ארבעים שנה, ארבעה הרוגים, שיר אחד

אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי, 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.

אולפן ההקלטות Record Plant בלוס אנג’לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי, 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר Ohio שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.

אך הכל התחיל קצת לפני זה.

בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה”ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות, כשהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי, סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של שנות השישים שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.

במהלך ההפגנות בקמפוס של קנט-סטייט, כוחות ביטחון הגיעו לאיזור והתרבו במהלך הימים של מחאת הסטודנטים. ב-4 במאי הכל התפוצץ כאשר מסיבה והחלטה שלא סגורה עד היום, קרוב לשלושים מחיילי המשמר במקום החלו לירות צרורות כלפי המפגינים וארבעה סטודנטים מתו במקום. שניים מהם בכלל לא השתתפו בהפגנה ורק היו בדרך לעוד שיעור במסגרת לימודיהם. הטבח וזמן היריות אל עבר הסטודנטים נמשך 13 שניות בלבד, שגבו חיים של ארבעה צעירים חפים מפשע.

ג’פרי מילר וסנדרה שואר היו בני 20 במותם. אליסון קראוס ו-ויליאם שרודר היו בני 19. ארבעת הקורבנות של אותו יום שחור. אותו אירוע ירי הידוע גם בתור הטבח של קנט-סטייט, הותיר אחריו לא רק גל של תגובות פוליטיות, אלא כמו בתקופה הרבה של העשור הקודם – יצר תגובות מחאה מוזיקליות.

מהומות המחאה בקנט-סטייט. מארכיון צילומי האוניברסיטה.

ניל יאנג כתב את המילים לשיר חדש ששמו Ohio לאחר שראה תמונות מתוך הטבח הנורא באוניברסיטה (אחת התמונות המצמררות ונוקבות שראה, של ג’ון פיילו, זכתה גם לפרסום רב וזיכתה את הצלם בפרס פוליצר לאחר מכן). יאנג באותו הזמן בדיוק עמד להתחיל סיבוב הופעות חדש עם CSNY. סיבוב שגיבה את האלבום Deja Vu ששוחרר כחודשיים לפני כן. 

יאנג כינס את הרביעיה, הציג את 10 השורות שכתב שמתארות את האירוע מזווית עינו, וביום אחד בלוס אנג’לס הם הקליטו את השיר, שזמן קצר לאחר מכן שוחרר כסינגל לרדיו. זו הייתה תחילת תקופת השיא של יאנג, לאחר שחרור שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, אותו אלבום טרי עם קרוסבי, סטילס ונאש, וממש לפני יציאת האלבום After The Gold Rush שיהפוך (יחד עם Harvest אחריו) לאחד האלבומים הכי מוצלחים שלו, כלכלית ומסחרית.

Gotta get down to it”
Soldiers are cutting us down
Should have been done long ago
What if you knew her
And found her dead on the ground
“?How can you run when you know

ההצלחה של יאנג והסיבה שאני אישית כ”כ אוהב אותו, הגיעה בדרך כלל דרך הרגש. מאז ועד היום. תמיד הייתה לו היכולת להעביר הרגשה מהחיים, מאנשים שפגש והשפיעו עליו, או פגעו בו. או נגעו במקום מסוים שאיכשהו תמיד הבנתי גם על עצמי. אבל במקרה של Ohio זה הגיע מאירוע שלא קשור אליו. לפחות ישירות.

תוך 3 דקות ו-10 שורות של מילים שמגיעות פעמיים במהלך השיר, יאנג כתב שיר מחאה שהוא קודם כל שיר רוקנ’רול טוב, כפי ששומעים בהקלטה המקורית של CSNY שיצאה ב-1970. גם בלי להבין על מה הוא שר והרקע ההיסטורי, אני זוכר איך אני אישית בזמנו אהבתי אותו ישר בהאזנה ראשונה, עוד בלי לדעת את הרקע. רק אחר כך הגיעה המשיכה למילים והגילוי של האירוע עליו הוא נכתב והשיעור בהיסטוריה בעקבות זאת. עניין שהופך את השירים הללו להרבה יותר גדולים.

שער המגזין Life, מאי 1970. התמונות שגרמו ליאנג לכתוב.

למעשה Ohio הוא לא רק שיר מחאה מוצלח, הוא מוציא את הרגשות של יאנג כלפי האירוע ויחד עם זאת גורם למאזין, ואף אומר לו, שאי אפשר לברוח. האירוע הזה הוא חלק מאיתנו. גם לא מי שהיה שם באותו יום ברביעי במאי. גם לא מי שבכלל מתגורר באותה מדינה או שאפילו נולד כמה עשורים אחר-כך. בגלל זה הוא כ”כ אפקטיבי. הוא שיר לתודעה של כולנו ובאמת אחד השירים היותר מוכרים ומוצלחים של ניל עד היום. כזה שגם תמיד מתקבל בהרבה חיוביות כשמבוצע על הבמה.

השיר גם פתח דלת לשירים עם גוון פוליטי נוספים של יאנג וספציפית גם כחלק מטרילוגיית שירי יאנג עם אזכורים לניקסון, יחד עם Campaigner ו-Citizen Dick הספונטני, שבוצע רק פעם אחת בטור הענק של CSNY ב-1974.

Tin soldiers and Nixon’s coming”
We’re finally on our own
This summer I hear the drumming
“Four dead in Ohio

התמונה שזיכתה את ג’ון פול פילו בפרס הפוליצר.

הגרסאות השונות

מלבד הסינגל שהוקלט ויצא ע”י CSNY באמצע שנת 1970, השיר שוחרר במסגרת אלבום בפעם הראשונה ב-1971. זה קרה בגרסת הופעה, מתוך ההוצאה המעולה של אלבום ההופעה Four Way Street של אותה רביעיה, הלקוח מסיבוב ההופעות שהחל ממש בזמן יציאתו של Ohio (שנה לאחר מכן גרסת הופעה שהוקלטה יום למחרת שוחררה גם בפס הקול של Journey Through The Past).

גרסת האולפן המקורית שוחררה במסגרת אלבום רק ב-1974 כחלק מהאוסף של CSNY ששמו So Far, שמכיל את המיטב מהתקופה הראשונה של ההרכב. השיר שוחרר גם באלבומי אוסף של יאנג במהלך השנים (לראשונה ב-Decade של 1977) ובנוסף יאנג גם ביצע את השיר בגרסת סולו בהופעות מאז ועד היום, ולשחרור רשמי של גרסת הסולו שלו לשיר שכתב היינו צריכים לחכות לא מעט זמן…

במהלך 2007 יאנג שחרר את ההוצאה השניה במסגרת ה- Archive Performance Series שלו. סדרה מופלאה של הקלטות מהופעות מאז ועד היום שמעולם לא שוחררו באופן רשמי. החלק השני הזה (והרביעי בסדר הכרונולוגי של הסדרה) מכיל שירים משתי הופעות הסולו שביצע ב-19 בינואר, 1971. סטים שמהם הגיעה ההוצאה ששוחררה תחת השם Live At Massey Hall 1971. במסגרת אותה הקלטה יאנג נמצא לבדו באולם המסי הול בקנדה, המקום ממנו הגיע, עם גיטרה אקוסטית ופסנתר.

Live At Massey Hall 1971. שלמות במיטבה.

גרסת ה-Massey Hall של השיר, מלבד הביצוע המושלם, המופשט והיפהפה שלה,  היתה הפעם הראשונה שביצוע סולו של Ohio שוחרר רשמית. ולגמרי היה שווה לחכות 37 שנים מאז הקלטת הגרסה המקורית כדי לחוות את השחרור הרשמי של גרסת הסולו של יאנג לשיר, כחלק מהוצאה מושלמת לגמרי.

בפשטות הזו וכשהוא לבד על הבמה, השיר על קנט-סטייט, המחאה וארבעת ההרוגים מקבל נפח גדול יותר מבחינתי. הוא כבר לא שיר הרוקנ’רול החזק, למרות שזוהי הקלטה של רק חצי שנה וקצת לאחר האירוע, אלא ב-Massey Hall הוא רק מלודיה ומילים ושקט. והקול התמים הזה של יאנג, שחודר אליך עמוק עמוק באותה תודעה שיצר בכתיבתו.

הקאבר המבריק

ל-Ohio היו לא מעט קאברים וגרסאות שונות ע”י אחרים במהלך השנים, אבל השימוש הכי אפקטיבי ואדיר שלו מבחינתי, קרה שנה וקצת לאחר המקרה, כש-The Isley Brothers שחררו את אלבומם Givin’ It Back. האלבום נפתח בקטע ארוך של תשע דקות, שכולל את השילוב שהם יצרו בין Ohio של יאנג לתוך Machine Gun של ג’ימי הנדריקס. והם עשו את זה באופן פשוט מבריק. לקחת שני שירים עם לא מעט פוליטיקה ומשקל ולהפוך אותם יחד, בסגנון האחר שלהם, לרצועה ארוכה של מחאה מוזיקלית.

——————————————————————————-

הגרסה האישית שלי

את הפסקה הזו אני כותב ומוסיף מספר שנים אחרי כתיבת הפוסט המקורי. כי החוויה האישית שלי עם Ohio קיבלה צד נוסף בשנת 2014. זה קרה במהלך טיול ארוך בארה”ב, שגם היה ממוקד עם הרבה מוזיקה והופעות כמובן. ראיתי את יאנג במספר הופעות סולו מקסימות ומיוחדות, בבוסטון ופילדלפיה. ראיתי אותו מבצע את השיר הזה לראשונה דאז, ארבע פעמים. וכל ביצוע היה מדהים וחדר לעצמות. מהרגעים שמרגש נורא להיזכר בהם במסגרת כל הפעמים שראיתי את יאנג על במה. 

——————————————————————————-

השבוע אנחנו נמצאים 40 שנה אחרי אותן יריות, אותם ארבעה סטודנטים הרוגים ואותן 3 דקות של שיר מחאה. שיר שבטוח עוד ימשיך לגרום לרבבות מאזינים חדשים בעתיד להתעניין בפיסת ההיסטוריה הקטנטנה הזו שהתרחשה במאי 1970 במדינת אוהיו שבארה”ב. הכוח של מוזיקה הוא לא רק במילים, בהעברת רגש או סוג של מחאה. הוא ביכולת גם ללמד ולספר קצת היסטוריה למאזין כמו שאף בית ספר כנראה לא יצליח.


לכל החלקים בפרויקט יאנג

אהבתם? שתפו את זה:

7 תגובות על הפוסט “ארבעים שנה, ארבעה הרוגים, שיר אחד

  1. אני רוצה רק להוסיף שהצילום המפורסם הזה שימש להרבה מאוד עבודות גרפיות והיה סמל למאבק.
    משהו כמו צילום הנחתים באיבוג’ימה (רק יותר בקטנה)

  2. ראיתי עכשיו מה שפורסם ב-NRG. זה היה נטו על המקרה, עם תגובות מאנשים שהיו שם, בלי שום אזכור לתגובה המוזיקלית של יאנג. שזה לא פחות חשוב ומעניין לאזכור לבד, הייתי בטוח אבל בהתחלה שכתבו שם על ההקשר המוזיקלי גם כן.

  3. היי. יופי של רעיון וביצוע. רק תיקון קטן: מהניסוח משתמע שקרוסבי, סטילס ונאש היו הרכב “של יאנג”. זה לא נכון. להיפך, הוא הצטרף תחילה כגיטריסט שהיה עם סטילס בבאפלו ספרינגפילד.

    • תודה על על התגובה, ערן! ו-CSNY יותר מדי מוכרים, לא נראה לי שמישהו חושב שהם היו להקת גיבו שלו או משהו. יודעים שהוא היה חלק מהרביעיה (אחרי השלישיה). אז נראה לי מיותר לציין דבר כזה. קראתי את זה עכשיו שוב (אחרי המון זמן! :)) ולא נראה שזה משתמע ממש אחרת. הם אחד ההרכבים בהם היה חבר, כפי שציינתי.

השאר תגובה