להיתפס ברשת של פינצ’ר

ביום ראשון האחרון הייתי בהקרנה של “הרשת החברתית” (“The Social Network”), אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה, משתי סיבות; לאחת קוראים דיוויד. לשניה קוראים פינצ’ר.

דיוויד פינצ’ר הוא אחד הבמאים הכי אהובים עלי. הוא גם האיש שנבחר לביים את אחד הסרטים המדוברים של השנה. כששמעתי לראשונה על המעורבות שלו בסרט הזה הרמתי גבה קטנה. פייסבוק? מארק צוקרברג? הסיפור מאחורי זה? אבל זה כ”כ טרי. כבר סרט ביוגרפי בבסיסו? הבן אדם הזה באמצע שנות העשרים שלו עדיין…מה גם שאני רחוק מלהיות איזה גיק מחשבים או מישהו שכ”כ יתעניין באיזו הקמה של אתר חברתי פופולארי. אפילו אם אני משתמש בו באופן יומי.

איכשהוא ככל שהזמן עבר והסרט התקרב, מצאתי את עצמי מחכה לו יותר ויותר. אני לא חושב שזה היה קורה לי אם במאי אחר היה מופיע תחת שם הסרט הזה. אבל מה, פינצ’ר יכול לגרום לי להתעניין גם בדברים שלא אמורים לעניין אותי. במקרה הזה הוא גם הצליח לרתק אותי והוציא אותי די שבע רצון מהסרט.

דיוויד פינצ’ר

ארון סורקין (“הבית הלבן”) רשום על התסריט של “הרשת החברתית”, והוא אחלה של תסריט. אבל זה גם לגמרי סרט של בימוי מבחינתי, אף יותר מסרט של תסריט (בלי קשר שהם הולכים יד ביד כאן ברמה גבוהה). ואני דווקא אחד שתמיד נמשך יותר לסרטים האלה שהתסריט הוא הדבר המרכזי שעושה אותם. הרבה מהסרטים תמיד בטקסי האוסקר שלוקחים את הפרס על התסריט המקורי או מעובד, אלו הסרטים שהכי אהבתי מבין המועמדים, הרבה יותר מאלו שזכו בפסלון הכי נחשב.

קול צעיר בלב קודר

לא כל יום תופס אותך אלבום של יוצרת שהקליטה ושחררה אותו עוד בטרם מלאו לה 20 שנה. לא כל יום אתה מוצא קול בגיל העשרה שיכול לרגש אותך מוזיקלית כמו אמנים כפולים ומשולשים ממנו בגיל. ג’סיקה לי מייפילד היא האחראית לאלבום וקול הזה. זכרו את השם כבר מעכשיו.

מייפילד מגיעה מקנט, אוהיו, וחגגה לא מזמן יום הולדת 21 נכון לכתיבת שורות אלו. הקריירה המוזיקלית שלה החלה לפני מספר שנים, כאשר מיני-אלבום עם שירים ביתיים שהקליטה בגיל 15 הגיע לאוזניו של דן אורבך, המתפקד כחצי מהצמד המוצלח The Black Keys. אורבך זיהה סגנון וכישרון כתיבה שלא רואים אצל נערות בגילה, לקח את מייפילד תחת חסותו והקליט איתה את אלבום הבכורה שלה, אותו גם הפיק.

ב-2008, כחודש אחרי שחגגה יום הולדת 19, יצא אותו אלבום, תחת השם “With Blasphemy So Heartfelt”.

בשמיעה ראשונה של האלבום היה לי קצת קשה להאמין שהמילים הללו וסגנון המוזיקה נכתבו על-ידי מישהי שעוד לא חגגה עשרים. מייפילד כותבת שירים קודרים, כנים, מאוד אישיים, שמוגשים עם קול צעיר ויפה, שלפרקים נראה שהוא מוכשר ובוגר הרבה יותר מגילו האמיתי.

“With Blasphemy So Heartfelt” – אלבום בכורה בוגר בהרבה מגילו…

ג’ף בק בתל אביב

חודש אוקטובר שלי נפתח רשמית עם ההופעה של ג’ף בק אתמול (4/10) ברידינג 3 בתל אביב, ממש לפני שאני אורז למסע ההופעות שלי בחו”ל…זהו ביקור ראשון בארץ לאחד הגיטריסטים הטובים ביותר שיצאו מבריטניה, או כל מקום אחר על הגלובוס.

אתחיל בלהגיד שג’ף בק הפך אצלי לגיטריסט אהוב לא בגלל המוזיקה שלו כיום ואותו הסגנון שגם היה בהופעה שלו. האהבה הכי גדולה שלי אליו מגיעה מהתקופות המוקדמות שלו בהרכבים בהם היה חבר; תקופתו ב- Yardbirds, להקה מאוד אהובה עלי מתחילת החיבור עם מוזיקה (שם החליף את קלפטון ב-65 ואז ג’ימי פייג’ החליף אותו כשנה וחצי לאחר מכן, אחרי תקופה קצרה יחד) ואיתם ה- Jeff Beck Group, ההרכב אותו הקים לקראת סוף שנות השישים, ובמיוחד התקופה המוקדמת שלהם שהולידה את שני האלבומים המצויינים Truth ו- Beck-Ola.

קריירת הסולו שלו תמיד דיברה אלי פחות. למרות שחיבבתי אותה גם כן וברשותי כמובן אלבומים מהארכיון הגדול של הצד הזה שלו בקריירה, משנות השבעים ועד היום. בק כיום (ובעצם מתחילת קריירת הסולו) בנוי על רוק אינסטרומנטלי בשילוב ג’אז ופיוז’ן. דברים שאני לא יכול בכל יום נתון להתחבר אליהם.

ככה גם הגעתי להופעה שלו, כי ידעתי בדיוק מה אני עומד לקבל. באתי ב-Mood הנכון והאמת שיצאתי עם הרבה יותר.

The Junky Poet

האלבום הזה לא התווסף לפוסט ההמלצות האחרון שלי לחגים, פשוט כי מגיע לו פוסט משל עצמו. לפני חצי שנה, בפוסט הראשון שלי כאן, כתבתי על ראיין בינגהם. כתבתי קצת על האיש, ציינתי את הזכיה הטריה שלו באוסקר ואת שני אלבומיו הראשונים. הפעם יש רק משהו אחד שאני רוצה לכתוב עליו וקוראים לו “Junky Star” – האלבום הטרי של בינגהם שיצא עכשיו.

בימים האחרונים מאז שהגיע אלי, אני חורש אותו על ימין ועל שמאל, מלמעלה עד למטה ומכל הצדדים של 12 השירים שטמונים בו. עם כל שמיעה שמסתיימת אני יותר ויותר משוכנע שזה אלבומו הבוגר ביותר עד כה. לשיר עליו זכה באוסקר, The Weary Kind (מתוך הסרט “Crazy Heart”), בהחלט הייתה השפעה מסויימת על האלבום הנוכחי. טי בון בורנט, שהיה המפיק ושותפו לשיר שזיכה אותו בפסלון המוזהב, המשיך איתו גם ל- Junky Star בצד של ההפקה. אבל בולטות פה יותר האווירה והכתיבה של בינגהם, שלא רק ממשיכות את הסגנון של The Weary Kind, אלא הולכות רחוק יותר ומלאות גם ביותר כישרון ובגרות מסויימת, שנשפכים כמו דמעות מלוחות-מתוקות על כל האלבום הנפלא הזה.

Ryan Bingham – Junky Star

פסקול חדש לחגים

עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…


ג’ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג’ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.

אם ב- Acid Tongue לואיס הלכה יותר על כיוון ההשפעות של אמריקנהקאנטרי-רוק בטיבול של כתיבה כנה ומקסימה, פה היא עוברת למשהו הרבה יותר קליל, על הצד הפופ-רוק המהיר וקל יותר לעיכול. בעיקרון הסאונד באלבום הזה הוא מהדברים שקצת יותר רחוקים ממני, אבל אחרי כמה שמיעות הוא התאזן אצלי כאלבום לא רע בכלל. 11 הרצועות ב- I’m Having Fun Now ננעלות אחרי 35 דקות בלבד, זמן מדוייק בשביל סוג כזה של אלבום. הוא רחוק מאוד מפסגות היצירה של Acid Tongue , אבל עובד כראוי כאלבום קיץ טוב. אני חושב שאם זה היה אלבום של לואיס לבדה הוא היה משמח אותי יותר, כי בכמה מהשירים פה ששר ג’ונתן רייס (הם מתחלקים בקולות לאורף האלבום) פשוט רציתי לשמוע את ג’ני. אך עדיין הוא עובד ואפשר למצוא פה אחלה שירים. רק צריך להגיע אליו ב-Mood הנכון.

הבלוק היצירתי

אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.

אז אפשר להגיד שעברתי סוג של מחסום כתיבה, או מחסום יצירתי כלשהו (“Writer’s Block” למי שמעדיף. כמו הרבה דברים אחרים, באנגלית אצלי זה נשמע טוב יותר). עדיין כתבתי בפורומים הרגילים שלי ופה ושם, אבל משום מה לא התיישבתי לכתוב משהו רציני בביתי החדש, שהוא המקום הזה. אני משער שזה משהו שכל אחד מהדיירים שכותבים כאן עבר, או עובר בשלב כלשהו…לא חייבת להיות לזה גם סיבה. פשוט קורה.

הרבה דברים עברו בשלושת החודשים האחרונים שיכולתי לכתוב עליהם; שורה של אלבומים טובים חדשים שיצאו, סרטים מומלצים, ביטול הופעה שחיכיתי לה, הופעה אחרת שהתקיימה כן ונתנה לי רגע קסום של אהבה חזרה מאמן אהוב, ציפיה לטיול הופעות נוסף בסוף אוקטובר, שהולך להיות מאוד מיוחד (גם הארוך ביותר וה”מטורף” ביותר שעשיתי עד כה) ועוד דברים קטנים או ציונים מוזיקליים ראויים למאמר או מספר פסקאות.

70 שנה בדרכי העפר של אמריקה

הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.

וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.

ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.

הוא היה בעצם החבר הראשון במה שלעתיד יהפוך ל-The Band. הוא הצטרף ללהקת הגיבוי של רוני הוקינס ואחד-אחד אחריו הצטרפו עם הזמן לאותו הרכב ארבעה מוזיקאים קנדים; רובי רוברטסון, ריצ’ארד מנואל, ריק דנקו וגארת’ האדסון. הלם למעשה היה האמריקאי היחיד בהרכב שיפרוץ לתודעה עם שמו המוכר. הוא גם היה הסולן המרכזי בלהקה ששילבה בין קולות חבריה. ריצ’ארד מנואל וריק דנקו לפעמים תפסו פיקוד מול המיקרופון, אבל היה זה ליבון שנשאר כקול המרכזי הכי מוכר בשירים של The Band. אותו קול עם מבטא דרומי שיושב לו שם מאחורי התופים ושר על כל ההיסטוריה והסיפורים בשירים להם היה שותף.

In the Presence of the Lord

זכרונות מלפני שנה בדיוק עם קלפטון ברויאל אלברט הול. נעים להיזכר וראוי שזה יהיה כאן. המילים הבאות שעברו עריכה מסויימת היום, נכתבו לראשונה לפני שנה בפורום אגדות רוק בתפוז, אותו ניהלתי למשך למעלה משנתיים.

16 במאי, 2009. 

שבת בצהריים, הצד הצפוני של הייד-פארק, לונדון. אני מתחיל את הצעדה מהמלון שלי לעבר ה-Royal Albert Hall, שנמצא בדיוק בצדו השני של הפארק. מזג האוויר של לונדון קריר, אך נאה, ואני בדרך לערב הראשון מתוך 11 של קלפטון באולם האגדי הזה. המקום אולי המושלם ביותר בשביל האגדה עצמה שמופיעה שם. מה גם שהוא כבר עשה שם ריצות מוכרות בשנים קודמות ואף אחד לא ישכח כמובן את ארבעת ערבי האיחוד שלו ושל Cream באותו המקום ב-2005. זה סוג של בית שני לקלפטון ורואים על הבמה שהוא תמיד שמח לחזור לשם.

ההופעה הזו הגיעה בתור בונוס מסויים בשבילי…בדיוק בין 2 הופעות של הבלאק קרואוז באמסטרדם ולונדון. בונוס קטן-גדול שעלה לי לא מעט כסף בשביל לראות את אותה אגדה בשורה ה-14 באמצע מול הבמה באלברט הול (כרטיסים כבר היו סולד-אאוט כשידעתי שאני מגיע). לקראת סוף הערב אני אחווה את ההופעה מהמקום הכי קרוב לקלפטון בכל האלברט הול, אבל זה לאחר כך. הסכום ששולם אבל די מתגמד כשזה נוגע לדברים האלה. החוויה והזכרונות אחר כך הם הרבה מעבר. אני אומר את זה בכל טיול מוזיקה שעשיתי בשנים האחרונות. אם כבר, אז כבר.

דבנדרה חוזר לישראל

דבנדרה בנהארט חוזר להופעה בישראל, ב-16 ביוני ב-בארבי ת”א.

בנהארט, שיחגוג 29 בסוף החודש, הוא אחד האמנים וה- Singer/Songwriters היותר מעניינים כיום בשטח. משלב מוזיקת פולק, יותר על הצד האלטרנטיבי שלה, עם הרבה טעימות והשפעות מגוונות שהדביקו לו את סגנון ה- Freak Folk. וזה מתאר אותו די טוב. סוג של היפי מודרני, קצת מוזר, על גבול הפסיכדלי והנסיוני, שעושה אחלה מוזיקה.

בעשור האחרון יצאו לו כמה אלבומים מצויינים. ביקר פה לפני 4 שנים עם שתי הופעות שלא הלכתי אליהן, כי בזמנו פחות הכרתי אותו. אחר כך הגיע החיבור והצטערתי על זה. עכשיו אני לא הולך לפספס את ההופעה. כרטיס כבר יש.

Devendra Banhart (צילום: Tim Broddin)

דבנדרה הוא לא לכל אחד, זה אני יכול להגיד. מי שמחפש אבל אמן מוכשר נורא, קצת פריקי על הצד הטוב של המילה, הופעה אינטימית מאוד וטיפה מוזרה ומעניינת, עם מוזיקה מקורית וטובה שלא תראו פה כל יום – שווה להגיע לבארבי ב-16 ביוני.

מי שרוצה להתכונן או להכיר, קצת כיוונים עם אלבומים מומלצים:

Rejoicing In The Hands, 2004

Cripple Crow, 2005

What Will We Be, 2009
(אלבומו האחרון)

טעימות:

 

 

 

אהבתם? שתפו את זה:

ארבעים שנה, ארבעה הרוגים, שיר אחד

אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי, 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.

אולפן ההקלטות Record Plant בלוס אנג’לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי, 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר Ohio שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.

אך הכל התחיל קצת לפני זה.

בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה”ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות, כשהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי, סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של שנות השישים שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.

במהלך ההפגנות בקמפוס של קנט-סטייט, כוחות ביטחון הגיעו לאיזור והתרבו במהלך הימים של מחאת הסטודנטים. ב-4 במאי הכל התפוצץ כאשר מסיבה והחלטה שלא סגורה עד היום, קרוב לשלושים מחיילי המשמר במקום החלו לירות צרורות כלפי המפגינים וארבעה סטודנטים מתו במקום. שניים מהם בכלל לא השתתפו בהפגנה ורק היו בדרך לעוד שיעור במסגרת לימודיהם. הטבח וזמן היריות אל עבר הסטודנטים נמשך 13 שניות בלבד, שגבו חיים של ארבעה צעירים חפים מפשע.