרט ההופעה של Rust Never Sleeps. התיעוד של הטור הזה מאוד חביב על יאנג והוא רצה רוב של שירים ישנים יותר משם גם כן, מה שקרה עם Live Rust. הבעיה שלו בזמנו היתה שהוא יצא רק כמה חודשים אחרי האלבום של RNS וכולל שוב כמה שירים מתוכו שהוקלטו באותה תקופה.
מה גם שהאוסף Decade גם יצא לא הרבה לפני, ככה שהוא כלל לא מעט מחזור של שירים. גם כל השלישיה יחד, שני האלבומים + הסרט, גרמו לקצת בלבול או עומס הקלטות מאוקטובר 78. אבל בלי קשר Live Rust מתפקד כאחלה אלבום הופעה בעוד RNS נחשב אלבום אולפן, למרות שרובו הוקלט במקור בהופעות.